חיים את הרגע או למען עתיד נצחי?
”שכן בתקווה נושענו” (רומים ח׳:24).
1. מה לימדו האפיקורסים, וכיצד פילוסופיה מסוג זה השפיעה על משיחיים מסוימים?
השליח פאולוס כתב אל המשיחיים שהתגוררו בקורינתוס: ”איך אומרים כמה מכם שאין תחיית מתים?” (קורינתים א׳. ט״ו:12) נראה שהפילוסופיה הארסית של החכם היווני אֶפִּיקוּרוֹס חִלחלה ללבם של חלק מהמשיחיים בני המאה הראשונה לספירה. לכן הפנה פאולוס את תשומת־הלב אל ההוראה האפיקורסית: ”נאכל ונשתה, כי מחר נמות!” (קורינתים א׳. ט״ו:32) חסידי הפילוסוף בזו לכל תקווה לתחייה או חיים לאחר המוות, והאמינו שהנאות הבשר הן היתרון היחידי או העיקרי בחיים (מעשי־השליחים י״ז:18, 32). הפילוסופיה האפיקורסית היתה אנוכית, צינית ומבזה ביסודה.
2. (א) מדוע היה זה כה מסוכן להכחיש את התחייה? (ב) כיצד חיזק פאולוס את אמונת המשיחיים הקורינתים?
2 להתכחשות לתחייה היו השלכות מעמיקות. פאולוס נימק: ”אם אין תחיית מתים, גם המשיח לא קם. ואם המשיח לא קם, הכרזתנו הבל וגם אמונתכם הבל... אם אנחנו תולים תקווה במשיח אך ורק למען חיים אלה, אזי אומללים אנו מכל אדם” (קורינתים א׳. ט״ו:13–19). ללא תקווה לעתיד נצחי, המשיחיות היא אכן ”הבל”. היא חסרת תכלית. לא ייפלא אפוא, שבהשפעת החשיבה האלילית, הקהילה הקורינתית הפכה להיות חממה לבעיות (קורינתים א׳. א׳:11; ה׳:1; ו׳:1; י״א:20–22). על כן, פאולוס שם למטרה לחזק את אמונתם בתחייה. הוא נעזר בהיגיון חותך, בציטטות מן המקרא ובמשלים, והוכיח מעל לכל ספק כי תקוות התחייה אינה בדיה, אלא מציאות שתתממש בוודאות. על־סמך זאת, יכול היה לעודד את אחיו לאמונה: ”עימדו היטב והייו יציבים; הייו תמיד עתירי פועל בעבודתו של האדון, בידיעה שעמלכם איננו לריק באדון” (קורינתים א׳. ט״ו:20–58).
”עימדו על המשמר”
3, 4. (א) לדברי פטרוס, איזו גישה מסוכנת עלולים להתפתות לאמץ המשיחיים באחרית הימים? (ב) מה עלינו להקפיד לזכור?
3 כיום, לרבים הגישה הפסימית ’חיֵה את הרגע’ (אפסים ב׳:2). זאת חזה השליח פטרוס. הוא אמר כי ”לצים... יתלוצצו לאמור: ’איפה בואו המובטח? הרי מאז שמתו האבות הכל ממשיך כמו שהיה מראשית הבריאה!’” (פטרוס ב׳. ג׳:3, 4) אם עובדי־אלוהים האמיתיים ייכנעו ויאמצו גישה זו, הם עלולים להיות ”בטלים ובלתי פוריים” (פטרוס ב׳. א׳:8). למרבה השמחה, רוב משרתי אלוהים כיום אינם נוהגים כך.
4 אין זה פסול להתעניין בקצו הקרב של סדר־עולמי מרושע זה. זכור את ההתעניינות של שליחיו של ישוע: ”אדוננו, האם בזמן הזה תשיב את המלכות לישראל?” וישוע השיב: ”לא לכם לדעת עתים וזמנים שקבע האב בסמכותו שלו” (מעשי־השליחים א׳:6, 7). מילים אלה נושאות את המסר היסודי שהעביר להם על הר הזיתים: ”אינכם יודעים באיזה יום יבוא אדונכם... בשעה שלא תעלה על דעתכם יבוא בן־האדם” (מתי כ״ד:42, 44). עלינו להקפיד לזכור עצה זו! יש המתפתים לגישה, ’אולי אאט מעט את הקצב ולא אתאמץ כל־כך’. איזו טעות! חשוב על יעקב ויוחנן, ’בני הרעם’ (מרקוס ג׳:17).
5, 6. אילו לקחים נוכל להפיק מן הדוגמאות של יעקב ויוחנן?
5 ידוע לנו שיעקב היה שליח נלהב מאוד (לוקס ט׳:51–55). מאז נוסדה הקהילה המשיחית, אין ספק שהוא היה פעיל בה. אך בעוד יעקב צעיר יחסית, הורדוס אגריפס הראשון הוציאוֹ להורג (מעשי־השליחים י״ב:1–3). האם אתה סבור, שיעקב, שנוכח שחייו באים לפתע אל קצם, התעצב אל לבו על התלהבותו הרבה ומאמציו בשירות? כלל לא! הוא בוודאי היה מאושר שהקדיש לשירות יהוה את מיטב שנותיו בחייו הקצרים יחסית. איש מאיתנו אינו יכול לדעת אם חייו יסתיימו פתאום (קהלת ט׳:11; השווה לוקס י״ב:20, 21). אם כן, ברור שנבון להתמיד בפעילות נמרצת ולשמור על התלהבות רבה בשירות יהוה. כך נוכל לשמור על שם טוב בעיניו ולהמשיך לחיות כשלנגד עינינו עתידנו הנצחי (קהלת ז׳:1).
6 לקח נוסף הקשור לנושא נוגע לשליח יוחנן, שנכח כשישוע הפציר בלהט, ”עימדו על המשמר” (מתי כ״ה:13; מרקוס י״ג:37; לוקס כ״א:34–36). יוחנן שת לבו לדברים אלה ושירת בהתלהבות עשרות רבות של שנים. למעשה, דומה שהוא נותר בחיים לאחר מות כל יתר השליחים. כשיוחנן היה בא בימים, במבט לאחור על עשרות השנים של פעילות נאמנה, האם ראה בהן טעות, חיים לא־מאוזנים ובעלי יעדים מוטעים? כלל וכלל לא! הוא המשיך לשאת עיניו בקוצר־רוח אל העתיד. כשישוע המוקם לתחייה אמר, ”אכן, אני בא מהר”, מייד השיב יוחנן ”אמן. בוא נא האדון ישוע” (ההתגלות כ״ב:20). יוחנן בוודאי לא חי את הרגע, לא השתוקק להאט את הקצב ולחיות ’חיים רגילים’ ושלווים. הוא היה נחוש בדעתו להמשיך לשרת בכל אונו, כל ימי חייו, ויהא אשר יהא מועד בואו של האדון. מה לגבינו?
יסודות האמונה בחיי־הנצח
7. (א) כיצד תקוות חיי־הנצח ’הובטחה לפני עתות עולם’? (ב) כיצד ישוע שפך אור על תקוות חיי־הנצח?
7 הייה סמוך ובטוח שתקוות חיי־הנצח אינה חלום או פרי דמיונו של האדם. בטיטוס א׳:2 נאמר שמסירותנו לאלוהים מבוססת על ”תקווה לחיי עולם אשר האלוהים — אשר אינו מכזב — הבטיח לפני עתות עולם”. אלוהים הועיד במקור לכל בני־האדם הצייתנים חיי־נצח (בראשית א׳:28). מאומה, גם לא מרד אדם וחוה, אינו מסוגל לסכל מטרה זו. ככתוב בבראשית ג׳:15, אלוהים הבטיח מייד ’זרע’ אשר יתקן את כל הנזק שממנו סובלת האנושות. בבוא ה’זרע’ או המשיח, כלומר ישוע, הוא הפך את תקוות חיי־הנצח לאחד מיסודות תורתו (יוחנן ג׳:16; ו׳:47, 51; י׳:28; י״ז:3). המשיח הקריב את חייו המושלמים כקורבן־כופר, וכך קיבל את הזכות החוקית להעניק לאנושות חיי־נצח (מתי כ׳:28). חלק מתלמידיו, 000,144 במספר, יחיו לנצח בשמים (ההתגלות י״ד:1–4). על כן, חלק מאותם אנשים שהיו בעבר כפופים למוות ’ילבשו אלמוות’! (קורינתים א׳. ט״ו:53).
8. (א) מהו ”אלמוות”, ומדוע יהוה מעניק חיי־אלמוות ל־000,144? (ב) איזו תקווה הושיט ישוע ל’צאן האחרות’?
8 ”אלמוות” אין פירושו לא למות לעולם ותו לא. כרוך בו ”כוח החיים שאין להשמידם” (עברים ז׳:16, ע״ח; השווה ההתגלות כ׳:6). לשם מה מעניק אלוהים מתת יוצאת מן הכלל זו? זכור את האתגר שהציב השטן, שלא ניתן לבטוח ביצוריו של אלוהים, אף לא באחד (איוב א׳:9–11; ב׳:4, 5). אלוהים מעניק חיי־אלמוות ל־000,144, וכך מראה שיש לו ביטחון מוחלט בקבוצה שהשיבה על אתגר השטן בדרך כה מעולה. ומה באשר ליתר בני־האדם? ישוע אמר לחברים הראשונים ב”עדר קטן” זה של יורשי המלכות: ”תשבו על כיסאות לשפוט את שנים־עשר שבטי ישראל” (לוקס י״ב:32; כ״ב:30). משתמע מכך שאחרים יזכו לחיי־נצח עלי־אדמות כנתיני מלכותו. ”צאן אחרות” אלה אומנם אינן זוכות לחיי־אלמוות, אך הן בהחלט זוכות ל”חיי עולם” (יוחנן י׳:16; מתי כ״ה:46). לפיכך, תקוות כל המשיחיים היא חיי עולם. אין מדובר בפרי־הדמיון, אלא בדבר ש”האלוהים — אשר אינו מכזב” הבטיח במלוא הרצינות, ואשר שילם בעבורו את מחיר דמו היקר של ישוע (טיטוס א׳:2).
האם יתממש בעתיד הרחוק?
9, 10. מה מעיד בבירור שהקץ קרוב?
9 השליח פאולוס חזה כי ”זמנים קשים” יעידו מעל לכל ספק שהגיעה ”אחרית הימים”. החברה האנושית הסובבת אותנו מתדרדרת למצב של חוסר אהבה, חמדנות, סיפוק־עצמי וחוסר יראת אלוהים, האין אנו למדים מכך שיום יהוה, שבו יוציא לפועל את משפטיו על הסדר־העולמי המרושע הנוכחי, קרב במהירות? חלה הסלמה באלימות ובשנאה, האין בזה להעיד שכל הסובב אותנו הוא התגשמות של המשך דברי פאולוס: ”אנשים רעים ומדיחים יגבירו רעתם”? (טימותיאוס ב׳. ג׳:1–5, 13) יש שבאופטימיות קוראים קריאות של ”שלום וביטחון”, אך כל תקווֹת השלום תדעכנה, שכן ”יבוא עליהם שבר פתאום, כצירי לידה על אשה הרה, ולא יוכלו להימלט”. אין אנו שרויים בחושך באשר למשמעות הזמנים. לכן, הבה ”נהיה ערים ומפוכחים” (תסלוניקים א׳. ה׳:1–6).
10 יתרה מזו, המקרא מציין שאחרית הימים היא ’עת קצרה’ (ההתגלות י״ב:12; השווה י״ז:10). נראה שרוב ’עת קצרה’ זו כבר חלפה עברה. למשל, נבואת דניאל מתארת במדויק את העימות בין ”מלך הצפון” ובין ”מלך הנגב”, עימות המתחולל עד עצם המאה הנוכחית (דניאל י״א:5, 6). כל אשר נותר הוא התגשמות המתקפה הסופית של ”מלך הצפון” המתוארת בדניאל י״א:44, 45. (לדיון בנבואה זו ראה חוברות המצפה מ־1 ביוני 1988, ומ־1 בדצמבר 1993.)
11. (א) באיזו מידה התגשם מתי כ״ד:14? (ב) על מה מעידים דברי ישוע שבמתי י׳:23?
11 ישוע גם ניבא ש”בשורה זו של המלכות תוכרז בכל העולם לעדות לכל הגויים ואחרי כן יבוא הקץ” (מתי כ״ד:14). כיום, עדי־יהוה מבצעים את פעילותם ב־233 ארצות, איים ושטחים. נכון, יש עדיין מקומות שמעולם לא נשמעה בהם הבשורה, ואולי במועד שקבע יהוה, ייפתח פתח ותינתן הזדמנות לבשר שם (קורינתים א׳. ט״ז:9). עם זאת, דברי ישוע המוזכרים במתי י׳:23 פוקחי־עיניים: ”לא תספיקו לעבור את ערי ישראל עד שיבוא בן־האדם”. הבשורה הטובה תוכרז בוודאי בכל רחבי העולם, אך לא נצליח אישית להביא את הבשורה הטובה לכל קצווי תבל בטרם ”יבוא” ישוע בתפקיד המוציא לפועל.
12. (א) על איזו ’חתימה’ מדובר בספר ההתגלות ז׳:3? (ב) מהי משמעות מספרם ההולך ופוחת של המשוחים עלי־אדמות?
12 תן דעתך לכתוב בספר ההתגלות ז׳:1, 3. שם נאמר שפעולתן של ”ארבע רוחות” ההשמדה מעוכבת, ”עד אשר נחתום את עבדי אלוהינו על מצחותיהם”. אין מדובר כאן בחתימה הראשונית, שהתרחשה כשחברי ה־000,144 קיבלו את קריאתם השמימית (אפסים א׳:13). הכתוב מדבר על החתימה הסופית, העת שהם מזוהים באופן שאין לשנותו כ”עבדי אלוהינו”, אנשים בחונים ונאמנים. מספרם של מי שהם באמת בני־אלוהים משוחי־רוח ועודם חיים עלי־אדמות הולך ופוחת במידה ניכרת. מלבד זאת, המקרא מציין בבירור ש”למען הבחירים” השלב הראשוני של הצרה הגדולה ’יקוצר’ (מתי כ״ד:21, 22). רוב הטוענים להיות משוחים הם די קשישים. שוב, האין הדבר מעיד שהקץ קרוב?
צופה נאמן
13, 14. איזו אחריות יש לכיתת הצופה?
13 בינתיים, ניטיב לעשות אם נשעה להדרכה שנותן ”העבד הנאמן” (מתי כ״ד:45). זה יותר ממאה שנה, ה”עבד” בן־זמננו שירת נאמנה כ”צופה” (יחזקאל ג׳:17–21). חוברת המצפה מ־1 ביוני 1984 הסבירה: ”צופה זה, המבחין במאורעות המתפתחים בעולם כאות להתגשמות נבואות כתבי־הקודש, משמיע את האזהרה על ’צרה גדולה שלא היתה כמוה מראשית העולם’ וגם ’מבשר טוב’” (מתי כ״ד:21; ישעיהו נ״ב:7).
14 זכור, מלאכת הצופה היא להודיע ”אשר יראה” (ישעיהו כ״א:6–8). בימי המקרא, הצופה השמיע אזהרה גם כאשר הסכנה האפשרית היתה רחוקה מכדי לזהותה בבירור (מלכים ב׳. ט׳:17, 18). בימים ההם נשמעו בוודאי אזעקות־שווא. אך צופה טוב לא נרתע להזהיר מחשש פן יעמוד במבוכה. לוּ ביתך היה עולה באש, כיצד היית חש אם הכבאים לא הגיעו משום שסברו שזו אזעקת־שווא? לא, אנו מצפים מגברים אלה שיגיבו במהירות לכל סימן של סכנה! בדומה לכך, כיתת הצופה נושאת את דברה כאשר נראה שהנסיבות מצדיקות זאת.
15, 16. (א) מדוע חלים תיקונים בהבנתנו את הנבואות? (ב) מה נוכל ללמוד ממשרתי אלוהים נאמנים שהבנתם לגבי נבואות מסוימות היתה מוטעית?
15 אולם, עם השתלשלות העניינים, הבנת הנבואות מתבהרת והולכת. ההיסטוריה מראה כי לעתים רחוקות, אם בכלל, נבואות אלוהים מובנות לחלוטין טרם התגשמותן. אלוהים אמר לאברם בדיוק כמה זמן זרעו יהיה ”גֵר... בארץ לא להם”, כלומר 400 שנה (בראשית ט״ו:13). ובכל זאת, משה התנדב להושיעם בטרם עת (מעשי־השליחים ז׳:23–30).
16 תן דעתך גם לנבואות על המשיח. במבט לאחור, ברור כשמש שמותו של המשיח ותחייתו נחזו מראש (ישעיהו נ״ג:8–10). עם זאת, תלמידיו של ישוע עצמו לא הבינו עובדה זו (מתי ט״ז:21–23). הם לא הבינו שהכתוב בדניאל ז׳:13, 14 יתגשם במרוצת הפארוסיה, היינו ’נוכחותו’, העתידית של המשיח (מתי כ״ד:3, ע״ח). לכן, חישוביהם הקדימו את המועד המדויק בכ־000,2 שנה, כששאלו את ישוע: ”אדוננו, האם בזמן הזה תשיב את המלכות לישראל?” (מעשי־השליחים א׳:6) גם לאחר שהקהילה המשיחית היתה מבוססת היטב, המשיכו לצוץ רעיונות מוטעים וציפיות שווא (תסלוניקים ב׳. ב׳:1, 2). הגם שלמשיחיים היו מדי פעם השקפות מוטעות, יהוה בירך ללא ספק את פעילותם של המאמינים בני המאה הראשונה!
17. מה צריכה להיות השקפתנו באשר לתיקונים בהבנת כתבי־הקודש?
17 בדומה לכך, כיתת הצופה בימינו היתה זקוקה מדי פעם להבהרת השקפותיה. אם כי, הניתן להטיל ספק שיהוה מברך את ”העבד הנאמן”? מלבד זאת, כשבודקים את תוכן הדברים, האין מרבית התיקונים פעוטים יחסית? הבנת המקרא הבסיסית שלנו לא השתנתה. אמונתנו כי אנו חיים באחרית הימים עזה מאי־פעם!
חיים למען עתיד נצחי
18. מדוע עלינו להימנע מלחיות את הרגע ותו לא?
18 העולם אולי אומר, ’נאכל ונשתה כי מחר נמות’, אך אל לנו לאמץ גישה זו. מדוע להתאמץ לשווא להשגת התענוגות שתוכל להפיק מהחיים עתה, כשביכולתך לעמול למען עתיד נצחי? תקווה זו, בין שלחיי־אלמוות בשמים ובין שלחיי־נצח עלי־אדמות, אינה חלום, אינה אגדה. זו מציאות שהבטיח האלוהים ”אשר אינו מכזב” (טיטוס א׳:2). ההוכחה החותכת היא שמימוש תקוותנו קרוב מאוד! ”הזמן דוחק” (קורינתים א׳. ז׳:29).
19, 20. (א) מה דעתו של יהוה על מה שהקרבנו למען המלכות? (ב) מדוע מחובתנו לחיות כשלנגד עינינו חיי־הנצח?
19 נכון, סדר־הדברים נמשך זמן רב יותר משסברו רבים. ייתכן שמעטים סבורים כעת שאילו ידעו זאת מראש, אולי לא היו מקריבים דברים מסוימים. אך אל לפרט להתחרט על שעשה כן. ככלות הכל, הקרבה היא מרכיב יסודי של המשיחיות. המשיחיים ’מתכחשים לעצמם’ (מתי ט״ז:24). לעולם אל לנו לחשוב שמאמצינו להשביע את רצון אלוהים הם לשווא. ישוע הבטיח: ”אין איש אשר עזב בית או אחים או אחיות או אם או אב או בנים או שדות למעני ולמען הבשורה, שלא יקבל כעת, בזמן הזה, פי מאה... ובעולם הבא [”העתיד לבוא”, ע״ח] — חיי עולם” (מרקוס י׳:29, 30). בעוד אלף שנים, איזו חשיבות תהיה למִשְׂרַתכם, לביתכם או לחשבון הבנק שלכם? עם זאת, מה שהקרבתם למען יהוה יהיה חשוב גם בעוד מיליון שנה — בעוד מיליארד שנה! ”שכן אלוהים לא יעוות צדק ולא ישכח את פעלכם” (עברים ו׳:10).
20 אם כן, הבה נחיה כשלנגד עינינו חיי־הנצח, כשאיננו צופים ”אל הדברים הנראים, אלא אל אשר אינם נראים; כי הדברים הנראים לשעה הם, אבל הבלתי נראים — לעולמים” (קורינתים ב׳. ד׳:18). הנביא חבקוק כתב: ”עוד חזון למועד, ויָפֵחַ לקץ ולא יכזב. אם יתמהמה, חכה לו; כי בוא יבוא. לא יאחר” (חבקוק ב׳:3). כיצד העובדה שאנו ’מחכים’ לקץ, משפיעה על האופן שבו אנו ממלאים את חובותינו האישיות והמשפחתיות? המאמר הבא ידון בנושאים אלה.
נקודות לחזרה
◻ כיצד מעטים מושפעים כיום מן האיחור לכאורה של בוא קץ סדר־הדברים הנוכחי?
◻ מהו היסוד לתקוות חיי־הנצח?
◻ איזו דעה עלינו לאמץ לגבי ההקרבות שלנו למען ענייני המלכות?
[תמונה בעמוד 15]
פעילות ההטפה הכל־עולמית חייבת להסתיים בטרם יבוא הקץ