שרת את אלוהים בנפש חפצה
”אני בשמחה אתן גם את מה שיש לי וגם את עצמי למען נפשותיכם”, כתב השליח פאולוס (קורינתים ב׳. י״ב:15). מה אתה לומד ממילים אלו לגבי ההשקפה והגישה שמשרתי יהוה צריכים לטפח? על־פי חוקר מקרא, במילים אלו שכתב פאולוס אל המשיחיים בקורינתוס הוא בעצם אמר: ”אני מוכן להקריב את כוחי, זמני וחיי ואת כל מה שיש לי למענכם, כאב השמח לעשות דברים למען ילדיו”. פאולוס היה מוכן ’לתת את עצמו’, כלומר, ”להיות מותש ושחוק”, אם זה המחיר שיידרש כדי למלא את שירותו המשיחי.
יתרה מזו, פאולוס עשה זאת ”בשמחה”. הוא היה מוכן לעשות כן ב’חפץ לב’, על־פי תרגום דליץ׳. מה לגביך? האם אתה מוכן להקדיש מזמנך, מכוחך, מכישרונותיך וממשאביך כדי לשרת את יהוה אלוהים ואת ענייני הזולת, גם אם בעקבות זאת תהיה לעתים ”מותש ושחוק”? והאם תעשה זאת ”בשמחה”?
חוסר נכונות לשרת
רוב בני האדם לא רק מהססים לשרת את אלוהים, אלא אינם מוכנים בתוקף לעשות כן. גישתם מעידה על כפיות טובה, עצמאות אנוכית ומרדנות. השטן הדיח את אדם וחוה לקו חשיבה זה. הוא שיקר להם ואמר שהם יהיו ”כאלוהים יודעי טוב ורע” — כלומר שהם יוכלו להחליט בעצמם מה טוב ומה רע (בראשית ג׳:1–5). אנשים בעלי גישה דומה סבורים כי הם זכאים לחירות מוחלטת לעשות ככל העולה על רוחם ללא כל אחריות לפני אלוהים וללא התערבות מצדו (תהלים פ״א:12, 13). הם מעוניינים להשתמש בכל מה שיש להם למילוי רצונותיהם האישיים (משלי י״ח:1).
אולי אינך מחזיק בהשקפה קיצונית זו. סביר להניח שאתה מוקיר את מתת החיים שיש לך היום ואת התקווה הנפלאה ליהנות בעתיד מחיים טובים בהרבה — חיי־נצח בגן־עדן עלי־אדמות (תהלים ל״ז:10, 11; ההתגלות כ״א:1–4). ייתכן שאתה אסיר תודה ליהוה על כל הטוב שהעניק לך. אך על כולנו להיזהר שמא יעוות השטן את אורח חשיבתנו בצורה כזו ששירותנו כבר לא יהיה רצוי בעיני אלוהים (קורינתים ב׳. י״א:3). כיצד עלול הדבר לקרות?
עלינו לשרת מרצון
יהוה חפץ בשירות הנעשה מרצון ומכל הלב. אין הוא כופה עלינו לעשות את רצונו. זהו השטן שאינו בוחל בשום אמצעי כדי ללחוץ על בני אדם או לפתות אותם לעשות את רצונו. המקרא אכן מדבר על מצוות ודרישות בהקשר לעבודת אלוהים (קהלת י״ב:13; לוקס א׳:6). אולם המניע העיקרי שדוחף אותנו לשרת את אלוהים הוא אהבתנו אותו (שמות ל״ה:21; דברים י״א:1).
פאולוס ידע שלמרות כל תרומתו בשירות אלוהים, היה נחשב הדבר לקליפת השום, אילו ’לא היתה בו אהבה’ (קורינתים א׳. י״ג:1–3). כשכותבי המקרא מציגים את המשיחיים כעבדי אלוהים, אין הם מתכוונים לעבדות בזויה המבוססת על כפייה (רומים י״ב:11; קולוסים ג׳:24). הכוונה היא כניעה מרצון המבוססת על אהבה עמוקה וכנה כלפי אלוהים וכלפי בנו, ישוע המשיח (מתי כ״ב:37; קורינתים ב׳. ה׳:14; יוחנן א׳. ד׳:10, 11).
שירות אלוהים חייב לשקף אהבה עמוקה לזולת. ”נהגנו בעדינות כשהיינו איתכם, כאשה המטפלת בילדיה”, כתב פאולוס אל הקהילה בתסלוניקי (תסלוניקים א׳. ב׳:7). בארצות רבות היום מחייב החוק את האם לטפל בילדיה. אבל האם רוב האימהות עושות כן רק כדי לציית לחוק? ודאי שלא! הן עושות כן משום שהילדים יקרים ללבּן. אשה המטפלת בילדיה מקריבה בשמחה הקרבות גדולות למענם. מאחר שפאולוס רחש ’חיבה’ דומה כלפי האחים שאותם שירת, הוא ’שש’ להקדיש את חייו לעזרתם (תסלוניקים א׳. ב׳:8). האהבה מניעה אותנו לנהוג כדוגמתו (מתי כ״ב:39).
מה באשר לשירות הנעשה שלא בנפש חפצה?
כמובן, אל לנו לאהוב את עצמנו יותר מאשר את אלוהים ואת הרֵע. הסכנה הממשית היא ששירותנו ייעשה בחוסר התלהבות ולא בנפש חפצה. עלולים אף לקנן בנו מרירות וכעס על כך שאין אנו יכולים לחיות את חיינו אך ורק על־פי הרצונות שלנו. כך אירע לכמה מבני ישראל שאיבדו את אהבתם לאלוהים ובכל זאת המשיכו לשרת אותו במידת מה רק כדי לצאת ידי חובה. מה היתה התוצאה? שירות אלוהים הפך בעיניהם ל”מַתְּלָאָה [יגיעה]” (מלאכי א׳:13).
כל קורבן שהוקרב לאלוהים היה חייב להיות ”תמים”, בלי מום, מן הטוב ביותר שיש (ויקרא כ״ב:17–20; שמות כ״ג:19). אלא שבמקום להקריב ליהוה ממיטב צאנם ובקרם, הקריבו בני העם בימי מלאכי בהמות שהם עצמם לא רצו בהן. מה היתה תגובת יהוה? הוא אמר לכוהנים: ”וכי תגישון עיוור לזבוח, [ואמרתם:] ’אין רע’. וכי תגישו פיסח וחולה, ’אין רע’. הקריבהו נא לפחתך [המושל שלך], הירצך או הישא פניך? ... והבאתם גָזוּל, ואת הפיסח ואת החולה, והבאתם את המנחה. הַאֶרצה אותה מיֶדכם?” (מלאכי א׳:8, 13).
כיצד עלול הדבר לקרות לנו? קורבנותינו עלולים להיות ל”מתלאה” עבורנו אם נקריב אותם שלא בחפץ לב ולא ברוח נדיבה (שמות ל״ה:5, 21, 22; ויקרא א׳:3; תהלים נ״ד:8; עברים י״ג:15, 16). למשל, האם אנחנו נותנים ליהוה את שאריות זמננו?
הניתן להעלות על הדעת שאלוהים היה שבע רצון אילו בן משפחה או לוי נלהב כפה איכשהו מתוך כוונות טובות על אחד מבני ישראל להקריב ממיטב צאנו, בשעה שזה לא רצה לעשות כן? (ישעיהו כ״ט:13; מתי ט״ו:7, 8) יהוה מאס בזבחים אלו ובסופו של דבר מאס גם בעם שהקריבם (הושע ד׳:6; מתי כ״א:43).
עשה את רצון אלוהים בחפץ לב
כדי לשרת את אלוהים באופן הרצוי בעיניו, עלינו לנהוג כדוגמת ישוע המשיח. ”אינני מבקש את רצוני”, אמר, ”אלא את רצון שולחי” (יוחנן ה׳:30). ישוע שירת את אלוהים בנפש חפצה ושירות זה הסב לו שמחה רבה. הוא הגשים את דבריו הנבואיים של דוד: ”לעשות רצונך, אלוהַי, חפצתי” (תהלים מ׳:9).
אף־על־פי שישוע שמח לעשות את רצון יהוה, לא תמיד היה לו קל לעשות כן. ראה מה אירע זמן קצר לפני מעצרו, משפטו והוצאתו להורג. בהיותו בגן גת שמנים היתה נפשו ’מרה עליו עד מוות’. מרוב הלחץ הרגשי שהיה נתון בו, היתה זיעתו ”כנטפי דם יורדים על הארץ” בשעה שהתפלל (מתי כ״ו:38; לוקס כ״ב:44).
מדוע התייסר ישוע? אין ספק שהוא לא ביקש את טובת עצמו ולא היסס לעשות את רצון אלוהים. הוא היה מוכן למות והגיב בחריפות לדברי פטרוס: ”חלילה לך, אדוני. אל יהיה הדבר הזה לך!” (מתי ט״ז:21–23) מה שהדאיג את ישוע היתה ההשפעה שתהיה למותו כפושע בזוי על יהוה ועל שמו הקדוש. ישוע ידע שיכאב מאוד לאביו לראות את בנו האהוב נתון ליחס אכזרי זה.
עוד הבין ישוע כי הוא קרב אל מועד מכריע בביצוע מטרת יהוה. דבקות מלאה בחוקי אלוהים תוכיח מעל לכל ספק שאדם הראשון יכול היה לעשות כן. נאמנותו של ישוע תחשוף באופן מוחלט את טענתו השקרית של השטן לפיה בני אדם הנתונים במבחן לא ישרתו את אלוהים בנפש חפצה ובנאמנות. באמצעות ישוע ימחוץ יהוה כליל את השטן ויעלים את השלכות מרדו (בראשית ג׳:15).
מה כבדה האחריות שרבצה על כתפי ישוע! שם אביו, השלום האוניברסלי וישועת המשפחה האנושית — הכל היה תלוי בנאמנות ישוע. בהכירו בכך התפלל: ”אבי, אם אפשר הדבר, העבר נא ממני את הכוס הזאת, אך לא כרצוני אני כי אם כרצונך אתה” (מתי כ״ו:39). גם בהיותו במצוקה הקשה מכל, מעולם לא היסס ישוע לעשות את רצון אביו בנפש חפצה.
”הרוח חפצה, אבל הבשר חלש”
הואיל וישוע סבל ממצוקה רגשית עזה בשירות יהוה, אין זה מפתיע אותנו שהשטן מפעיל לחצים על משרתי אלוהים (יוחנן ט״ו:20; פטרוס א׳. ה׳:8). בנוסף לכך, אנו בלתי מושלמים. לכן גם אם נשרת את אלוהים בנפש חפצה, לא יהיה לנו קל לעשות כן. ישוע ראה את השליחים נאבקים לעשות את כל מה שציווה עליהם. זו הסיבה שאמר: ”אומנם הרוח חפצה, אבל הבשר חלש” (מתי כ״ו:41). לא היה שום דבר חלש בגופו האנושי המושלם. לפיכך, הוא דיבר על חולשת בשרם של תלמידיו, האי־שלימות שירשו מאדם הראשון הלא־מושלם. ישוע ידע שמפאת האי־שלימות שנפלה להם בירושה והמגבלות הנובעות מתוכה, יהיה עליהם להיאבק כדי לעשות את כל חפצם בשירות יהוה.
אולי אנו חשים כמו השליח פאולוס, שהתייסר עמוקות בכל פעם שאי־שלימותו הפריעה לו לשרת את אלוהים באופן מלא. ”אומנם לרצות אני יכול”, כתב פאולוס, ”אך לעשות את הטוב אינני יכול” (רומים ז׳:18). גם אנו מגלים שאיננו מסוגלים לעשות את כל הדברים הטובים שאנו חפצים לעשותם (רומים ז׳:19). אין זה מתוך אי־רצון מצדנו. זה פשוט בגלל חולשת הבשר המשבשת אפילו את מיטב מאמצינו.
אל נאמר נואש. אם יש לנו נכונות אמיתית לעשות כמיטב יכולתנו, יהיה אלוהים שבע רצון משירותנו (קורינתים ב׳. ח׳:12). הבה ’נשקוד’ לאמץ את רוח המשיח, רוח של כניעה מוחלטת לרצון אלוהים (טימותיאוס ב׳. ב׳:15; פיליפים ב׳:5–7, ע״ח; פטרוס א׳. ד׳:1, 2). יהוה יתמוך במי שמגלה רוח נדיבה זו ויגמול לו על כך. הוא יתן לנו את ”הכוח הנשגב” שיהווה משקל נגד לחולשותינו (קורינתים ב׳. ד׳:7–10). בעזרת יהוה ננהג כמו פאולוס ו’נשמח לתת גם את מה שיש לנו וגם את עצמנו’ בשירותו היקר.
[תמונה בעמוד 21]
פאולוס שירת את אלוהים בנפש חפצה וכמיטב יכולתו
[תמונה בעמוד 23]
גם בהיותו במצוקה הקשה מכל עשה ישוע את רצון אביו