עניים אך עשירים — כיצד ייתכן?
לפני מאות שנים, איש חכם התפלל שלא יהיה עני. מה הסיבה לבקשה זו? החשש פן העוני יעורר בו גישות ומעשים שיסכנו את הקשר שלו עם אלוהים. כך עולה מדבריו: ”הטריפני לחם חוקי... פן איוורש וגנבתי ותפשתי שם אלוהָי” (משלי ל׳:8, 9).
האם זה אומר שלא ייתכן שעני ישרת את אלוהים בנאמנות? כלל וכלל לא! בכל ההיסטוריה, אין־ספור עובדי יהוה אלוהים שמרו על נאמנותם לו, למרות הקשיים הנלווים לעוני. במקביל, יהוה אוהב את הבוטחים בו ומכלכלם.
נאמנים מימי קדם
השליח פאולוס עבר על בשרו עתות מחסור (קורינתים ב׳. ו׳:3, 4). הוא גם תיאר ”ענן” גדול של עדים נאמנים מן התקופה הטרום־משיחית, שחלקם ”נעו ונדו עטופי עורות כבשים ועזים, בסובלם מחסור... תועים היו במדבריות, בהרים, במערות ובנקיקי הארץ” (עברים י״א:37, 38; י״ב:1).
אחד הנאמנים היה הנביא אליהו. בתקופת בצורת, שנמשכה שלוש שנים וחצי, יהוה סיפק לו מזון בקביעות. תחילה, אלוהים ציווה על עורבים להביא לנביא לחם ובשר (מלכים א׳. י״ז:2–6). לאחר מכן, יהוה דאג בדרך נס לאספקה בלתי פוסקת של קמח ושמן, שמהם כִּלכלה האלמנה את אליהו (מלכים א׳. י״ז:8–16). המזון אומנם היה בסיסי ביותר, אך די היה בו כדי לקיים את הנביא, את האשה ואת בנה.
בדומה לכך, יהוה קיים את ירמיהו, הנביא הנאמן, בימים רעים כלכלית. ירמיהו עבר את המצור שהטילו הבבלים על ירושלים, עת שבה האנשים ”אכלו לחם במשקל ובדאגה” (יחזקאל ד׳:16). לבסוף, הרעב בעיר היה כה קשה, עד כי נשים אכלו את בשר ילדיהן (איכה ב׳:20). ירמיהו אומנם היה עצור בגין הכרזתו האמיצה, אך יהוה דאג ש’יינתן לו כיכר לחם ליום עד תום כל הלחם מן העיר’ (ירמיהו ל״ז:21).
יוצא מכך אפוא, שבדומה לאליהו, גם מנת מזונו של ירמיהו היתה זעומה. המקרא אינו מציין מה ירמיהו אכל או באיזו תדירות אכל משאזל הלחם בירושלים. אך ידוע לנו שיהוה כלכל אותו ושהוא עבר את תקופת הרעב האיומה.
כיום, בכל מקום בעולם יש עוני. לדברי ארגון האומות המאוחדות, ריכוז העוני הגדול ביותר מצוי באפריקה. ב־1996, ציין תמסיר לעיתונות מטעם האו״ם: ”לפחות מחצית מכל האפריקנים מרוששים”. חרף התנאים הכלכליים ההולכים ומחמירים, יותר ויותר אפריקנים מיישמים בחייהם את עקרונות המקרא ומשרתים את אלוהים נאמנה, תוך ביטחון שהוא יכלכלם. תן דעתך לכמה דוגמאות מאיזור אחד בעולמנו הלא־שקט.
שמירה על יושר
מייקל,a המתגורר בניגריה, הוא חקלאי ואב המפרנס שישה ילדים. הוא אומר: ”קשה להיות ישר כשאין לך די כסף לפרנסת משפחתך. אבל, כשאני עומד להתפתות לנהוג באי־יושר, אני נזכר באפסים ד׳:28, שם נאמר: ’הגונב אל יוסיף לגנוב, כי אם יעמול ובידיו יעשה את הטוב’. ואז, אם אני ניצב מול פיתוי, אני שואל את עצמי, ’האם עמלתי להשגת כסף זה?’”
מייקל ממשיך לספר: ”יום אחד, למשל, הלכתי וראיתי תיק נופל מחלקו האחורי של אופנוע. לא הצלחתי לעצור את רוכב האופנוע, לכן הרמתי את התיק וגיליתי שהוא מלא כסף! בעזרת התעודה המזהה שבתיק, איתרתי את בעל התיק והשבתי לו אותו”.
התגברות על דיכאון
איש בצפון אפריקה ציין: ”עוני הוא [כ]אדם הלכוד בבור עמוק. הוא מסוגל לראות את האור ואת האנשים המתהלכים בחופשיות סביבו, אך אין לו הקול לצעוק לעזרה או שאין לו סולם לטפס ולהיחלץ משם”. אין פלא שבדרך־כלל עוני גורם דיכאון ותסכול! גם משרתי אלוהים רואים את עושר הזולת ואולי מתחילים לחשוב שלא כדאי להיות נאמנים לאלוהים. (השווה תהלים ע״ג:2–13.) כיצד ניתן להתגבר על תחושות אלה?
פיטר ממערב אפריקה פרש מעבודתו לאחר 19 שנים בשירות המדינה. כעת הוא מתקיים בעיקר על קצבה זעומה. פיטר מציין: ”כשעוברות עלי תקופות דכדוך, אני נזכר במה שאני קורא במקרא ובספרות של חברת המצפה. סדר־הדברים הישן עומד לחלוף, ואנו מצפים לסדר־דברים טוב יותר.
”אני גם חושב על הכתוב בפטרוס א׳. ה׳:9, שם נאמר: ’עימדו נגדו [נגד השטן] יציבים באמונה, בידיעה שאותן הצרות עוברות על אחיכם אשר בעולם’. אינני היחיד הסובל קשיים. תזכורות אלה עוזרות לי לסלק מראשי מחשבות דכדוך ודיכאון”.
”מלבד זאת”, מוסיף פיטר ואומר, ”ישוע חולל נסים רבים בהיותו עלי־אדמות, אך מעולם לא העשיר איש. מדוע אצפה ממנו שיהפוך אותי לעשיר?”
כוחה של תפילה
תפילה המקרבת אותנו ליהוה אלוהים היא דרך נוספת להתגבר על חשיבה שלילית. כאשר מרי הפכה לעדת־יהוה ב־1960, משפחתה נטשה אותה. כאשה לא־נשואה, שכעת בשנות ה־50 לחייה, היא שברירית ושרויה כמעט בחוסר־כל. למרות זאת, היא נלהבת בשירות המשיחי.
מרי אומרת: ”כשאני מדוכדכת, אני פונה ליהוה בתפילה. אני יודעת שאין מי שיוכל לעזור לי יותר ממנו. למדתי שכאשר אתה בוטח ביהוה, הוא עוזר לך. אני תמיד נזכרת בדברי דוד המלך, הכתובים בתהלים ל״ז:25: ’נער הייתי, גם זקנתי, ולא ראיתי צדיק נעזב, וזרעו מבקש לחם’.
”אני גם מתעודדת מן החוויות המופיעות בחוברת המצפה, חוויותיהם של אחים ואחיות מבוגרים ורוחניים. יהוה אלוהים עזר להם, ואני יודעת שהוא ימשיך לעזור גם לי. הוא מברך את עבודתי הצנועה, מכירת פופו [קמח קסווה], ואני מצליחה למלא את צרכיי היומיומיים. לעתים, כשכמעט אין לי כסף ואינני יודעת מה לעשות, יהוה שולח מישהו שנותן לי כסף במתנה ואומר, ’אחות, קחי בבקשה’. יהוה מעולם לא אכזב אותי”.
ערכו של לימוד המקרא
עדי־יהוה מייחסים חשיבות ללימוד דבר־אלוהים, המקרא, ובכלל זה גם העניים שבקרבם. ג׳ן בן השישים משרת כחלוץ (מבשר בשירות המלא) וכמשרת־עוזר בקהילה. הוא מתגורר בבניין בן שתי קומות, מט לנפול, שבו מתגוררות 13 משפחות. חדרו הוא חלק מפרוזדור הקומה הראשונה, וקירותיו עשויים עץ לבוד. בחדרו שני כיסאות ישנים ושולחן עמוס בספרות־עזר ללימוד המקרא. הוא ישן על מחצלת.
ג׳ן הרוויח כדולר ליום במכירת לחם, אך כאשר נאסר לייבא חיטה, איבד את מקור פרנסתו. הוא אומר: ”החיים שלי קשים מאוד לפעמים, אך אני ממשיך לשרת כחלוץ. יהוה הוא שמכלכל אותי. אני עושה כל עבודה מזדמנת, ואינני מסתמך על איש שיאכיל אותי או יתמוך בי כלכלית, אף־על־פי שהאחים בקהילה עוזרים לי מאוד. הם עוזרים לי לחפש עבודה ולעתים נותנים לי כסף במתנה.
”אני מקדיש זמן לקריאת המקרא ופרסומי חברת המצפה. אני לומד השכם בבוקר כשהבית שקט, וקורא בשעות הלילה המאוחרות יותר, בכל פעם שיש חשמל. ידוע לי שעלי להתמיד בלימוד האישי”.
הכשרת הילדים לחיים
דניאל הוא אלמן, אב לשישה. ב־1985, פוּטר ממקום העבודה שבו עבד 25 שנה, אך מצא עבודה כמחסנאי. ”למשפחה קשה מאוד כלכלית”, הוא אומר. ”עכשיו אנחנו יכולים לאכול רק פעם ביום. פעם לא היה לנו מה לאכול שלושה ימים. כדי להמשיך להתקיים, שתינו מים וזהו”.
דניאל משרת כזקן־קהילה. הוא אומר: ”איני מחמיץ אף אסיפה של הקהילה, ואני עסוק בתפקידים התיאוקרטיים. כל אימת שצריך לבצע עבודה כלשהי באולם־המלכות, אני מתייצב. כשהמצב קשה, אני נזכר בדברים שאמר פטרוס לישוע, ככתוב ביוחנן ו׳:68: ’אדוננו, אל מי נלך?’ אם אחדל לשרת את יהוה, לאן אלך? גם דברי פאולוס המוזכרים ברומים ח׳:35–39 מחזקים את נחישות דעתי, משום שהם מראים שמאומה לא יפרידנו מאהבת אלוהים והמשיח. רוח זו אני מחדיר בילדיי. אני כל הזמן אומר להם שלעולם אל לנו לעזוב את יהוה”. למסירותו של דניאל ולשיעור המקרא המשפחתי הקבוע, השפעה חיובית על ילדיו.
רוח של נתינה
יש סבורים שמי שחי בחוסר־כל לא יוכל לתרום תרומה חומרית לקידום ענייני המלכות. אך לא כך הוא. (השווה לוקס כ״א:1–4.) עדים במדינת גאנה שגידול מזונם הוא משלח־ידם העיקרי, מייעדים חלק מאדמתם לתמיכה בענייני מלכות אלוהים. הכסף שמתקבל ממכירת התוצרת החקלאית של אותה חֶלקה, מוקדש אך ורק למטרה זו, וחלק מהתמיכה מתבטאת בתרומות לאולם־המלכות המקומי של עדי־יהוה.
ג׳ואן מתגוררת במרכז אפריקה ומשרתת כחלוצה. היא מוכרת לחם לפרנסת בעלה המשותק וארבעה נתמכים נוספים. כאשר היה צורך בספסלים לאולם־המלכות של קהילתה, חברי משפחתה של ג׳ואן החליטו לתרום לשם כך את כל כספם. הם נותרו חסרי־כל. אך למחרת, במפתיע, מישהו החזיר להם חוב נושן, תשלום שמזמן נואשו לקבל!
ג׳ואן היא אשה עליזה שאינה דואגת לכסף יתר על המידה. ”אני מתפללת ליהוה ומסבירה לו את מצבי, ואז אני יוצאת לשירות־השדה. ידוע לנו שאין כמעט תקווה לימים טובים יותר בסדר־הדברים הנוכחי. אך ברור לנו שיהוה ידאג לצרכינו”.
גילוי חריצות
האהבה שעדי־יהוה רוחשים איש לרעהו היא סימן הזיהוי שלהם (יוחנן י״ג:35). אלה שיש להם כסף עוזרים לאחיהם המשיחיים הנזקקים. לא אחת מדובר במתנה ולעתים מדובר בעזרה במציאת עבודה.
מרק, המתגורר בקונגו, הוא חולה צרעת. המחלה עיוותה את אצבעות רגליו וידיו. לכן, כדי ללכת, הוא נשען על קביים. כשמרק החליט לשרת את יהוה, הוא התחיל לחולל שינויים מרחיקי־לכת בחייו. הוא חדל לפשוט־יד ולבקש מזון והחל לגדל את מזונו. הוא גם הכין לבנים מטיט, ומכר אותם.
מרק המשיך לעבוד בחריצות חרף נכותו. בסופו של דבר, רכש חלקת אדמה ובנה עליה בית צנוע. כיום, מרק משרת כזקן־קהילה וזוכה לכבוד רב בעיירה שבה הוא גר. כעת הוא עוזר לנזקקים אחרים.
כמובן, במקומות רבים כמעט לא ניתן למצוא עבודה. זקן־קהילה משיחי המשרת באחד מסניפי חברת המצפה במרכז אפריקה כתב: ”אחים רבים מובטלים. יש המנסים ליצור לעצמם עבודה, אך זה קשה מאוד. רבים החליטו להקריב מעצמם מבחינה חומרית ולשרת כחלוצים, מאחר שממילא יסבלו מחסור. כשהם עושים זאת, רבים מגלים שהם מבורכים יותר משהיו אילוּ עבדו והרוויחו שכר זעום או לא השתכרו כלל”.
יהוה מכלכל את משרתיו
ישוע המשיח אמר על עצמו: ”לשועלים יש מאורות ולעוף השמים קנים, אבל בן־האדם אין לו מקום להניח את ראשו” (לוקס ט׳:58). בדומה לכך, השליח פאולוס כתב: ”עד עצם השעה הזאת אנחנו רעבים וצמאים, ערומים ומוכים ונדים ממקום למקום” (קורינתים א׳. ד׳:11).
ישוע וגם פאולוס בחרו להסתפק במועט כדי להתמסר לשירות. משיחיים רבים בני־זמננו שרויים בעוני שלא מתוך בחירה. למרות זאת, הם מיישמים את עקרונות המקרא בחייהם ומבקשים בכל מאודם לשרת את אלוהים. ידוע להם שיהוה אוהב אותם מאוד והם חשים על בשרם את אמיתות דברי העידוד של ישוע: ”בקשו תחילה את מלכותו ואת צדקתו, וכל אלה [דברים חומריים] ייווספו לכם” (מתי ו׳:25–33). יתרה מזו, למשרתי אלוהים העניים יש הוכחה כי ”ברכת יהוה היא תעשיר” (משלי י׳:22).
[הערת שוליים]
a השמות במאמר בדויים.
[תיבה בעמוד 6]
מי הם ”עושי הדבר”?
סקר גַאלוֹפּ משנת 1994 העלה כי 96 אחוז מן האמריקנים ”מאמינים באלוהים או ברוח אוניברסלית”. כמו־כן, יו. אס. ניוז אנד וורלד ריפורט דיווח כי ”בארצות־הברית, היחס בין מספר הכנסיות למספר האנשים גבוה מבכל מדינה אחרת עלי־אדמות”. חרף רושם זה של אדיקות, ג׳ורג׳ גַאלוֹפּ ג׳וניור, עורך סקרי דעת־קהל ותיק, אומר: ”זו עובדה ברורה שרוב האמריקנים אינם יודעים במה הם מאמינים או מה היסוד לאמונתם”.
כמו־כן, מנתונים סטטיסטיים עולה שאצל רבים יש פער עצום בין אמונתם הדתית ובין מעשיהם בפועל. למשל, ”לדברי סוציולוגים, מסתבר שכמה מהאזורים בארצות־הברית הנגועים ביותר בפשע הם גם המקומות שבהם הדבקות הרבה ביותר באמונה ובמנהגים דתיים”, אומר הכותב ג׳פרי שֶלֶר.
איננו צריכים להיות מופתעים מכך. מדוע? משום שאפילו בעבר הרחוק, במאה הראשונה לספירה, השליח פאולוס הזהיר את אחיו המשיחיים להיזהר מאלה ש”מצהירים שהם יודעים את אלוהים, אך במעשיהם כופרים בו” (טיטוס א׳:16). יתרה מזו, פאולוס אמר לצעיר טימותיאוס ש”אחרית הימים” תתאפיין באנשים ”לכאורה בעלי יראת שמים, אך כופרים בתוקפה” (טימותיאוס ב׳. ג׳:1, 5).
מכל מקום, משיחיים אמיתיים עושים כמיטב יכולתם לציית לצו שנתן ישוע המשיח ’ללכת... ולעשות תלמידים מאנשי כל העמים’ (מתי כ״ח:19, ע״ח). כך הם ”עושי הדבר ולא רק שומעים” (יעקב א׳:22).
[תמונה בעמוד 7]
אנשים בכל רחבי־העולם מייחסים חשיבות ללימוד המקרא