אלוהים דואג לקשישים
ההתעללות בקשישים הפכה כיום לתופעה נפוצה, ואין זה מפתיע. לפני זמן רב ניבא המקרא ש”באחרית הימים” של הסדר העולמי המרושע הזה, יהיו האנשים ’אוהבי עצמם וחסרי חיבה טבעית’ (טימותיאוס ב׳. ג׳:1–3, ע״ח). המילה היוונית המתורגמת כאן ל”חיבה טבעית” מקפלת בתוכה את האהבה השוררת מדרך הטבע בין בני משפחה. ואכן, קשה שלא להבחין שחיבה זו הפכה בימינו למצרך נדיר.
בניגוד גמור לאנשים המתעמרים בקשישים, יהוה אלוהים מוקיר את אנשי גיל הזהב ודואג להם. ראה כיצד בא הדבר לידי ביטוי במקרא.
”דיין אלמנות”
דאגתו של יהוה אלוהים כלפי הקשישים ניכרת בתנ״ך. לדוגמא, בתהלים ס״ח:6 מכנה דוד את אלוהים ”דיין אלמנות”, והאלמנות הן ברובן כבר בגיל מתקדם.a בתרגומי מקרא שונים המילה ”דיין” מתורגמת ל”מגן”, ”שומר” ו”מיטיב”. ברור אפוא שיהוה דואג לאלמנות. המקרא אומר מפורשות שכל המתאכזר אליהן, יעורר עליו את חרון אף אלוהים (שמות כ״ב:21–23). האלמנות וכל הקשישים הנאמנים יקרים מאוד לאלוהים ולמשרתיו. הכתוב במשלי ט״ז:31 מבטא את עמדתם של יהוה אלוהים ומשרתיו: ”עטרת תפארת שיבה [אם] בדרך צדקה תימצא” (משלי ט״ז:31).
אין פלא שרחישת כבוד לאנשי שיבה תפסה חלק מרכזי בתורה שנתן יהוה לעם ישראל. בני ישראל נצטוו: ”מפני שֵיבה תקום, והדרתָ פני זקן. ויראתָ מאלוהיך. אני יהוה” (ויקרא י״ט:32). ההוקרה כלפי הקשישים בעם ישראל הייתה קשורה קשר הדוק ליחסים עם יהוה אלוהים. אדם לא יכול היה לומר שהוא אוהב את אלוהים ובה בעת להתעלל בקשישים.
המשיחיים אינם כפופים לתורת משה. עם זאת, חלה עליהם ”תורת המשיח”, ותורה זו משפיעה עמוקות על התנהגותם ועל גישתם, כולל גילוי יחס אוהב ואכפתי להורים ולקשישים (גלטים ו׳:2; אפסים ו׳:1–3; טימותיאוס א׳. ה׳:1–3). המשיחיים מראים אהבה לא רק כדי לצאת ידי חובה, אלא בנפש חפצה ומעומק הלב. ”אהבו זה את זה בכל לבבכם ומאודכם”, האיץ השליח פטרוס (פטרוס א׳. א׳:22).
התלמיד יעקב מציג גורם נוסף המניע אותנו לדאוג לקשישים. הוא כתב: ”זאת היא עבודת אלוהים טהורה ותמימה לפני אלוהים אבינו: לפקוד את היתומים והאלמנות בצרתם, ולהישמר נקי מטומאת העולם” (יעקב א׳:27). יעקב מעלה כאן נקודה מרגשת ונוגעת ללב. דבריו ממחישים לנו עד כמה אנשים יקרים אלה חשובים ליהוה.
משום כך, אין די בכך שנימנע מיחס מחפיר כלפי הקשישים. עלינו לדאוג להם בפועל (ראה המסגרת ”אהבה בפועל” בעמוד 6, 7.) יעקב כתב: ”האמונה בלא מעשים מתה היא” (יעקב ב׳:26).
לנחם אותם ”בצרתם”
קיים לקח נוסף שניתן ללמוד מדברי יעקב. שים לב שהוא הורה למשיחיים לדאוג לאלמנות ’בצרתן’. המילה היווונית המתורגמת כאן ל”צרה” משמעה מצוקה, מכאוב או סבל הנגרמים מלחצי החיים. ואין ספק שקשישים רבים נתונים במצבים קשים. חלקם בודדים וחלקם שרויים בדיכאון בשל המגבלות הנוצרות עם הגיל. גם מי שפעילים מאוד בשירות אלוהים חשים לעתים רפיון ידיים. ג׳וןb הוא מבשר מלכות נאמן כבר יותר מארבעים שנה. בשלושים השנים האחרונות הוא משרת בשירות מורחב. כיום, בשנות ה־80 לחייו, מודה ג׳ון שלפעמים נחה עליו רוח עצבות. הוא אומר: ”אני הרבה פעמים מביט לאחור ונזכר בטעויות שעשיתי, הרבה מאוד טעויות. אני תמיד אומר לעצמי שיכולתי לפעול בצורה טובה יותר”.
אנשים כמותו יכולים להתנחם בידיעה שיהוה אומנם מושלם, אבל אינו מצפה מאיתנו לשלמות. הוא מודע למשגינו, ועל אף זאת המקרא אומר: ”אם עווֹנוֹת תשמור יה, אדני [יהוה] מי יעמוד?” (תהלים ק״ל:3) יהוה מביט אל מעבר לטעויות שלנו ורואה את הטמון בלבנו. מניין לנו שכך הדבר?
דוד המלך, אדם שעשה טעויות בחייו ונכנע לחולשותיו, כתב בהשראת רוח אלוהים את המילים הבאות בתהלים קל״ט:1–3: ”יהוה, חקרתני ותדע. אתה ידעת שבתי וקומי, בַּנְתָה לרֵעי [מחשבתי] מרחוק. אָרחי ורִבְעִי [לכתי ומשכבי] זֵרית, וכל דרכיי הִסכַּנְתָה [מוכרים לך]”. המילה ”זֵרית” היא פועל מהשורש ”זרה” ועניינה בחקלאי הזורה את התבואה להפרדת הגרעינים מן המוץ. בהשראת אלוהים מבטיח לנו דוד שיהוה יודע כיצד להפריד מיתר הדברים את מעשינו הטובים ולנצור אותם בזכרונו.
אבינו הרחום שבשמיים זוכר ומוקיר את מעשינו הטובים כל עוד אנו שומרים לו אמונים. על־פי המקרא יהיה זה עיוות צדק מבחינתו לשכוח את פועלנו ואת האהבה שאנו מראים למען שמו (עברים ו׳:10).
”הראשונות עברו”
המקרא מלמד שבעיות הזקנה לא היו חלק ממטרת אלוהים. רק לאחר שהורינו הראשונים, אדם וחוה, מרדו בבורא, הפכה הזקנה על כל פגעיה לחלק מן הקיום האנושי (בראשית ג׳:17–19; רומים ה׳:12). אך לא לנצח יימשך המצב.
כאמור, רבים מן התנאים הקשים השוררים בימינו, כולל ההתעללות בקשישים, הם ראיה כוללת לכך שאנו חיים ב’אחרית ימיו’ של הסדר העולמי הנוכחי (טימותיאוס ב׳. ג׳:1). מטרת אלוהים היא לבטל את השלכות החטא לרבות נזקי הזקנה והמוות. המקרא אומר: ”וימחה [אלוהים] כל דמעה מעיניהם והמוות לא יהיה עוד; גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד, כי הראשונות עברו” (ההתגלות כ״א:4).
בעולם החדש שיכונן אלוהים, יהיו מכאובי הזקנה נחלת העבר. גם תופעת ההתעללות בקשישים תחלוף לבלי שוב (מיכה ד׳:4). אפילו המתים השמורים בזכרונו של אלוהים ישובו לחיות, כדי שגם הם יזכו להזדמנות לחיות לנצח בגן עדן עלי אדמות (יוחנן ה׳:28, 29). בעת ההיא יהיה ברור לכול, יותר מבכל זמן אחר, שיהוה אלוהים דואג לא רק לקשישים אלא לכל מי ששומעים בקולו.
[הערות שוליים]
a כמובן, לא כל האלמנות קשישות. דאגת יהוה גם כלפי אלמנות צעירות יותר מתבטאת, לדוגמא, בויקרא כ״ב:13.
b שם בדוי.
[תיבה/תמונות בעמודים 6, 7]
אהבה בפועל
בקרב עדי־יהוה, זקני־הקהילה הם הראשונים לדאוג לקשישים. אין הם מקלים ראש בדבריו של השליח פטרוס: ”רעו את עדר אלוהים הנמצא עימכם” (פטרוס א׳. ה׳:2). הדאגה לקשישים בדרכים מעשיות היא חלק מן הדאגה לעדר אלוהים. מה כרוך בדבר?
דרושים סבלנות וכנראה גם מספר ביקורים ושיחות כדי לעמוד על צרכיו של הקשיש. אולי הוא זקוק לעזרה בקניות ובניקיון, בהסעות לאסיפות, בקריאת המקרא ופרסומים משיחיים ובעוד דברים רבים אחרים. אם אפשר, יש לערוך סידורים מעשיים ואמינים ולהוציא אותם אל הפועל.c
אך מה אם אח או אחות קשישים נקלעים למצוקה קשה ואולי זקוקים לעזרה כספית? ראשית, מומלץ לברר אם יש להם ילדים או קרובי משפחה אחרים שיכולים לעזור. הדבר עולה בקנה אחד עם הכתוב בטימותיאוס א׳. ה׳:4: ”אם לאלמנה יש בנים או בני בנים, עליהם קודם כול ללמוד לעשות חסד עם ביתם הם ולהשיב גמול להוריהם, כי כן רצוי לפני אלוהים”.
ייתכן שצריך לעזור לקשיש לברר אם הוא זכאי לסיוע ממשלתי כלשהו. אפשר שכמה מחברי הקהילה יוכלו להושיט לו עזרה בעניין. אם כל הדרכים האלו אינן אפשריות, יכולים הזקנים לבדוק אם האח ראוי לעזרה מן הקהילה. במקרים מסוימים פעלו כך בקהילה במאה הראשונה לספירה, שכן השליח פאולוס כתב אל שותפו טימותיאוס: ”אלמנה לא תירשם אלא אם מלאו לה שישים שנה והייתה נשואה לאיש אחד, ולזכותה עדות על מעשים טובים — שגידלה בנים, הכניסה אורחים, רחצה את רגלי הקדושים, הייתה לסעד לסובלים והתמסרה לכל מעשה טוב” (טימותיאוס א׳. ה׳:9, 10).
[הערת שוליים]
c לדיון נוסף בנושא, ראה המאמר ”דאגה לצורכי הקשישים — אחריות משיחית”, בחוברת המצפה מ־15 ביולי 1988 (אנג׳).
[תמונה בעמוד 5]
צביה דאגה לאלמנות נזקקות (מעשי השליחים ט׳:36–39).