דאגתו ואהבתו של יהוה ניכרות בקהילה המשיחית.‏ בתור ראש הקהילה,‏ מנחה ישוע המשיח את זקני־​הקהילה לדאוג לעדרו (‏יוחנן כ״א:‏​15–17‏)‏.‏ המילה היוונית המתורגמת למשגיח קשורה לפועל שמשמעו ”‏להתבונן היטב”‏.‏ כדי להדגיש כיצד עליהם לעשות כן,‏ מורה פטרוס לזקני־​הקהילה:‏ ”‏רעו את עדר אלוהים הנמצא עימכם והשגיחו עליו לא מתוך כפייה כי אם ברצון,‏ כרצוי לאלוהים;‏ לא בחמדת בצע כי אם בנפש חפצה;‏ לא כרודנים על מה שהופקד בידכם,‏ אלא בהיותכם מופת לצאן”‏ (‏פטרוס א׳.‏ ה׳:‏2,‏ 3‏)‏.‏

ואולם,‏ דברי פטרוס שהוזכרו קודם לכן מתריעים על סכנה מסוימת — הסכנה שהזקנים יהיו ”‏כרודנים”‏ בקהילה.‏ אחד הסימנים לכך הוא כאשר זקן־​קהילה קובע כללים לא־​נחוצים.‏ מתוך תחושת חובה עמוקה להגן על קהילתו,‏ הזקן עלול להרחיק לכת.‏ בקהילה אחת במזרח הרחוק,‏ הכתיבו הזקנים כללים לגבי האופן שבו צריך לקדם באולם המלכות את פני הבאים,‏ ובין היתר קבעו מי אמור לדבר ראשון.‏ הם סברו שציות לכללים אלה יתרום לשלום הקהילה.‏ אין ספק שהם פעלו ממניעים חיוביים,‏ אך האם דאגו בכך לעדר על־​פי דוגמת יהוה?‏ ראוי לציין את הלך הרוח שהיה לשליח פאולוס.‏ הוא אמר:‏ ”‏לא שאדונים אנו על אמונתכם,‏ אלא פועלים אנו איתכם למען שמחתכם,‏ שכן באמונה אתם יציבים”‏ (‏קורינתים ב׳.‏ א׳:‏24‏)‏.‏ יהוה בוטח במשרתיו.‏