אל ירפו ידינו!
”אל נא ירפו ידינו מעשות טוב; בבוא העת נקצור, אם לא נרפה” (גלטים ו׳:9).
1, 2. (א) באילו דרכים האריה צד? (ב) את מי במיוחד השטן מעוניין לטרוף?
אריה צד בדרכים שונות. לעתים, הוא אורב לטרפו במקווי־מים או לצד דרכים שהתנועה בהן רבה. אך לעתים, נאמר בספר Portraits in the Wild (דיוקן חיי־הבר), האריה ”פשוט מנצל את המצב — למשל, היתקלות בסייח זברה ישֵן”.
2 ’אויבנו השטן’, מסביר השליח פטרוס, ”משוטט כאריה שואג ומחפש לו לטרוף מישהו” (פטרוס א׳. ה׳:8). ביודעו שהזמן שנותר לו קצר, השטן מפעיל לחץ רב מתמיד כדי למנוע מבני־האדם לשרת את יהוה. אולם, ”אריה שואג” זה מעוניין במיוחד לטרוף את משרתי יהוה (ההתגלות י״ב:12, 17). שיטות הציד שלו דומות לאלה של עמיתו בממלכת החיות. הכיצד?
3, 4. (א) באילו שיטות השטן משתמש כדי לטרוף את משרתי יהוה? (ב) היות שאלו הם ”זמנים קשים”, אילו שאלות מתעוררות?
3 לעתים, השטן מנסה לתקוף ממארב — תכליתן של הרדיפות או ההתנגדות היא למוטט את נאמנותנו כדי שנחדל לשרת את יהוה (טימותיאוס ב׳. ג׳:12). אך, כאריה, פעמים אחרות השטן פשוט מנצל את המצב. הוא ממתין עד שתיפול רוחנו או שנלאה, ואז הוא מנסה לנצל את דכאוננו כדי לגרום לנו להתייאש. אל לנו להיות טרף קל!
4 אולם, אנו חיים בתקופה התובענית ביותר בכל תולדות האנושות. ב”זמנים קשים” אלה, אפשר שמדי פעם רבים מאיתנו חשים רפיון־ידיים או דכדוך (טימותיאוס ב׳. ג׳:1). אם כן, כיצד נוכל להימנע מלהיות כה יגעים, עד כי נהיה טרף קל לשטן? למעשה, כיצד נוכל לשעות לעצתו של השליח פאולוס שנכתבה בהשראה: ”אל נא ירפו ידינו מעשות טוב; בבוא העת נקצור, אם לא נִרפה”? (גלטים ו׳:9).
כאשר אחרים מאכזבים אותנו
5. מה יִגע את דוד, אך מה הוא לא עשה?
5 בתקופת המקרא, ייתכן שאפילו משרתי יהוה הנאמנים ביותר חשו לעתים דכדוך. ”יגעתי באנחתי”, כתב המשורר דוד. ”אַשְׂחֶה בכל לילה מיטתי; בדמעתי ערשי אַמְסֶה. עששה מכעס עיני”. מדוע דוד חש כך? בשל ”כל צוררָי”, הסביר. התנהגותם הפוגעת של האחרים הסבה לדוד כאב־לב כה רב, עד כי עיניו היו שטופות דמעות. בכל זאת, דוד לא התרחק מיהוה עקב מה שעשו לו רעיו (תהלים ו׳:7–10).
6. (א) כיצד אנו עלולים להיות מושפעים מדברי הזולת או מהתנהגותו? (ב) כיצד יש כאלה ההופכים עצמם לטרף קל לשטן?
6 במקביל, דברי הזולת או התנהגותו כלפינו עלולים להלאותנו ולהסב לנו כאב־לב רב. ”יש בוטה כמדקרות חרב”, נאמר במשלי י״ב:18. כאשר חסרי ההתחשבות הם אח או אחות משיחיים, ’מדקרות החרב’ עלולות אף לפצוע עמוקות. אפשר שהנטייה האנושית היא להיפגע, אולי לנטור טינה. הדבר נכון במיוחד, אם אנו חשים שזכינו ליחס בלתי־אדיב או לא־הוגן. ייתכן שיקשה עלינו לשוחח עם הפוגע; אנו עלולים אף להתחמק במפגין ממנו או ממנה. כשהתרעומת מעיקה על לבם, יש אשר אפילו התייאשו וחדלו לבוא לאסיפות המשיחיות. למרבה הצער, בכך הם ’נותנים מקום לשטן’ לנצל את מצבם כטרף קל (אפסים ד׳:27).
7. (א) כיצד נוכל להימנע מלשחק לתוך ידיו של השטן, כאשר אחרים מאכזבים אותנו או פוגעים בנו? (ב) מדוע עלינו לוותר על הטינה?
7 כיצד נוכל להימנע מלשחק לתוך ידיו של השטן, כאשר אחרים מאכזבים אותנו או פוגעים בנו? עלינו להשתדל שלא לנטור טינה. במקום זאת, נקוט יוזמה להשלים או ליישר את ההדורים במהירות האפשרית (אפסים ד׳:26). קולוסים ג׳:13 מפציר בנו: ”סילחו זה לזה כאשר למישהו טענה על רעהו”. סליחה הולמת במיוחד, כאשר הפוגע מודה ששגה ומתחרט על כך באמת ובתמים. (השווה תהלים ל״ב:3–5 ומשלי כ״ח:13.) אולם, יהא לנו לעזר אם נזכור, שסליחה אין משמעה להתעלם ממשגי הזולת או להמעיט בחומרת המשגים. סליחה כרוכה בוויתור על הטינה. טינה היא נטל שכבד לשאתו. ביכולתה למלא את הגיגינו, לגזול מאיתנו את אושרנו. היא אף עלולה להשפיע על בריאותנו. בניגוד לכך, סלחנות שהיא במקומה פועלת לטובתנו. כדוד, הבה לעולם לא ירפו ידינו ולא נתרחק מיהוה עקב דברי הזולת או התנהגותו כלפינו!
כאשר אנו מגלים חולשות
8. (א) מדוע ישנם החשים לעתים רגשי־אשמה כבדים במיוחד? (ב) איזו סכנה קיימת בהיותנו כה אכולי רגשי־אשמה עד כי אנו מתייאשים מעצמנו?
8 ”כולנו מרבים להיכשל”, נאמר ביעקב ג׳:2. כאשר אנו עושים כן, אך טבעי שנרגיש אשמה (תהלים ל״ח:4–9). רגשי־אשמה עלולים להיות כבדים במיוחד, אם אנו מנסים להתגבר על חולשת־בשר, ומדי פעם מתנסים בנסיגה.a משיחית אחת אשר התמודדה במאבק כזה, הסבירה: ”לא רציתי להמשיך לחיות, בחוסר הידיעה אם החטא שביצעתי הוא בל־יסולח או לא. חשתי שאין טעם שאתאמץ בשירות יהוה, משום שקרוב לוודאי זה כבר מאוחר מדי לגבי”. כאשר אנו כה אכולי רגשי־אשמה עד כי אנו מתייאשים מעצמנו, אנו פותחים פרצה לשטן — והוא עלול במהירות לנצל את המצב! (קורינתים ב׳. ב׳:5–7, 11) אפשר שאנו זקוקים להשקפה מאוזנת יותר ביחס לרגשי־אשמה.
9. מדוע עלינו לגלות ביטחון ברחמי אלוהים?
9 כשאנו חוטאים, תחושת אשמה מסוימת אינה אלא הולמת. אך לעתים, רגשי־האשמה ממשיכים להציק, מכיוון שהמשיחי סבור שלעולם הוא לא יהא ראוי לרחמי אלוהים. אולם, המקרא מבטיחנו בחום: ”אם נתוודה על חטאינו, נאמן הוא וצדיק לסלוח לנו על חטאינו ולטהר אותנו מכל עוולה” (יוחנן א׳. א׳:9). היש סיבה מוצדקת להאמין שאלוהים לא ינהג כך במקרה שלנו? זכור, יהוה אומר בדברו שהוא ”סַלָּח” (תהלים פ״ו:5; ק״ל:3, 4). מאחר שאינו מכזב, הוא יקיים את המובטח בדברו, בתנאי שנפנה אליו כשבלבנו חרטה (טיטוס א׳:2).
10. אילו דברי הרגעה לבביים פרסמה בעבר חוברת המצפה בנוגע למאבק בחולשת־בשר?
10 מה עליך לעשות אם אתה נאבק בחולשה אך חוזר לסורך? אל ייאוש! אין זה מן ההכרח שמעידתך מבטלת את ההתקדמות שהשגת עד כה. ב־15 בפברואר 1954, הוצאה של כתב־עת זה הציעה את דברי ההרגעה הלבביים הבאים: ”[אפשר ש]אנו נכשלים ומוֹעדים פעמים רבות עקב הרגל פסול כלשהו, שהיכה בדפוסי־חיינו הקודמים שורש עמוק משסברנו... אל תתייאש. אל תסיק שביצעת חטא בל־יסולח. זה בדיוק מה שהשטן מעוניין שתחשוב. עצם העובדה שאתה חש בתוכך צער ומצוקה, מהווה הוכחה לכך שלא הרחקת לכת מדי. לעולם אל תלאה מלפנות לאלוהים בענווה ובכנות, בבקשה של סליחה, טיהור ועזרה. פנה אליו כילד הפונה אל אביו בשעת צרה, אין זה משנה כמה פעמים לגבי אותה חולשה, ובאדיבות יעניק לך יהוה את העזרה בשל חסדו, ואם אתה כן, הוא יעניק לך את ההכרה שבמצפון טהור”.
כשאנו חשים שאיננו עושים די
11. (א) כיצד עלינו לחוש בנוגע להשתתפותנו בפעילות ההכרזה על המלכות? (ב) אילו רגשות בנוגע לשירות מציקים למשיחיים אחדים?
11 פעילות ההכרזה על המלכות מהווה מרכיב חשוב בחיי המשיחי, והשתתפות בה מביאה שמחה (תהלים מ׳:9). אולם, משיחיים אחדים חשים רגשי־אשמה כבדים על שאינם מסוגלים לעשות יותר בשירות. רגשי־אשמה כאלה יכולים אפילו לכלות את שמחתנו ולרפות את ידינו, כשאנו מתארים לעצמנו שיהוה חש שלעולם איננו עושים די. שקול את הרְגשות המציקים לאנשים אחדים.
”היודע אתה כמה זמן גוזל ממך העוני?” כתבה אחות משיחית, שהיא ובעלה מגדלים שלושה ילדים. ”עלי לחסוך ככל האפשר. משמע הדבר בזבוז זמן בחיפושים בחנויות לדברים משומשים, במכירות חיסול או אפילו בתפירת בגדים. מדי שבוע, אני מקדישה שעה או שעתיים לעבודה על תלושים [הנחות] — גזירתם, תיוקם וניצולם. לעתים מציקים לי רגשי־אשמה כבדים על עשיית הדברים הללו, כשאני חושבת שהיה עלי להקדיש את הזמן הזה לשירות־השדה”.
”חשבתי שבוודאי אינני אוהבת מספיק את יהוה”, הסבירה אחות, אשר לה ארבעה ילדים ובעל לא־מאמין. ”לכן, התאמצתי בשירות יהוה. השתדלתי מאוד, אך אף פעם לא הרגשתי שאני עושה די. הרי לא חשתי כל הערכה־עצמית, לכן לא יכולתי לתאר לעצמי, שיהוה יוכל אי־פעם לקבל את השירות שהקדשתי לו”.
משיחית שנאלצה לעזוב את השירות המלא אמרה: ”לא יכולתי לשאת את המחשבה שאינני ממלאת את התחייבותי לשרת את יהוה במלוא זמני. אין לשער עד כמה הייתי מאוכזבת! אני מתייפחת כשאני נזכרת בכך”.
12. מדוע ישנם משיחיים החשים רגשי־אשמה כבדים על שאינם מסוגלים לעשות יותר בשירות?
12 אין זה אלא טבעי שנרצה להקדיש ליהוה שירות מלא ככל האפשר (תהלים פ״ו:12). אך, מדוע יש החשים רגשי־אשמה על שאינם מסוגלים לעשות יותר? עבור אחדים, נראה כי הדבר קשור לתחושה כללית של חוסר הערכה־עצמית, שנובעת אולי מחוויות בלתי נעימות בחייהם. במקרים אחרים, השקפה לא־מציאותית על ציפיותיו של יהוה מאיתנו עלולה לגרום לתחושת אשמה שאינה במקומה. ”סברתי שכל עוד לא הגעתי לאפיסת־כוחות, הרי שלא עשיתי די”, הודתה משיחית אחת. בעקבות זאת, היא הציבה לעצמה יעדים קשים מדי — וכאשר לא הצליחה להגיע אליהם, חשה אפילו אשמה יותר.
13. מה יהוה מצפה מאיתנו?
13 מה יהוה מצפה מאיתנו? בפשטות, יהוה מצפה מאיתנו לשרתו בכל נפשנו, כשאנו עושים את אשר נסיבותינו מרשות (קולוסים ג׳:23). אולם, ייתכן שקיים הבדל רב בין מה שהיינו רוצים לעשות ובין מה שאנו יכולים לעשות במציאות. אפשר שאנו מוגבלים על־ידי גורמים כגון גיל, בריאות, כושר גופני או אחריות משפחתית. למרות זאת, כאשר אנו עושים כל שביכולתנו, נוכל להיות בטוחים שאנו משרתים את יהוה בכל נפשנו — ומסירות־הנפש שלנו אינה גדולה או מועטה מזו של מישהו שבריאותו ונסיבותיו מרשות לו להיות בשירות המלא (מתי י״ג:18–23).
14. מה תוכל לעשות, אם אתה זקוק לעזרה כדי לקבוע לעצמך רמת־ציפיות מציאותית?
14 אם כן, כיצד תוכל לקבוע לעצמך רמת־ציפיות מציאותית? אפשר שתרצה לשוחח על הנושא עם ידיד משיחי מבוגר ואמין, אולי זקן־קהילה או אחות מנוסה, המכירים את יכולתך, את מגבלותיך ואת אחריותך המשפחתית (משלי ט״ו:22). זכור, בעיני אלוהים ערכך כאדם אינו נמדד על־פי מידת פעילותך בשירות־השדה. כל משרתי יהוה יקרים בעיניו (חגי ב׳:7; מלאכי ג׳:16, 17). ייתכן שמעשיך בפעילות ההטפה רבים או מעטים משל הזולת, אך כל עוד עשית כמיטב יכולתך יהוה שבע־רצון, ואין כל צורך לחוש רגשי־אשמה (גלטים ו׳:4).
כאשר נדרש מאיתנו הרבה
15. באילו דרכים ’נדרש הרבה’ מזקני־הקהילה?
15 ”כל מי שניתן לו הרבה”, אמר ישוע, ”יידרש ממנו הרבה” (לוקס י״ב:48). ללא ספק, ’נדרש הרבה’ מאלה המשרתים כזקני־קהילה. בדומה לפאולוס, הם נותנים את כל כולם למען הקהילה (קורינתים ב׳. י״ב:15). עליהם להכין נאומים, לערוך ביקורי רעייה, לטפל במקרים שיפוטיים — הכל מבלי להזניח את משפחותיהם (טימותיאוס א׳. ג׳:4, 5). ישנם זקנים העסוקים גם בסיוע לבניית אולמי־מלכות, בשירות בוועדי־קשר עם בתי־חולים ובהתנדבות בכינוסים. כיצד יכולים גברים עמלים ומסורים אלה להישמר שלא להיות יגעים מכובד אחריות זו, הרובצת על שכמם?
16. (א) איזה פתרון מעשי הציע יתרו למשה? (ב) איזו תכונה תאפשר לזקן־הקהילה לשתף אחרים באחריות הולמת?
16 כאשר משה, אדם צנוע ועניו, התיש עצמו בדאגה לבעיות הזולת, יתרו, חותנו, הציע לו פתרון מעשי: לשתף גברים כשירים בחלק מן האחריות המוטלת עליו (שמות י״ח:17–26; במדבר י״ב:3). ”את צנועים חוכמה”, נאמר במשלי י״א:2. להיות צנועים משמע הדבר להכיר במגבלותיך ולקבלן. אדם צנוע אינו ממאן להאציל מסמכויותיו על אחרים, הוא אינו חושש פן יאבד שליטה בדרך כלשהי, אם ישתף גברים כשירים אחרים באחריות הולמתb (במדבר י״א:16, 17, 26–29). במקום זאת, הוא להוט לעזור להם להתקדם (טימותיאוס א׳. ד׳:15).
17. (א) כיצד יכולים חברי הקהילה לעשות רבות כדי להקל על הזקנים לשאת בנטל? (ב) מה הן ההקרבות של נשות הזקנים, וכיצד נוכל להראות להן שאיננו מתייחסים להקרבות הללו כאל דבר מובן מאליו?
17 חברי הקהילה יכולים לעשות רבות כדי להקל על הזקנים לשאת בנטל. מתוך הבנה שלזקנים יש משפחות שעליהם לדאוג להן, לא ידרשו האחרים מהזקנים זמן ותשומת־לב מופרזים. הם גם לא יתייחסו כאל דבר מובן מאליו אל ההקרבות מרצון של נשות הזקנים, בכך שהן חולקות בחוסר־אנוכיות את זמן בעליהן עם הקהילה. אֵם לשלושה ילדים, אשר בעלה משרת כזקן־קהילה, הסבירה: ”דבר שאף־פעם אינני מתלוננת בגינו הוא המעמסה הנוספת שאני נושאת ברצון בבית, כדי שבעלי יוכל לשרת כזקן־קהילה. אני יודעת שיהוה מרעיף שפע ברכות על משפחתנו בשל שירות בעלי, ועיני אינה צרה במה שהוא מקדיש. עם זאת, במציאות, עלי לגרוף את העלים בגינה וליטול חלק גדול יותר בהטלת משמעת על ילדינו, משהייתי עושה לו בעלי לא היה כה עסוק”. למרבה הצער, אחות זו נוכחה לדעת שאחדים, במקום להעריך את המעמסה הנוספת המוטלת על שכמה, העירו הערות חסרות־רגישות כגון ”מדוע אינך חלוצה?” (משלי י״ב:18) עד כמה עדיף לשבח את האחרים על מעשיהם, במקום למתוח עליהם ביקורת עקב הדברים שאינם מסוגלים לעשות! (משלי ט״ז:24; כ״ה:11).
משום שהקץ טרם בא
18, 19. (א) מדוע אין זו העת להפסיק לרוץ במירוץ לחיי־הנצח? (ב) איזו עצה בעתה נתן השליח פאולוס למשיחיים בירושלים?
18 כאשר רץ יודע שהוא מתקרב לסיומו של מירוץ ארוך, אין הוא מתייאש. אפשר שגופו נמצא על סף שבירה — תשוש, לוהט מחום ומתייבש — אך אין זו העת, כה קרוב לקו־הסיום, להפסיק את הריצה. בדומה לכך, כמשיחיים אנו נמצאים במירוץ, שהפרס בו הנו חיים, ואנו קרובים מאוד לקו־הגמר. אין זה הזמן להפסיק לרוץ! (השווה קורינתים א׳. ט׳:24; פיליפים ב׳:16; ג׳:13, 14.)
19 משיחיים במאה הראשונה לספירה ניצבו בפני מצב דומה. בשנת 61 לספירה בערך, כתב השליח פאולוס למשיחיים בירושלים. הזמן כמעט אזל — ה”דור” הרע, סדר־הדברים היהודי הכופר, עמד ’לעבור’. המשיחיים בירושלים במיוחד היו צריכים להיות עירניים ונאמנים; נדרש מהם לנוס מן העיר בראותם אותה מוקפת מחנות (לוקס כ״א:20–24, 32). אם כן, עצת פאולוס שנכתבה בהשראה היתה אכן בעתה: ’אל תתעייפו ואל תרפה נפשכם’ (עברים י״ב:3). השליח פאולוס השתמש כאן בשני פעלים ברורים: ”תתעייפו” (קָמְנוֹ) ו”תרפה נפשכם” (אֶקְלִיאוֹמַאי). על־פי אחד מחוקרי־המקרא, במילים אלה ביוונית ”השתמש אריסטו בדברו על רצים המרפים את שריריהם ומתמוטטים לאחר שחצו את קו־הגמר. הקוראים [של איגרת פאולוס] היו עדיין במירוץ. אל להם לפרוש מן המירוץ בטרם עת. אל להם להרשות לעצמם לאבד את הכרתם ולהתמוטט מעייפות. שוב יש קריאה להתמיד לנוכח קשיים”.
20. מדוע עצת פאולוס היא בעתה עבורנו כיום?
20 עבורנו כיום, עד כמה עצת פאולוס היא אכן בעִתה! לנוכח הלחצים ההולכים וגוברים, עלולות להיות תקופות שבהן אנו חשים כרץ תשוש שרגליו ממאנות להמשיך לשאתו. אך, כה קרוב לקו־הסיום, אל לנו להתייאש! (דברי־הימים ב׳. כ״ט:11) את זאת אויבנו, ’האריה השואג’, מעוניין שנעשה. תודתנו נתונה ליהוה, אשר סיפק אמצעים כדי לתת ”ליעף כוח” (ישעיהו מ׳:29). המאמר הבא יזהה את האמצעים הללו וידון בדרך שבה ניתן להפיק מהם תועלת.
[הערות שוליים]
a למשל, יש המנסים להתגבר על תכונה הטבועה עמוקות באישיותם, כגון נטייה להתפרצויות או בעיית אוננות. (ראה המצפה מה־1 בדצמבר 1985 עמ׳ 11–15; עורו! מה־1 באוקטובר 1983 עמ׳ 23–25; נעוריך –הפק מהם את מלוא התועלת עמ׳ 28–34, שיצא לאור מטעם חברת המצפה).
b ראה המאמר ”זקני־קהילה — האצילו מסמכויותיכם!” שיצא לאור בחוברת המצפה מה־1 בינואר 1993, עמ׳ 28–30.
מהי תשובתך?
◻ כיצד נוכל להימנע מלהתייאש כאשר אחרים מאכזבים אותנו או פוגעים בנו?
◻ איזו השקפה מאוזנת בנוגע לרגשי־אשמה תמנע מאיתנו לחוש רפיון־ידיים?
◻ מה יהוה מצפה מאיתנו?
◻ כיצד הצניעות יכולה לעזור לזקני־הקהילה להימנע מלהתייגע?
◻ מדוע עצת פאולוס בעברים י״ב:3 היא בעתה עבורנו כיום?