שאלות של קוראים

מאחר שללוויים לא היתה נחלה בישראל הקדומה,‏ כיצד מכר חנמאל הלוי שדה לבן דודו הלוי ירמיהו,‏ כנאמר בירמיהו ל״ב:‏7‏?‏

אשר ללוויים אמר יהוה לאהרון:‏ ”‏בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם [‏בקרב עם ישראל]‏”‏ (‏במדבר י״ח:‏20‏)‏.‏ עם זאת,‏ ללוויים הוקצו ברחבי הארץ המובטחת 48 ערים ומגרשיהן [‏אדמות מרעה]‏.‏ עיר מגוריו של ירמיהו היתה ענתות,‏ אחת מן הערים שהוענקו ל”‏בני אהרון הכוהנים”‏ (‏יהושע כ״א:‏​13–19;‏ במדבר ל״ה:‏​1–8;‏ דברי הימים א׳.‏ ו׳:‏39,‏ 45‏)‏.‏

בספר ויקרא כ״ה:‏​32–34 נתן יהוה הוראות מפורשות בנוגע ל”‏גאולת”‏ נחלה שבבעלות הלוויים.‏ דומה כי משפחות לוויים כלשהן נהנו מזכויות ירושה בענייני אחזקה,‏ שימוש ומכירה של חלקות אדמה מסוימות.‏ זכויות אלו כללו מטבע הדברים מכירת קרקעות וגאולתן.‏a במובנים רבים החזיקו הלוויים קרקעות והשתמשו בהן בדומה לבני ישראל מיתר השבטים.‏

סביר להניח שהבעלות על אדמות הלוויים עברה במשפחה בירושה.‏ בעניין ה’‏גאולה’‏ הותר ללוויים לבצע עסקאות אך ורק בינם לבין עצמם.‏ כמו כן,‏ נראה כי מכירת שדות וגאולתם חלו אך ורק בשטחי האדמה שבתוך הערים,‏ שכן אסור היה למכור את ”‏שדה מגרש עריהם.‏.‏.‏ כי אחוזת עולם הוא להם”‏ (‏ויקרא כ״ה:‏​32,‏ 34‏)‏.‏

אם כן,‏ השדה שגאל ירמיהו מידי חנמאל היה מותר בגאולה.‏ סביר להניח שהשדה שכן בתוך גבולות העיר.‏ יהוה עצמו אישר כי ’‏השדה’‏ הנידון שייך לחנמאל ושירמיהו החזיק ב”‏משפט הגאולה”‏ (‏ירמיהו ל״ב:‏​6,‏ 7‏)‏.‏ העסקה שימשה בידי יהוה כאמצעי סמלי לתת משנה תוקף להבטחתו כי בני ישראל ישובו לארצם ויגאלו את נחלתם אחרי גלות בבל (‏ירמיהו ל״ב:‏​13–15‏)‏.‏

אין כל רמז לכך שהבעלות על השדה בענתות היתה בידי חנמאל שלא כדין.‏ כמו כן,‏ מאומה אינו מצביע על כך שחנמאל הפר את חוק יהוה בהזמינו את ירמיהו לקנות את השדה בענתות או שירמיהו נהג שלא כשורה במימוש זכות הגאולה שעמדה לו בקניית השדה (‏ירמיהו ל״ב:‏​8–15‏)‏.‏

האם היה זה משוא פנים מצד אלוהים להרכיב את הגוף המנהל הקדום מגברים בני אותו גזע ולאום — אך ורק יהודים?‏

לא,‏ בהחלט לא.‏ הראשונים שהוזמנו להצטרף לישוע כתלמידיו היו יהודים.‏ ראשוני הנמשחים ברוח הקודש בחג השבועות 33 לספירה,‏ שבזכות כך זכו בתוחלת למלוך עם המשיח בשמים,‏ היו יהודים וגרים.‏ רק מאוחר יותר התקבלו אל הקהילה המשיחית שומרונים ונוכרים בלתי נימולים.‏ אם כן,‏ מובן שהגוף המנהל באותה תקופה היה מורכב מיהודים,‏ ’‏מהשליחים והזקנים’‏ בירושלים,‏ כנאמר במעשי השליחים ט״ו:‏2‏.‏ אלה היו גברים בעלי ידע מקראי רחב ושנות ניסיון ארוכות בעבודת אלוהים האמיתית,‏ ועמד לרשותם זמן רב יותר להתקדם ולהפוך לזקני קהילה בוגרים.‏ (‏השווה רומים ג׳:‏​1,‏ 2‏.‏)‏

נכון למועד ישיבת הגוף המנהל המדוּוחת במעשי השליחים פרק ט״ו‏,‏ היו כבר משיחיים רבים מרקע נוכרי.‏ ביניהם היו אפריקנים,‏ אירופאים ואנשים מאזורים אחרים.‏ עם זאת,‏ אין כל עדות לכך שמישהו מאותם משיחיים נוכרים צורף לגוף המנהל בניסיון להתחבב על הלא־​יהודים.‏ אף שאותם משיחיים מרקע נוכרי נחשבו לחברים שווים ב”‏ישראל השייכים לאלוהים”‏,‏ הם ודאי כיבדו את הבגרות ואת הניסיון העשיר של המשיחיים ממוצא יהודי,‏ כמו השליחים,‏ אשר הרכיבו את הגוף המנהל דאז (‏גלטים ו׳:‏16‏)‏.‏ ראה במעשי השליחים א׳:‏​21,‏ 22 עד כמה הוקירו את ניסיונם (‏עברים ב׳:‏3;‏ פטרוס ב׳.‏ א׳:‏18;‏ יוחנן א׳.‏ א׳:‏​1–3‏)‏.‏

במשך מאות שנים עמד יהוה ביחסים מיוחדים עִם עם ישראל ומתוכו בחר ישוע את שליחיו.‏ לא היתה זו טעות או עוול שאיש מן השליחים לא בא מדרום אמריקה,‏ מאפריקה או מהמזרח הרחוק.‏ גברים ונשים ממקומות אלו צפויים היו ברבות הימים לקבל את ההזדמנות ליהנות מזכויות נעלות בהרבה מלהיות שליחים עלי אדמות,‏ חברים בגוף המנהל במאה הראשונה או בעלי תפקידים אחרים במסגרת עם יהוה בימינו (‏גלטים ג׳:‏​27–29‏)‏.‏

אחד השליחים אמר מעומק לבו כי ”‏אלוהים איננו נושא פנים,‏ אלא בכל עם ועם מי שירא אותו ועושה צדק רצוי לפניו”‏ (‏מעשי השליחים י׳:‏​34,‏ 35‏)‏.‏ כן,‏ הזכות לרשת את הברכות הטמונות בקורבן הכופר של המשיח פתוחה בפני כל אדם,‏ ללא משוא פנים.‏ ואנשים מכל שבט ולשון ואומה יהיו חלק ממלכות שמים או חלק מן ההמון הרב שיחיה לנצח עלי אדמות.‏

רבים נעשים רגישים על רקע הבדלים גזעיים,‏ לשוניים או לאומיים.‏ המחשה לכך אנו רואים במעשי השליחים ו׳:‏1‏.‏ שם מסופר על סוגיה שעוררה תרעומת בין משיחיים דוברי יוונית לבין משיחיים דוברי עברית.‏ אולי ספגנו בילדותנו או לאורך השנים את הרגישות הזו ביחס לשפה,‏ גזע,‏ רקע אתני או מִגדר.‏ בהתחשב באפשרות מציאותית זו מוטב שנעשה כל מאמץ להתאים את רגשותינו ואת תגובותינו לנקודת מבטו של אלוהים,‏ אשר לפיה כל בני האדם שווים בעיניו,‏ בלי תלות במראה החיצוני שלהם.‏ כאשר מנה אלוהים את הכישורים הנדרשים מזקני־​קהילה וממשרתים עוזרים,‏ אין כל התייחסות לרקע גזעי או לאומי.‏ לא,‏ אלוהים התמקד בכישורים הרוחניים של אותם אחים אשר גילו נכונות לשרת.‏ כך היה בגוף המנהל במאה הראשונה,‏ והוא הדין כיום לגבי זקני־​קהילה מקומיים,‏ משגיחים נודדים וחברי סניפים.‏

ביוחנן א׳.‏ ד׳:‏18 נאמר:‏ ”‏אין פחד באהבה.‏ אדרבא,‏ האהבה השלמה מגרשת את הפחד”‏.‏ לעומת זאת פטרוס כתב:‏ ”‏אהבו את האחים;‏ יראו את אלוהים”‏ (‏פטרוס א׳.‏ ב׳:‏17‏)‏.‏ כיצד ניתן ליישב בין שני הפסוקים?‏

פטרוס ויוחנן היו שניהם שליחים שלמדו מפי ישוע המשיח עצמו.‏ אם כן,‏ נוכל להיות סמוכים ובטוחים שכתביהם מתיישבים זה עם זה.‏ המפתח להבנת הפסוקים המוזכרים לעיל הוא שהשליחים דיברו על פחד מסוגים שונים.‏

נדון תחילה בעצתו של פטרוס.‏ על־פי ההקשר,‏ פטרוס פנה ברוח הקודש אל אחיו לאמונה ויעץ להם באשר לגישתם כלפי בעלי סמכות.‏ במילים אחרות,‏ הוא דיבר על ראייה נכונה לגבי הכניעה בתחומים שונים.‏ לפיכך,‏ הוא קרא למשיחיים להיכנע לבעלי סמכות בממשלות אנוש,‏ כגון מלכים או מושלים (‏פטרוס א׳.‏ ב׳:‏​13,‏ 14‏)‏.‏ בהמשך דבריו כתב פטרוס:‏ ”‏נהגו כבוד בכל אדם;‏ אהבו את האחים;‏ יראו את אלוהים;‏ כבדו את המלך”‏ (‏פטרוס א׳.‏ ב׳:‏17‏)‏.‏

בהתחשב בהקשר,‏ ברור שכאשר פטרוס אמר למשיחיים ’‏לירוא את אלוהים’‏,‏ הוא התכוון שעלינו לרחוש לו כבוד עמוק ולחשוש שמא נכעיס את הסמכות העליונה.‏ (‏השווה עברים י״א:‏7‏.‏)‏

ומה באשר לדבריו של יוחנן?‏ קודם לכן באיגרתו הראשונה בפרק ד׳,‏ הצביע השליח על הצורך לבחון את ”‏ההתבטאויות הרוחניות”‏ (‏ע״ח‏)‏ שמקורן בין היתר בנביאי שקר.‏ התבטאויות אלו אינן נובעות מיהוה אלוהים;‏ הן יוצאות מתוך העולם המרושע ומשקפות אותו.‏

בניגוד לכך,‏ המשיחיים המשוחים ’‏מאלוהים הם’‏ (‏יוחנן א׳.‏ ד׳:‏​1–6‏)‏.‏ לאור זאת האיץ יוחנן:‏ ”‏אהוביי,‏ נאהב נא איש את רעהו,‏ כי האהבה מאלוהים היא”‏.‏ אלוהים נקט יוזמה בגילוי אהבה — הוא ”‏שלח את בנו להיות כפרה על חטאינו”‏ (‏יוחנן א׳.‏ ד׳:‏​7–10‏)‏.‏ מה עלינו לעשות בתגובה לכך?‏

ברור שעלינו לשכון באלוהינו האוהב,‏ כלומר להיות מאוחדים עימו.‏ אין לנו שום סיבה לחרוד מפניו ולפנות אליו בתפילה בחיל ורעדה.‏ קודם לכן יעץ יוחנן:‏ ”‏אם לבנו אינו מרשיע אותנו,‏ עוז לנו לפני אלוהים;‏ וכל אשר נבקש נקבל ממנו,‏ מפני ששומרים אנו את מצוותיו ועושים את הטוב בעיניו”‏ (‏יוחנן א׳.‏ ג׳:‏​21,‏ 22‏)‏.‏ כן,‏ מצפון נקי מקנה לנו את החירות להתקרב אל אלוהים ללא כל רתיעה או פחד משתקים.‏ מתוך אהבה,‏ אנו פונים אל יהוה בתפילה ללא עכבות.‏ בעניין זה ”‏אין פחד באהבה”‏.‏

כעת נשלב את שני המושגים.‏ המשיחי חייב תמיד לרחוש ליהוה יראת כבוד עמוקה,‏ מתוך הכרה במעמדו,‏ כוחו וצדקתו.‏ עם זאת,‏ אנו גם אוהבים את אלוהים כאבינו,‏ חשים אליו קרבה ונהנים מן החירות לגשת אליו.‏ במקום לחרוד מפניו ולחוש עצורים,‏ אנו בטוחים שבאפשרותנו לפנות אליו כדרך שילד פונה בחופשיות להורה אוהב (‏יעקב ד׳:‏8‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏