מכתב מרוסיה
מסע ל”קצה העולם”
מטוסנו הקטן המריא מיקוצק ואט אט טיפס מעלה וחלף על פני עמק טוּימאדה כשהוא משאיר מאחור המוני אגמים קפואים בצורות ובגדלים שונים. טסנו מעל וֶרְחוֹיַנְסְק, רכס הרים שפסגותיו המושלגות טובלות באור השמש. לאחר טיסה של 900 קילומטר נחתנו לבסוף בכפר דֶפּוּטַטְסְקִי.
כאן החלו מסעותיי ברפובליקת סאחה, המוכרת גם בשם יקוטייה, אזור יפה אך קשה למחיה העולה בגודלו על כל מערב אירופה. הטמפרטורות כאן עשויות לנוע מ־40 מעלות בקיץ ועד ל־70 מעלות מתחת לאפס בחורף. באדמות המקום ניתן גם למצוא שרידי מאובנים של בעלי חיים גדולי ממדים שנכחדו זה מכבר מן העולם. חלפו מספר שנים מאז ביקורי האחרון במקום, אבל אני חש כאילו היה זה רק אתמול. אני זוכר היטב את העיירות הקטנות המכוסות ערפל כבד, את אורו המבהיק של הזוהר הצפוני ואת היקוטים העליזים והחסונים.
היעד הסופי שלנו לא היה הכפר דפוטטסקי. שותפי למסע ואנוכי עמדנו לבקר במספר כפרים נוספים. הכפר הראשון היה חַיִיר, 300 קילומטר צפונית משם, בקרבת ים לַפְּטֶב שבצפון סיביר. מדוע החלטנו לצאת למסע זה? מוקדם יותר הגיעה לכפרים אלה אחת מעדי־יהוה ומצאה רבים שרצו ללמוד עוד על המקרא. התברר שאנו, תושבי יקוצק, המרוחקת משם כ־000,1 קילומטר, הכי קרובים אליהם! הרגשנו שאנשים אלה זקוקים לעזרה ועידוד.
כאשר הגענו לדפוטטסקי מצאנו אדם שפניו היו מועדות לחייר, והוא הציע לנו טרמפ בתמורה לסכום קטן. היססנו קצת כאשר ראינו את מכוניתו — רכב רוסי ישן וחבוט שריח בנזין נודף ממנו. בכל אופן, החלטנו לקחת את הסיכון ונסענו איתו באותו ערב. לא היה לנו שמץ של מושג מה מצפה לנו.
מושבי הרכב היו קפואים כמו הטוּנדרה (ערבה ארקטית) בחוץ, ולא לקח לנו הרבה זמן להבין שהם אינם עומדים להפשיר. ביקשנו מהנהג לעצור בהזדמנות הראשונה ופשפשנו בתיקינו כדי למצוא בגדי צמר חמים שאותם לבשנו מעל בגדינו. אבל הקור עדיין היכה בנו ללא רחם.
הנהג שלנו, טיפוס חסון בן לעמי הצפון, היה מאוד עליז ושמח. לפתע שאל: ”האם יצא לכם לראות את הזוהר הצפוני?” לי אף פעם לא הזדמן לראות זאת, לכן הוא עצר את רכבו, וזחלנו החוצה. לרגע הכול נשכח. עמדתי מרותק והבטתי בפליאה בווילון האורות המנצנץ בשלל צבעים שנגלל ונפרש מעלינו — מחזה מופלא שנראה במרחק נגיעה מעל ראשנו.
אי שם בטונדרה הקפואה, בחשכת שעות הבוקר המוקדמות, נתקענו בערימת שלג. עזרנו לנהג לחלץ את רכבו (כך עשינו גם מספר פעמים בהמשך) והתקדמנו לעבר חייר בדרכים שנחרשו בשלג העמוק. רק אחרי עלות השחר הבנתי ש”דרכים” אלו היו למעשה נהרות קפואים! לבסוף, בסביבות הצהריים, 16 שעות לאחר שיצאנו מדפוטטסקי, הגענו לחייר. שיערנו שניפול למשכב לאחר חשיפה כל כך ממושכת לקור, אך התעוררנו למחרת רעננים מתמיד. רק אצבעות רגליי היו חסרות תחושה, ככל הנראה בשל כוויות קור. הכפריים נתנו לי קצת שומן דובים כדי למרוח על אצבעותיי.
אנו נוהגים לבקר בבתי האנשים כדי לבשר להם את הבשורה הטובה. אולם, כאן בחייר ברגע שהכפריים שמעו על בואנו, הם באו לחפש אותנו! מדי יום במשך שבועיים וחצי נתנו שיעורי מקרא לתושבי המקום, לפעמים מעלות השחר ועד שעות הלילה המאוחרות. התרגשנו לפגוש כל כך הרבה אנשים חמים ומכניסי אורחים שגילו עניין בנושאים רוחניים. מספר נשים יקוטיות אמרו לנו: ”אנחנו מאמינות באלוהים. העובדה שהגעתם לכאן, לקצה העולם, היא הוכחה לכך שיש אלוהים”.
הוקסמנו מהמנהגים המקומיים. לדוגמה, התושבים ערמו ליד בתיהם גושי קרח כפי שעורמים עצי הסקה. בכל פעם שנזקקו למים, הם פשוט לקחו את אחד הגושים והמיסו אותו בתוך סיר גדול שהועמד מעל האש. הכפריים כיבדו אותנו בסטרוגנינה, מעדן מלכים מקומי העשוי מדג ארקטי טעים הקרוי צ׳יר. הדג מוקפא ברגע שהוא נתפס, אחר כך נפרס לרצועות דקות, מוטבל בתערובת של מלח ופלפל ונאכל בבת אחת. הכפריים גם נהנו לספר לנו על שרידי מאובנים, כגון ניבים של ממוטות ומאובני עצים שהם לא אחת מוצאים באזור זה.
מחייר המשכתי מאות קילומטרים, שאת רובם עשיתי במטוס, כדי לבקר את מי שמתעניינים במקרא בכפרים אחרים ביקוטייה. האנשים כאן מאוד חמים ולבביים. באחד הכפרים פגשתי ילדון שאיכשהו גילה שאני חושש מטיסות. כדי לעודד אותי הוא הכין לי כרטיס ברכה. הוא צייר זוג דרורים ומטוס קטן וכתב: ”סשה, כאשר אתה טס במטוס, אל תפחד ליפול. מתי י׳:29”. התרגשתי לפתוח את הפסוק ולקרוא את דבריו של ישוע על הציפורים: ”גם אחת מהן לא תיפול ארצה מבלי השגחת אביכם”.
אלו הן רק מקצת החוויות הרבות שחוויתי ביקוטייה. בכל פעם שאחשוב על חבל ארץ קר זה שתנאי המחיה בו קשים, יעלו בזכרוני אותם אנשים חמים ונפלאים המתגוררים באמת ב”קצה העולם”.
[תמונות בעמוד 25]
היקוטים הם אנשים חמים ומכניסי אורחים