נספח
עמדת המקרא ביחס לגירושין ולפירוד
יהוה מצפה מן הנשואים להיות נאמנים לנדרי הנישואין. כאשר חיבר בברית נישואין את האיש והאישה הראשונים, אמר יהוה שעל האיש ’לדבוק באשתו למען יהיו בשר אחד’. לימים, חזר ישוע המשיח על הצהרה זו והוסיף: ”לכן מה שחיבר האלוהים אל יפריד האדם” (בראשית ב׳:24; מתי י״ט:3–6). מכאן שיהוה וישוע רואים בנישואין קשר לכל החיים הנקטע אך ורק במותו של אחד הצדדים (קורינתים א׳. ז׳:39). הואיל והנישואין הם מוסד קדוש, אין לראות בגירושין דבר של מה בכך. למעשה, יהוה שונא גירושין שאינם על בסיס מקראי (מלאכי ב׳:15, 16).
מהו הבסיס המקראי לגירושין? ובכן, יהוה שונא ניאוף וזנות (בראשית ל״ט:9; שמואל ב׳. י״א:26, 27; תהלים נ״א:6). הזנות כה מתועבת בעיניו שהוא רואה בה עילה מוצדקת לגירושין. (לדיון בשאלה מה מקפלת בתוכה הזנות, ראה פרק ט׳, סעיף 7.) יהוה מקנה לצד החף מפשע את הזכות להחליט אם להישאר עם הצד האשם או לתבוע גט (מתי י״ט:9). לפיכך, אם הצד הנבגד מחליט לפתוח בהליכי גירושין, אין הוא עושה מעשה שיהוה שונא. יחד עם זאת, הקהילה המשיחית אינה מעודדת שום אדם להתגרש. למעשה, בנסיבות מסוימות אולי יחליט הצד החף מפשע להישאר עם הצד האשם, בייחוד אם הלה גילה חרטה אמיתית. אך בסופו של דבר, אדם שיש לו בסיס מקראי להתגרש, חייב לקבל החלטה אישית בנידון ולחיות עם השלכות החלטתו (גלטים ו׳:5).
במצבי קיצון מסוימים יש משיחיים המחליטים להיפרד או להתגרש מבן או מבת הזוג למרות שהצד השני לא ביצע מעשה זנות. במקרה כזה קובע המקרא שעליהם ’להישאר פנויים או להתפייס’ (קורינתים א׳. ז׳:11). משיחיים פרודים אינם חופשיים להתחיל במערכת יחסים רומנטית עם צד שלישי למטרת נישואין (מתי ה׳:32). להלן מצבים חריגים שיש הרואים בהם בסיס לפירוד.
סירוב לפרנס. המשפחה עלולה להגיע לפת לחם ולהישאר ללא צורכי קיום בסיסיים, משום שהבעל אינו מפרנס אותה אף שבכוחו לעשות כן. המקרא אומר: ”מי שאינו דואג... לבני ביתו, כפר באמונה והוא גרוע ממי שאינו מאמין” (טימותיאוס א׳. ה׳:8). אם אין הבעל מוכן לשנות את דרכיו, יהיה על האישה להחליט אם לפעול להשגת פירוד חוקי על מנת להגן על רווחתה ועל רווחת ילדיה. כמובן, זקני־הקהילה המשיחיים חייבים לבדוק היטב את ההאשמה שלפיה המשיחי ממאן לכלכל את משפחתו. הסירוב לפרנס את המשפחה עלול להוביל לנידוי.
התעללות פיזית קשה. בן זוג מתעלל עלול להיות כה אלים עד כדי סיכון בריאותו או חייו של הצד הנפגע. אם המתעלל הוא משיחי, חייבים זקני־הקהילה לבדוק את ההאשמות. התקפי זעם והתנהגות אלימה ההופכת לדפוס החוזר על עצמו הם בסיס לנידוי (גלטים ה׳:19–21).
סכנה ברורה לרוחניות. אולי אחד מבני הזוג מנסה ללא הפסק לשלול מן הצד השני את היכולת לעבוד את אלוהים או אף מנסה לאלץ אותו להפר בצורה כלשהי את מצוות אלוהים. במקרה כזה, הצד המאוים צריך להחליט אם הדרך היחידה מבחינתו ’להישמע לאלוהים יותר מאשר לבני אדם’ היא השגת פירוד חוקי (מעשי השליחים ה׳:29).
בכל המקרים הקשורים למצבים קיצוניים כדוגמת המצבים שלעיל, איש אינו רשאי להפעיל לחץ על הצד החף מפשע כדי לגרום לו להיפרד מבן או מבת הזוג או להישאר עימם. חברים וזקני־קהילה בעלי בגרות רוחנית יכולים להעניק תמיכה ועצות מקראיות, אבל אין הם יודעים לפרטי פרטים מה בדיוק קורה בין הבעל והאישה. רק יהוה יכול לראות זאת. כמובן, רעיה משיחית לא תכבד את אלוהים או את מוסד הנישואין אם תפריז בחומרת בעיותיה המשפחתיות רק כדי לחיות בנפרד מבעלה, והוא הדין לגבי בעל משיחי. אם נרקמת תחבולה כלשהי מאחורי הפירוד, יהוה מודע לכך, ואין זה משנה כמה מנסה האדם להסתירה. יש לזכור כי ”הכול חשוף וגלוי לעיני מי שלפניו עלינו לתת דין וחשבון” (עברים ד׳:13). יחד עם זאת, אם שורר לאורך זמן מצב מסוכן מאוד, אין למתוח ביקורת על משיחיים המחליטים כמוצא אחרון להיפרד מבן או מבת הזוג לנישואין. אחרי הכול, ”כולנו נעמוד לפני כס המשפט של אלוהים” (רומים י״ד:10–12).