דבר יהוה חי
נקודות בולטות מספר שיר השירים
”כשושנה בין החוחים, כן רעייתי בין הבנות”. ”כתפוח בעצי היער, כן דודי [אהובי] בין הבנים”. ”מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה?” (שיר השירים ב׳:2, 3; ו׳:10) אילו פסוקים נשגבים מספר שיר השירים! הספר כולו הוא שיר שופע משמעות ויופי, וזו הסיבה שהוא קרוי ”שיר השירים” (שיר השירים א׳:1).
הספר נכתב בידי שלמה מלך ישראל כנראה בסביבות 1020 לפני הספירה, בתחילת 40 שנות שלטונו. זהו סיפור אהבה בין נער רועים לבין נערה כפרית, השולמית. בין יתר הדמויות, מוזכרים בשיר אימהּ ואחיה של הנערה, ”בנות ירושלים [נשות החצר]”, ו”בנות ציון [נשות ירושלים]” (שיר השירים א׳:5; ג׳:11). קשה לזהות את כל הדוברים בשיר השירים, אך זה אפשרי אם בוחנים בעיון את מה שהם אומרים או את מה שנאמר אליהם.
כחלק מדבר־אלוהים המסר הגלום בשיר השירים הוא בעל ערך רב משתי סיבות (עברים ד׳:12). ראשית, הוא מלמד אותנו מהי אהבה אמיתית בין גבר לאישה. שנית, השיר ממחיש את סוג האהבה הקיימת בין ישוע המשיח לבין קהילת המשיחיים המשוחים (קורינתים ב׳ י״א:2; אפסים ה׳:25–31).
”אם תעוררו את האהבה”
(שיר השירים א׳:1 עד ג׳:5)
”ישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דודיך [ביטויי החיבה שלך] מיין” (שיר השירים א׳:2). הדו־שיח בשיר השירים נפתח במילים אלו מפיה של נערה כפרית צנועה הנלקחת לאוהלו המלכותי של שלמה. כיצד הגיעה הלום?
”בני אמי ניחרו [כעסו] בי”, היא אומרת. ”שמוני נוטרה [שומרת] את הכרמים”. אחיה כועסים עליה כיוון שאהובה נער הרועים הזמין אותה לטייל איתו ביום אביבי נפלא. למניעת הדבר, הטילו עליה לשמור על הכרמים מפני ”שועלים קטנים”. בעקבות זאת היא מוצאת את עצמה בקרבת מחנה שלמה. ברדתה ”אל גינת אגוז” מבחינים ביופיה, והיא נלקחת אל המחנה (שיר השירים א׳:6; ב׳:10–15; ו׳:11).
כשהנערה מביעה את כיסופיה לאהובה הרועה, נשות החצר אומרות לה ’לצאת בעקבי הצאן’ ולחפשו. אך שלמה אינו מרשה לה ללכת. הוא מביע הערצה ליופיה ומבטיח לה ”תורי [תכשיטי] זהב... עם נקודות הכסף”. הנערה אינה מתרשמת. נער הרועים עושה את דרכו למחנה שלמה, מוצא אותה וקורא בהתלהבות: ”הנך יפה, רעייתי, הנך יפה”. הנערה הצעירה משביעה את נשות החצר לבל ’יעירו ויעוררו את האהבה עד שתֶחְפָּץ’ (שיר השירים א׳:8–11, 15; ב׳:7; ג׳:5).
תשובות לשאלות מקראיות:
א׳:2, 3 — מדוע זֵכר דודֵי נער הרועים משול ליין ושמו משול לשמן? כשם שיין משמח את לב האדם ויציקת שמן על ראשו נוסכת בו רוגע, כך גם זֵכר אהבתו של הנער ושמו חיזקו וניחמו את הנערה (תהלים כ״ג:5; ק״ד:15). בדומה לכך, המשיחיים האמיתיים ובייחוד המשוחים מתחזקים ומתעודדים בזוכרם את האהבה שהמשיח מגלה כלפיהם.
א׳:5 — מדוע הנערה הכפרית ממשילה את גון עורה הכהה ל’אָהֳלֵי קֵדָר’? לאריגים משיער העזים היו שימושים רבים (במדבר ל״א:20). לדוגמה, ”יריעות עזים” שימשו ”לאוהל על המשכן” (שמות כ״ו:7). כשם שנכון כיום לגבי אוהלי בדואים, אפשר שאוהלי קדר נעשו משיער עזים שחור.
א׳:15 — למה מתכוון נער הרועים באומרו: ”עינייך יונים”? נער הרועים מתכוון שעיני רעייתו רכות ועדינות כיונים.
ב׳:7; ג׳:5 — מדוע נשות החצר הושבעו ”בִּצְבָאות [נקבת הצבי] או בְּאַיְלות השדה”? צבאות ואיילות ידועות בחינניותן וביופיין. הנערה השולמית משביעה את נשות החצר בכל דבר חינני ויפה לבל ינסו לעורר בה אהבה.
לקחים עבורנו:
א׳:2; ב׳:6. יש מקום לביטויי חיבה טהורים במהלך החיזורים. אך על הזוג להישמר שהללו ינבעו מתוך חיבה אמיתית ולא מתוך תשוקה טמאה העלולה להוביל לאי־מוסריות מינית (גלטים ה׳:19).
א׳:6; ב׳:10–15. אחיה של הנערה השולמית לא הרשו לה להתבודד עם אהובה בהרים, לא משום שחשבוה לנערה לא־מוסרית או שחשדו בכוונותיה. היה זה אמצעי זהירות פן תיקלע למצב העלול להוביל לפיתוי. הלקח לזוגות בתקופת החיזורים הוא להימנע ממקומות מבודדים.
ב׳:1–3, 8, 9. על אף יופיה, הייתה הנערה השולמית צנועה בהערכתה העצמית וראתה עצמה לא יותר מ”חבצלת [פרח שכיח] השרון”. עקב יופיה ומסירותה ליהוה, ראה בה נער הרועים ”כשושנה בין החוחים [הקוצים]”. ומה ניתן לומר עליו? בזכות יפי תוארו דמה הוא בעיניה ל”צבי”. קרוב לוודאי שהיה אדם רוחני ומסור ליהוה. ”כתפוח [כעץ תפוחים המספק צל ומניב פרי] בעצי היער”, היא אומרת, ”כן דודי בין הבנים”. האין זה נכון שאמונה ומסירות לאלוהים הן תכונות רצויות שכדאי לחפש בבן או בבת זוג לנישואין?
ב׳:7; ג׳:5. הנערה הכפרית לא נמשכה לשלמה. היא גם השביעה את נשות החצר לא לנסות לעורר בה אהבה לגבר אחר מלבד נער הרועים. לא ניתן ולא יאה לחוש אהבה רומנטית כלפי כל אחד. משיחי רווק החפץ להינשא צריך לבחור לו בת זוג רק מבין משרתי יהוה הנאמנים (קורינתים א׳ ז׳:39).
”מה תחזו בשולמית?”
(שיר השירים ג׳:6 עד ח׳:4)
מישהי ”עולה מן המדבר כתימרות עשן” (שיר השירים ג׳:6). מה נשות ירושלים רואות בצאתן החוצה? הן רואות את שלמה ומשרתיו חוזרים לעיר! והמלך מביא איתו את הנערה השולמית.
נער הרועים הולך בעקבות הנערה ועד מהרה מוצא דרך לראותה. הוא מרגיע אותה ואומר לה שאהבתו נתונה רק לה, והיא מביעה את רצונה לעזוב את העיר ואומרת: ”עד שיפוח היום ונסו הצללים, אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה”. היא מזמינה את הרועה ’לבוא לגנו ולאכול פרי מגדיו [פרי מובחר]’. הוא משיב: ”באתי לגני, אחותי, כלה”. נשות ירושלים אומרות להם: ”איכלו, רֵעִים! שתו ושיכרו דודים [מביטויי חיבה]!” (שיר השירים ד׳:6, 16; ה׳:1).
לאחר שהיא מספרת לנשות החצר את חלומה, אומרת להן הנערה השולמית: ”חולת אהבה אני”. הן שואלות: ”מה דודך מדוד?” כלומר מה המיוחד באהובך? היא משיבה: ”דודי צח ואדום, דגול מרבבה [מובחר יותר מעשרת אלפים בחורים]” (שיר השירים ה׳:2–10). בתגובה לשבחים שמרעיף עליה שלמה היא אומרת בענווה: ”מה תחזו בשולמית?” (שיר השירים ו׳:4 עד ז׳:1) מתוך כוונה לשבות את ליבה, המלך מוסיף לשבח אותה ולהללה. אך אהבתה לנער הרועים נותרת בעינה. לבסוף, שלמה מתיר לה לחזור לביתה.
תשובות לשאלות מקראיות:
ד׳:1; ו׳:5 — מדוע שערה של הנערה הוא ”כעדר העזים”? הדימוי מרמז על כך ששערה היה שופע ומבריק כשיער עזים שחור.
ד׳:11 — מה פשר המילים ”נופת תיטופנה שפתותייך” ו”דבש וחלב תחת לשונך”? הנופת כלומר הנוזל הניגר מתוך חלת הדבש טעים יותר ומתוק יותר מדבש שנחשף לאוויר. דימוי זה והרעיון שדבש וחלב היו תחת לשונה של הנערה באים להדגיש שדבריה של השולמית טובים ונעימים לאוזן.
ה׳:12 — מה עומד מאחורי הביטוי ”עיניו כיונים על אפיקי מים, רוחצות בחלב”? הנערה מדברת על עיניו היפות של אהוב ליבה. ייתכן שהיא מדמה בלשון פיוטית את הקשתית הכהה המוקפת בלובן עיניו ליונים אפורות כחולות הרוחצות בחלב.
ה׳:14, 15 — מדוע ידי הרועה ורגליו מתוארות בדרך זו? הנערה כנראה מתארת את אצבעות הרועה כגלילי זהב ואת ציפורניו כתרשיש (אבן חן). היא מדמה את שוקיו ל”עמודי שש” משום חוזקן ויופיין.
ו׳:4 — מדוע הנערה היא ”כְּתִרְצָה”? תרצה הייתה עיר כנענית שנכבשה על־ידי יהושע ואחרי ימי שלמה הפכה לבירתה הראשונה של ממלכת ישראל הצפונית בת עשרת השבטים (יהושע י״ב:7, 24; מלכים א׳ ט״ז:5, 6, 8, 15). ”נראה שהעיר הייתה יפה מאוד”, נאמר בספר עיון אחד, ”ולכן היא מוזכרת כאן”.
ז׳:1 — מהי ”מחולת המחניים”? העיר מחניים שכנה בעבר הירדן המזרחי על גדות נהר יבוק (בראשית ל״ב:2, 22; שמואל ב׳ ב׳:29). ”מחולת המחניים” הייתה מן הסתם ריקוד מסוים שנערך בעיר לרגל חג כלשהו.
ז׳:5 — מדוע שלמה ממשיל את צווארה של הנערה השולמית ל”מגדל שן [שנהב]”? לפני כן שיבח שלמה את הנערה ואמר: ”כמגדל דויד צווארך” (שיר השירים ד׳:4). מגדל הוא מבנה צר ותמיר, ולשנהב מרקם חלק. שלמה מתרשם מצווארה התמיר והחלק של הנערה.
לקחים עבורנו:
ד׳:1–7. השולמית דחתה את הפיתויים מצד שלמה והוכיחה, על אף אי־שלמותה, שאין בה דופי מוסרי. כוחה המוסרי העצים את יופיה הגופני. זה מה שצריך לאפיין נשים משיחיות.
ד׳:12. כפי שאל גן יפהפה המוקף בגדר או בחומה ניתן להיכנס אך ורק דרך שער עם מנעול, כך גם חיבתה הלבבית של הנערה השולמית הייתה נתונה אך ורק לבעלה לעתיד. איזו דוגמה ומופת לנשים וגברים משיחיים לא־נשואים!
’שלהבת יה’
(שיר השירים ח׳:5–14)
”מי זאת עולה מן המדבר, מתרפקת על דודה?” שואלים אחיה של השולמית בראותם אותה חוזרת הביתה. זמן מה קודם לכן, אמרו: ”אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף; ואם דלת היא, נצור עליה לוח ארז”. עתה משאהבתה של השולמית נבחנה והוכחה, היא אומרת: ”אני חומה ושדיי כמגדלות. אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום” (שיר השירים ח׳:5–14).
אהבה אמיתית היא ’שלהבת יה’. מדוע? כיוון שאהבה זו מקורה ביהוה. הוא זה שטבע בנו את היכולת לאהוב. זו אש שאת להבותיה אי אפשר לכבות. שיר השירים ממחיש בצורה נהדרת שאהבה בין גבר לאישה יכולה להיות ”עזה כמוות” (שיר השירים ח׳:6).
שיר השירים אשר לשלמה גם שופך אור על טיב הקשר בין ישוע המשיח וכיתת ”הכלה” השמימית שלו (ההתגלות כ״א:2, 9). אהבתו של ישוע למשיחיים המשוחים עולה על כל אהבה בין גבר לאישה. חברי כיתת הכלה מסורים למשיח באופן חסר פשרות. ישוע ברוב אהבתו הקריב את חייו גם עבור ”הצאן האחרות” (יוחנן י׳:16). כל עובדי האל האמיתיים יכולים לחקות את אהבתה האיתנה ואת מסירותה של השולמית.
[תמונה בעמודים 18, 19]
מה צריך לפי שיר השירים לחפש בבן או בבת זוג לנישואין?