למה עדי־יהוה מקיימים את סעודת האדון בצורה שונה מקבוצות דתיות אחרות?
אנחנו דבקים בקפדנות במקרא בכל הקשור לקיום ”סעודת האדון”, הידועה גם כסעודה האחרונה וערב הזיכרון למותו של ישוע (קורינתים א׳. י״א:20). לעומת זאת, אמונות ומנהגים רבים של קבוצות דתיות אחרות בקשר לטקס הזה אינם מבוססים על המקרא.
מטרה
מטרתה של סעודת האדון היא לזכור את ישוע ובכך לבטא הכרת תודה על הקורבן שהקריב בעדנו (מתי כ׳:28; קורינתים א׳. י״א:24). היא אינה סקרמנט, או טקס דתי מקודש המעניק למשתתפים בו סגולה כלשהי כמו חסד או מחילת חטאים.a המקרא מלמד שאנו יכולים לזכות לסליחת חטאים לא באמצעות טקס דתי אלא אך ורק באמצעות האמונה בישוע (רומים ג׳:25; יוחנן א׳. ב׳:1, 2).
באיזו תכיפות יש לקיים אותה?
ישוע ציווה על תלמידיו לציין את סעודת האדון, אך הוא לא אמר מפורשות באיזו תכיפות עליהם לקיימה (לוקס כ״ב:19). יש הסבורים שיש לקיימה מדי חודש, ואחרים מקיימים אותה מדי שבוע, מדי יום, מספר פעמים ביום או בכל עת שהאדם מרגיש שיש לעשות זאת.b אך שים לב למספר גורמים שיש להביא בחשבון.
ישוע כונן את סעודת האדון בתאריך שבו חל חג הפסח, והוא מת מאוחר יותר באותו היום (מתי כ״ו:1, 2). לא היה זה צירוף מקרים. כתבי־הקודש משווים בין קורבנו של ישוע לבין קורבן שה הפסח (קורינתים א׳. ה׳:7, 8). את חג הפסח חגגו פעם אחת בשנה (שמות י״ב:1–6; ויקרא כ״ג:5). בדומה לכך, ערב הזיכרון למותו של ישוע צוין פעם אחת בשנה על־ידי המשיחיים הקדומים,c ועדי־יהוה נוהגים לפי מתכונת מקראית זו.
התאריך והשעה
המתכונת שקבע ישוע עוזרת לנו להבין לא רק את תכיפות קיומו של הטקס אלא גם את התאריך שלו ובאיזה חלק של היום יש לקיימו. הוא כונן את הטקס אחרי שקיעת החמה ב־י״ד בניסן בשנת 33 לספירה, לפי לוח השנה הירחי שהיה נהוג בתקופת המקרא (מתי כ״ו:18–20, 26). אנחנו ממשיכים לקיים את ערב הזיכרון בתאריך זה מדי שנה, כפי שנהגו המשיחיים הקדומים.d
אף שה־י״ד בניסן שנת 33 לספירה חל ביום שישי, הטקס לציון תאריך זה יכול ליפול מדי שנה על יום אחר בשבוע. כדי לקבוע את התאריך שבו חל ה־י״ד בניסן מדי שנה אנו משתמשים באותה השיטה שהייתה נהוגה בימי ישוע, ולא בשיטה המשמשת לקביעת לוח השנה העברי המודרני.e
הלחם והיין
בטקס החדש שכונן, השתמש ישוע בלחם נטול שאור וביין אדום שנשארו מסעודת הפסח (מתי כ״ו:26–28). בהתאם לדוגמה שהציב, אנו משתמשים בלחם נטול שמרים או מרכיבים נוספים וביין אדום פשוט, ולא בתירוש או ביין שהומתק, הועשר או שהוספו לו תבלינים.
ישנן קבוצות דתיות המשתמשות בלחם שיש בו שאור או שמרים. אך השאור משמש פעמים רבות במקרא כסמל לחטא ולהשחתה (לוקס י״ב:1; קורינתים א׳. ה׳:6–8; גלטים ה׳:7–9). לכן רק לחם שאין בו שאור ותוספות אחרות יכול לשמש כסמל מתאים לגופו נטול החטא של המשיח (פטרוס א׳. ב׳:22). מנהג נוסף שאינו מבוסס על המקרא הוא שימוש בתירוש לא מותסס במקום ביין. מספר כנסיות עושות זאת בשל האיסור הלא־מקראי שהן קבעו לגבי צריכת אלכוהול (טימותיאוס א׳. ה׳:23).
סמלים, לא בשר ודם ממשיים
הלחם נטול השאור והיין האדום המוגשים בערב הזיכרון הם סמלים המייצגים את בשרו ודמו של המשיח. הם אינם משתנים באורח נס והופכים לבשרו ודמו של המשיח או מתמזגים אתם בדרך כלשהי, כפי שיש המאמינים. שים לב לבסיס המקראי להבנה זו.
אם ישוע היה מצווה על תלמידיו לשתות את דמו, הוא למעשה היה אומר להם להפר את חוק אלוהים האוסר צריכת דם (בראשית ט׳:4; מעשי השליחים ט״ו:28, 29). אך לא ייתכן שהוא עשה זאת; ישוע לעולם לא היה מורה לאחרים להפר את חוק אלוהים באשר לקדושת הדם (יוחנן ח׳:28, 29).
אם השליחים היו שותים פשוטו כמשמעו את דמו של ישוע, הוא לא היה אומר שדמו ”יישפך”, כלומר, שהוא עתיד להקריב את עצמו (מתי כ״ו:28).
ישוע הקריב את עצמו ”פעם אחת בלבד” (עברים ט׳:25, 26). אולם, אם הלחם והיין אכן השתנו והפכו לבשרו ולדמו במהלך סעודת האדון, יוצא מכך שהאוכלים מן הלחם והשותים מן היין בעצם הקריבו אותו פעם נוספת.
ישוע אמר: ”התמידו לעשות זאת לזכרי”, ולא ”כדי להקריב אותי” (קורינתים א׳. י״א:24).
מי שמאמינים בטרנסובסטנציאציה, כלומר שהלחם והיין הופכים לגופו ולדמו של המשיח פשוטו כמשמעו, מבססים את הדוקטרינה הזו על הניסוח של מספר פסוקים במקרא. לדוגמה, בתרגומי מקרא רבים מתורגמים דבריו של ישוע על היין באופן הבא: ”זה דמי” (מתי כ״ו:28). אך ניתן לתרגם את דברי ישוע גם כך: ”[כוס היין הזאת] מסמלת את דמי”, ”מייצגת את דמי” או ”משמעה דמי”.f כפי שעשה פעמים רבות, ישוע לימד באמצעות מטפורה (מתי י״ג:34, 35).
מי נוטלים מהסמלים?
כשעדי־יהוה מקיימים את סעודת האדון, רק אחוז קטן מאוד מאתנו אוכלים מהלחם ושותים מהיין. מדוע?
בזכות דמו השפוך של ישוע נכרתה ”ברית חדשה” שהחליפה את הברית בין יהוה אלוהים ועם ישראל הקדום (עברים ח׳:10–13). מי שמהווים צד בברית חדשה זו נוטלים מן הסמלים המוגשים בערב הזיכרון. ברית זו אינה כוללת את כל המשיחיים אלא אך ורק את ”הקרואים”, מי שנקראו באופן מיוחד על־ידי אלוהים (עברים ט׳:15; לוקס כ״ב:20). הללו ימלכו בשמיים ביחד עם המשיח, ולפי המקרא 000,144 איש בלבד מקבלים את הזכות הזאת (לוקס כ״ב:28–30; ההתגלות ה׳:9, 10; י״ד:1, 3).
להבדיל מ’העדר הקטן’ של הקרואים למלוך עם המשיח, רובנו המכריע מחזיקים בתקווה להיות חלק מ”המון רב” של אנשים שיקבלו חיי נצח עלי אדמות (לוקס י״ב:32; ההתגלות ז׳:9, 10). אומנם אלה מאתנו שתקוותם לחיות על כדור הארץ אינם נוטלים מן הסמלים בערב הזיכרון, אך הם משתתפים בהבעת הודיה על הקורבן שהקריב ישוע למעננו (יוחנן א׳. ב׳:2).
a לפי McClintock and Strong’s Cyclopedia, כרך תשיעי, עמוד 212 (אנג׳), ”המונח סקרמנט אינו מופיע בברית החדשה; וגם המילה היוונית μυστήριον [מיסטריון] אינה מיוחסת באף מקרה לטבילה או לסעודת האדון או לכל טקס חיצוני אחר”.
b מספר תרגומי מקרא משתמשים במילים ”בכל עת” בהקשר לסעודת האדון, והיו שפירשו אותן בצורות שונות כדי לקבוע באיזו תכיפות יש לקיים את הסעודה. אך משמעותן של מילים אלה היא פשוט ”כל אימת ש” או ”בכל פעם” (קורינתים א׳. י״א:25, 26).
c ראה The New Schaff-Herzog Encyclopedia of Religious Knowledge, כרך רביעי, עמודים 43, 44 (אנג׳), וגם McClintock and Strong’s Cyclopedia, כרך שמיני, עמודים 836 (אנג׳).
d ראה The New Cambridge History of the Bible, כרך ראשון, עמוד 841 (אנג׳).
e לפי לוח השנה העברי המודרני, תחילת חודש ניסן נקבע לפי מולד הירח האסטרונומי, אבל שיטה זו לא הייתה נהוגה במאה הראשונה. תחת זאת, החודש החל כאשר הירח לראשונה נראה לעין בירושלים, והדבר יכול לקרות יום אחד או יותר אחרי מולד הירח האסטרונומי. הבדל זה הוא אחת הסיבות לכך שהתאריך שבו מקיימים עדי־יהוה את ערב הזיכרון אינו תואם תמיד לתאריך שבו היהודים חוגגים כיום את הפסח.
f ראה A New Translation of the Bible, by James Moffatt; The New Testament—A Translation in the Language of the People, by Charles B. Williams; The Original New Testament, by Hugh J. Schonfield.