מפעיל פוליטי למשיחי ניטראלי
סיפורו של לדיסלב שְמֵקל
לאחר מתן גזר הדין הובלתי חזרה לתא שלי. מייד העברתי מסר מורס על־ידי נקישות בקיר לחבר שהיה שתי קומות מעלי. הוא ציפה לשמוע את גזר־דיני.
”ארבע עשרה שנה”, הקשתי.
הוא לא האמין למשמע אוזניו. אז הוא שאל: ”ארבעה עשר חודשים”?
”לא”, השבתי לו. ”ארבע עשרה שנה”.
השנה היתה 1953. המקום — לִיבֶּרֶץ, צ׳כוסלובקיה (כעת הרפובליקה הצ׳כית). הייתי אז פעיל צעיר בן 19 שביקש שינוי פוליטי. הפצנו את השקפותינו באמצעות חלוקת עלונים ובהם דברי ביקורת על המפלגה הקומוניסטית ששלטה באותם ימים. הפעילות שביצענו נחשבה לבגידה במולדת וזאת הסיבה שנגזר עלי לרצות תקופת מאסר כה ארוכה.
הייתי קרוב לשנה במעצר לפני המשפט. זמן מה לפני כן, הוחזקו שני אסירים בכל תא, ומדי פעם היו נלקחים בעיניים מכוסות לחקירה. אסור היה לנו לשוחח בזמן שהותנו בתא, לכן היינו לוחשים או מְתַקשרים באמצעות אותות מורס.
עד מהרה התברר לי שרבים מהאסירים היו עדי־יהוה. בכלא שלנו נהוג היה להחליף בין תאי האסירים אחת לחודש או חודשיים. היות והמקרא עניין אותי, שמחתי שלבסוף הוצבתי באותו תא עם עד־יהוה. עם הזמן, התחלתי ללמוד את המקרא עם העדים.
אני מניח שאפשר לכנות את הדיונים שלנו כשיעורי מקרא, למרות שלא היו לנו מקרא או ספרות מקראית. למעשה, מעולם לא ראיתי ספר מקרא קודם לכן. אבל ניהלנו שיחות — העד היה מסביר מזיכרונו נושאים מתוך המקרא ואילו אני רשמתי את דבריו. עשינו זאת בלחש כשאנו יושבים קרובים זה לזה.
הציוד היחיד שעמד לרשותנו היה נייר טואלט ומסרק. המסרק שימש אותי לכתיבה על נייר הטואלט. למדתי בעל־פה פסוקים רבים שבהם דנו. עדים אחרים שניהלו איתי שיעורים, לימדו אותי שירי מלכות. עד אחד אמר לי: ”עכשיו אתה יושב בכלא כאסיר פוליטי, אבל בעתיד אתה עלול למצוא את עצמך בכלא כאחד מעדי־יהוה”.
לבסוף, לאחר חקירות חוזרות ונשנות, נשפטתי ונלקחתי למחנה עבודה קרוב לעיר יקימוף. אז כבר הייתי משוכנע שבבוא היום אהפוך לאחד מעדי־יהוה.
שנות מאסר רבות
כשהגעתי למחנה, שבו נעשו עבודות לכריית אורניום, מייד התחלתי לחפש את העדים. אבל נודע לי שהם הועברו למקום אחר. ואולם, עד אחד נשאר כי הוא היה טבח. הוא הלווה לי ספר מקרא בלוי שכבר הוסתר במקומות רבים. כך יכולתי לקרוא פסוקים שכבר זכרתי אותם. כשקראתי במקרא, לא חדלתי לומר לעצמי ’זה בדיוק מה שהאחים לימדו אותי’.
לאחר כחודש, הועברתי למחנה ביטיז, קרוב לעיירה פֵּרְזִ’יבְּרַם. שם פגשתי עדים אחרים. בביטיז קיבלנו אספקה קבועה של ספרות מקראית שהוברחה פנימה. מאמציהם של חברי הנהלת המחנה לגלות כיצד הספרות הגיעה לידינו תמיד עלו בתוהו. היינו 14 אסירים ומסרנו עדות לאחרים. מחציתם היו עדים טבולים והשאר היו כמוני, אנשים שבמהלך שהותם בכלא אימצו את אמונתם של העדים.
רבים מאיתנו רצו להיטבל במים כסמל להקדשתם לאלוהים. אך בגלל מחסור במים — או ליתר דיוק, אי יכולת להשיג כלי קיבול מספיק גדול למים — הטבילה היתה תהליך לא פשוט לביצוע. לכן, רבים באותם ימים נאלצו לחכות עד לשחרורם כדי להיטבל. עם זאת, במחנה ביטיז היו מגדלי קירור גדולים ששימשו להפעלת הקומפרסור של המכרה. באמצע שנות ה־50, נטבלנו חלקנו באחד ממכלי המים של המגדלים הללו.
כעבור מספר שנים, במרס 1960, זומנתי לשיחה עם שוטר שהיה אחראי על האסירים הפוליטיים. הוא אמר שאם אמסור לו מידע על פעילותם של אסירים אחרים, הוא ידאג לנכות מתקופת מאסרי. משסרבתי לשתף עימו פעולה, הוא התחיל לקלל אותי ולהטיח בי עלבונות. הוא צרח: ”אתה מוותר על ההזדמנות שלך לחיים חופשיים. אני כבר אדאג לזה שלעולם לא תחזור הביתה! אתה תמות פה!” מכל מקום, חודשיים מאוחר יותר זכיתי לחנינה, ולאחר סך כולל של שמונה שנים במאסר, חזרתי הביתה.
חופש לתקופה קצרה
החל מאפריל 1949 נאסרה פעילותם של עדי־יהוה בצ׳כוסלובקיה, כך שעד מהרה למדתי שלשרת את אלוהים ב”חופש” הוא די דומה למה שעשיתי בהיותי בכלא. לאחר שהשתחררתי מהכלא, התמודדתי עם בעיה אחרת: בימים ההם כל גבר חייב היה בשירות צבאי סדיר למשך שנתיים.
גברים שעבדו במשרות ממשלתיות קיבלו פטור משירות צבאי. אלו שעבדו במכרות פחם, למשל, קיבלו פטור כזה. מאחר שכבר רכשתי ניסיון בכרייה, מצאתי עבודה באחד המכרות. שם זכיתי לקבלת פנים לבבית. ”אל תדאג בקשר לצבא”, נאמר לי. ”אין לנו שום בעיה לסדר לך את הפטור”.
חודשיים לאחר מכן, כשקיבלתי צו גיוס, מנהלי המכרה הרגיעו אותי. ”אל תדאג, זו בטח טעות. אנחנו נכתוב לצבא והכול יהיה בסדר”. אבל זה לא היה בסדר. אחרי זמן מה, אחד האחראים ניגש אלי והתנצל: ”זו הפעם הראשונה שקורה דבר כזה, אבל אתה חייב להתגייס לצבא”. עקב סירובי להתגייס לצבא בשל התנגדותי למלחמות מטעמי מצפון, נעצרתי ונשלחתי לבסיס הצבאי הקרוב ביותר (ישעיהו ב׳:4).
לפני בית דין
לאחר שנאסרתי בעיירה קְלַדְנוֹ בינואר 1961, ניסו לשכנע אותי להיעשות לחייל. קצין צבאי ממונה ארגן ישיבה. נלקחתי לחדר ישיבות גדול מאוד ובו שולחן עגול מוקף כורסאות עור מרווחות. תוך זמן קצר הגיעו הקצינים ותפסו את מקומם סביב השולחן. היושב־ראש הציג אותם בפניי אחד אחד. הוא התיישב ואמר: ”כעת, ספר לנו על האמונה הזו שלך”.
לאחר תפילה קצרה וחרישית, התחלתי לדבר אל הקהל הקשוב. השיחה גלשה עד מהרה לנושא האבולוציה והועלתה הטענה שהאבולוציה היא עובדה מדעית. במחנה העבודה שהייתי בו קודם לכן, למדתי את הספר אבולוציה מול העולם החדש (אנג׳).a לתדהמתם של הקצינים היו בידי הוכחות שהאבולוציה היא תיאוריה בלתי מוכחת.
אחרי כן, רב־סרן, שללא ספק היה מרקע קתולי, הצטרף לדיון. ”מה דעתך על מריה הקדושה? ומהי גישתך לגבי המיסה הקדושה?” הוא שאל. השבתי על שאלותיו ולאחר מכן אמרתי: ”אדוני, אני רואה שאתה אדם מאמין, כי שאלותיך שונות משאלותיהם של שאר הנוכחים”.
”מה פתאום! אני לא אדם מאמין!” הוא מחה בקול רם. במדינה קומוניסטית אנשים שמאמינים בישוע קיבלו מעט, אם בכלל, כבוד או תפקידים. אך לאחר חילופי דברים אלו, הקצין לא השתתף עוד בדיון. הייתי אסיר תודה על ההזדמנות להסביר את אמונתם של עדי־יהוה לאנשים אלו.
הזדמנויות נוספות למסור עדות
בחלוף כמה ימים, נלקחתי למתקן צבאי בפראג והציבו עליי שמירה. החייל הראשון שהוצב לשמור עלי היה מופתע מאמצעי האבטחה המיוחדים. הוא אמר לי: ”זו הפעם הראשונה שאנו שומרים על אדם באופן פרטי”. הסברתי לו מדוע נאסרתי. זה עניין אותו עד כדי כך שהוא התיישב — עם הרובה בין ברכיו — והקשיב. לאחר שעתיים החליף אותו חייל אחר, הועלו שאלות דומות והתפתח דיון מקראי.
במרוצת הימים הבאים, היתה לי ההזדמנות לדבר הן עם השומרים והן עם אסירים אחרים ברשות השומרים. השומרים אפילו פתחו את התאים והרשו לאסירים להתכנס לדיון מקראי! אחרי זמן מה חששתי שמא החופש שהשומרים הסכימו לתת לי כדי לדבר עם האסירים האחרים יתגלה ושלדבר יהיו השלכות חמורות. אבל כל העניין נשמר בסוד.
בסוף כאשר נלקחתי לבית־המשפט לשמוע את גזר הדין שלי, זכיתי לעידוד מאלו שאיתם דיברתי על האמת. נשלחתי לכלא לשנתיים, שנוספו לשש השנים שכבר נגזרו עלי ושקיבלתי עליהן חנינה. זה אומר שציפו לי שמונה שנים בכלא.
הרגשתי את עזרתו של אלוהים
הרגשתי את עזרתו של אלוהים לעתים קרובות כשהועברתי ממחנה למחנה ומכלא לכלא בצ׳כוסלובקיה. כשהגעתי לכלא בוולדיצה, המפקד שאל למה הגעתי לשם. ”סירבתי להתגייס לצבא”, השבתי לו. ”השתתפות במלחמה נוגדת את עיקרי אמונתי”.
”זה יכול היה להיות נחמד אם לכל האנשים היתה גישה דומה לשלך”, הוא ענה בטון אוהד. אך לאחר שחשב על זה לרגע, הוסיף: ”אך מאחר שרוב בני האדם כיום לא חושבים כך, אנחנו חייבים להעניש אותך — ולהעניש אותך בחומרה!”
הציבו אותי במחלקה לעיצוב זכוכית, שהיתה מחלקת עונשין. יש להבין שלמרות שנשפטתי כאחד מעדי־יהוה על כך שסירבתי לשרת בצבא, עדיין נחשבתי לאסיר פוליטי, ולכן הוטלו עלי מטלות קשות. חיתוכי זכוכית לנברשות ולשאר מוצרי פאר מזכוכית כרוכים בעבודה קשה, במיוחד משום שכל מוצר היה חייב להיות כליל השלימות. פעמים רבות האסירים מסרו את עבודותיהם המוגמרות, ואז ביום שלמחרת הוחזרו להם חצי מעבודותיהם כדי שיתקנו אותם. כך שהיה מאוד קשה לעמוד בתפוקה שנדרשה.
ביום שבו נכנסתי למחלקה לעיצוב זכוכית, היה עלי לחכות תחילה לראש המחלקה. כשהוא הגיע, הוא החל לצעוק על אסירים, שלדעתו לא עבדו מספיק קשה. הוא חלף על פני האסירים, נעצר לידי ואמר: ”ומה איתך? למה אתה לא עובד?”
הסברתי לו שאני אסיר חדש בכלא. הוא לקח אותי למשרדו ושאל אותי את השאלה הרגילה — למה אני בכלא. לאחר שהסברתי לו את מצבי, הוא אמר: ”אז מה, אתה אחד מעדי־יהוה”?
”כן”, השבתי.
גישתו השתנתה. ”אל תדאג”, הוא אמר. ”היו לנו פה הרבה עדי־יהוה. אנו מכבדים את כולם, כי הם חרוצים והגונים. אני אסדר לך מכסת עבודה כזו שתוכל לעמוד בה”.
התנהגותו השונה של משגיח העבודה הפתיעה אותי לגמרי. הייתי אסיר תודה ליהוה וכן לאותם אחים עלומי־שם שהיו אחראים למוניטין שיצאו לעדים בכלא. למען האמת, הרגשתי את תמיכתו ואת אהבתו של יהוה לאורך כל תקופת שהותי בכלא.
לא משנה עד כמה קשה נעשה מצבי, תמיד הרגשתי בטוח שבסופו של דבר אצליח ליצור קשר עם אחיי המשיחיים, לראות את חיוכיהם האדיבים ולקבל מהם עידוד. בלעדיהם, זה יכול היה להיות הרבה יותר קשה להחזיק מעמד בכל תקופת המאסר.
נראה היה שאסירים רבים לא חשבו על דבר מלבד נקמה בשל היחס האכזרי שקיבלו. אבל אני מעולם לא הרגשתי כך. הבנתי שאני סובל כי אני מציית לעקרונות הצדק של אלוהים. כך שידעתי שעל כל יום שעבר עלי בכלא, יהוה יכול להעניק לי אין ספור ימים נפלאים בגן־עדן עלי אדמות (תהלים ל״ז:29; פטרוס ב׳. ג׳:13; ההתגלות כ״א:3, 4).
אסיר תודה על הברכות היום
במאי 1968, לאחר יותר מ־15 שנה, שוחררתי סוף סוף מהכלא. בהתחלה חששתי לדבר עם אנשים, תגובה טבעית אצל מי שבילו את רוב חייהם מוקפים באנשים שלבשו מדי אסירים או מדים של שומרים. אך אחיי המשיחיים עזרו לי לחזור לפעילות ההטפה, פעילות שעדיין היתה מחוץ לחוק.
מספר שבועות לאחר ששוחררתי, פגשתי את איב. למרות התנגדות קשה מצד משפחתה, היא ואח שלה נקטו עמדה אמיצה לצד האמת שלוש שנים קודם לשחרורי. התחלתי לצאת עם איב לשירות השדה ובמקביל גם עבדנו יחדיו בייצור הספרות המקראית. הדבר נעשה בחשאי בבתי דפוס סודיים. בנובמבר 1969 התחתנו.
ב־1970 נולדה יאנה, בתנו הבכורה. לימים התחלתי לשרת כמשגיח נודד בסופי השבוע. ביקרתי בקהילות של עדי־יהוה ונתתי להן עידוד רוחני. בשעה שמילאתי תפקיד זה, נעצרתי ב־1975 ונשלחתי שוב לכלא. אלא שהפעם המאסר היה לחודשים ספורים. בשנת 1977, נולד בננו, סטיפן.
בסופו של דבר, ב־1 בספטמבר 1993, הסכימה הרפובליקה הצ׳כית להכיר רשמית בעדי־יהוה. שנה לאחר מכן התחתנה בתנו יאנה עם דליבור דרז׳ן, זקן־קהילה. בשנת 1999, בננו סטיפן המשמש כמשרת עוזר, התחתן עם בלנקה, מבשרת בשירות מלא. כעת כולנו חברים בקהילות בפראג. כולנו מצפים בכליון עיניים לעולם החדש — אבל במיוחד אני מצפה לימים שבהם לא יהיו עוד בשום מקום חומות של בתי כלא.
[הערת שוליים]
a יצא לאור מטעם עדי־יהוה בשנת 1950.
[תמונות בעמוד 22]
השתמשתי במסרק כדי לרשום פסוקים מהמקרא
[תמונה בעמוד 23]
מחנה ביטיז, שבו הייתי כלוא ושמאוחר יותר נטבלתי בו
[תמונה בעמוד 25]
יום הכלולות שלנו
[תמונה בעמוד 25]
איב ואנוכי עם סטיפן ובלנקה משמאלנו ויאנה ודליבור מימיננו