מפעיל פוליטי למשיחי ניטראלי

סיפורו של לדיסלב שְמֵקל

לאחר מתן גזר הדין הובלתי חזרה לתא שלי.‏ מייד העברתי מסר מורס על־ידי נקישות בקיר לחבר שהיה שתי קומות מעלי.‏ הוא ציפה לשמוע את גזר־דיני.‏

‏”‏ארבע עשרה שנה”‏,‏ הקשתי.‏

הוא לא האמין למשמע אוזניו.‏ אז הוא שאל:‏ ”‏ארבעה עשר חודשים”‏?‏

‏”‏לא”‏,‏ השבתי לו.‏ ”‏ארבע עשרה שנה‏”‏.‏

השנה היתה 1953.‏ המקום ‏—‏ לִיבֶּרֶץ,‏ צ׳כוסלובקיה (‏כעת הרפובליקה הצ׳כית)‏.‏ הייתי אז פעיל צעיר בן 19 שביקש שינוי פוליטי.‏ הפצנו את השקפותינו באמצעות חלוקת עלונים ובהם דברי ביקורת על המפלגה הקומוניסטית ששלטה באותם ימים.‏ הפעילות שביצענו נחשבה לבגידה במולדת וזאת הסיבה שנגזר עלי לרצות תקופת מאסר כה ארוכה.‏

הייתי קרוב לשנה במעצר לפני המשפט.‏ זמן מה לפני כן,‏ הוחזקו שני אסירים בכל תא,‏ ומדי פעם היו נלקחים בעיניים מכוסות לחקירה.‏ אסור היה לנו לשוחח בזמן שהותנו בתא,‏ לכן היינו לוחשים או מְתַקשרים באמצעות אותות מורס.‏

עד מהרה התברר לי שרבים מהאסירים היו עדי־יהוה.‏ בכלא שלנו נהוג היה להחליף בין תאי האסירים אחת לחודש או חודשיים.‏ היות והמקרא עניין אותי,‏ שמחתי שלבסוף הוצבתי באותו תא עם עד־יהוה.‏ עם הזמן,‏ התחלתי ללמוד את המקרא עם העדים.‏

אני מניח שאפשר לכנות את הדיונים שלנו כשיעורי מקרא,‏ למרות שלא היו לנו מקרא או ספרות מקראית.‏ למעשה,‏ מעולם לא ראיתי ספר מקרא קודם לכן.‏ אבל ניהלנו שיחות ‏—‏ העד היה מסביר מזיכרונו נושאים מתוך המקרא ואילו אני רשמתי את דבריו.‏ עשינו זאת בלחש כשאנו יושבים קרובים זה לזה.‏

הציוד היחיד שעמד לרשותנו היה נייר טואלט ומסרק.‏ המסרק שימש אותי לכתיבה על נייר הטואלט.‏ למדתי בעל־פה פסוקים רבים שבהם דנו.‏ עדים אחרים שניהלו איתי שיעורים,‏ לימדו אותי שירי מלכות.‏ עד אחד אמר לי:‏ ”‏עכשיו אתה יושב בכלא כאסיר פוליטי,‏ אבל בעתיד אתה עלול למצוא את עצמך בכלא כאחד מעדי־יהוה”‏.‏

לבסוף,‏ לאחר חקירות חוזרות ונשנות,‏ נשפטתי ונלקחתי למחנה עבודה קרוב לעיר יקימוף.‏ אז כבר הייתי משוכנע שבבוא היום אהפוך לאחד מעדי־יהוה.‏

שנות מאסר רבות

כשהגעתי למחנה,‏ שבו נעשו עבודות לכריית אורניום,‏ מייד התחלתי לחפש את העדים.‏ אבל נודע לי שהם הועברו למקום אחר.‏ ואולם,‏ עד אחד נשאר כי הוא היה טבח.‏ הוא הלווה לי ספר מקרא בלוי שכבר הוסתר במקומות רבים.‏ כך יכולתי לקרוא פסוקים שכבר זכרתי אותם.‏ כשקראתי במקרא,‏ לא חדלתי לומר לעצמי ’‏זה בדיוק מה שהאחים לימדו אותי’‏.‏

לאחר כחודש,‏ הועברתי למחנה ביטיז,‏ קרוב לעיירה פֵּרְזִ’‏יבְּרַם.‏ שם פגשתי עדים אחרים.‏ בביטיז קיבלנו אספקה קבועה של ספרות מקראית שהוברחה פנימה.‏ מאמציהם של חברי הנהלת המחנה לגלות כיצד הספרות הגיעה לידינו תמיד עלו בתוהו.‏ היינו 14 אסירים ומסרנו עדות לאחרים.‏ מחציתם היו עדים טבולים והשאר היו כמוני,‏ אנשים שבמהלך שהותם בכלא אימצו את אמונתם של העדים.‏

רבים מאיתנו רצו להיטבל במים כסמל להקדשתם לאלוהים.‏ אך בגלל מחסור במים ‏—‏ או ליתר דיוק,‏ אי יכולת להשיג כלי קיבול מספיק גדול למים ‏—‏ הטבילה היתה תהליך לא פשוט לביצוע.‏ לכן,‏ רבים באותם ימים נאלצו לחכות עד לשחרורם כדי להיטבל.‏ עם זאת,‏ במחנה ביטיז היו מגדלי קירור גדולים ששימשו להפעלת הקומפרסור של המכרה.‏ באמצע שנות ה־50,‏ נטבלנו חלקנו באחד ממכלי המים של המגדלים הללו.‏

כעבור מספר שנים,‏ במרס 1960,‏ זומנתי לשיחה עם שוטר שהיה אחראי על האסירים הפוליטיים.‏ הוא אמר שאם אמסור לו מידע על פעילותם של אסירים אחרים,‏ הוא ידאג לנכות מתקופת מאסרי.‏ משסרבתי לשתף עימו פעולה,‏ הוא התחיל לקלל אותי ולהטיח בי עלבונות.‏ הוא צרח:‏ ”‏אתה מוותר על ההזדמנות שלך לחיים חופשיים.‏ אני כבר אדאג לזה שלעולם לא תחזור הביתה!‏ אתה תמות פה!‏”‏ מכל מקום,‏ חודשיים מאוחר יותר זכיתי לחנינה,‏ ולאחר סך כולל של שמונה שנים במאסר,‏ חזרתי הביתה.‏

חופש לתקופה קצרה

החל מאפריל 1949 נאסרה פעילותם של עדי־יהוה בצ׳כוסלובקיה,‏ כך שעד מהרה למדתי שלשרת את אלוהים ב”‏חופש”‏ הוא די דומה למה שעשיתי בהיותי בכלא.‏ לאחר שהשתחררתי מהכלא,‏ התמודדתי עם בעיה אחרת:‏ בימים ההם כל גבר חייב היה בשירות צבאי סדיר למשך שנתיים.‏

גברים שעבדו במשרות ממשלתיות קיבלו פטור משירות צבאי.‏ אלו שעבדו במכרות פחם,‏ למשל,‏ קיבלו פטור כזה.‏ מאחר שכבר רכשתי ניסיון בכרייה,‏ מצאתי עבודה באחד המכרות.‏ שם זכיתי לקבלת פנים לבבית.‏ ”‏אל תדאג בקשר לצבא”‏,‏ נאמר לי.‏ ”‏אין לנו שום בעיה לסדר לך את הפטור”‏.‏

חודשיים לאחר מכן,‏ כשקיבלתי צו גיוס,‏ מנהלי המכרה הרגיעו אותי.‏ ”‏אל תדאג,‏ זו בטח טעות.‏ אנחנו נכתוב לצבא והכול יהיה בסדר”‏.‏ אבל זה לא היה בסדר.‏ אחרי זמן מה,‏ אחד האחראים ניגש אלי והתנצל:‏ ”‏זו הפעם הראשונה שקורה דבר כזה,‏ אבל אתה חייב להתגייס לצבא”‏.‏ עקב סירובי להתגייס לצבא בשל התנגדותי למלחמות מטעמי מצפון,‏ נעצרתי ונשלחתי לבסיס הצבאי הקרוב ביותר (‏ישעיהו ב׳:‏4‏)‏.‏

לפני בית דין

לאחר שנאסרתי בעיירה קְלַדְנוֹ בינואר 1961,‏ ניסו לשכנע אותי להיעשות לחייל.‏ קצין צבאי ממונה ארגן ישיבה.‏ נלקחתי לחדר ישיבות גדול מאוד ובו שולחן עגול מוקף כורסאות עור מרווחות.‏ תוך זמן קצר הגיעו הקצינים ותפסו את מקומם סביב השולחן.‏ היושב־ראש הציג אותם בפניי אחד אחד.‏ הוא התיישב ואמר:‏ ”‏כעת,‏ ספר לנו על האמונה הזו שלך”‏.‏

לאחר תפילה קצרה וחרישית,‏ התחלתי לדבר אל הקהל הקשוב.‏ השיחה גלשה עד מהרה לנושא האבולוציה והועלתה הטענה שהאבולוציה היא עובדה מדעית.‏ במחנה העבודה שהייתי בו קודם לכן,‏ למדתי את הספר אבולוציה מול העולם החדש (‏אנג׳‏‏)‏.‏a לתדהמתם של הקצינים היו בידי הוכחות שהאבולוציה היא תיאוריה בלתי מוכחת.‏

אחרי כן,‏ רב־סרן,‏ שללא ספק היה מרקע קתולי,‏ הצטרף לדיון.‏ ”‏מה דעתך על מריה הקדושה?‏ ומהי גישתך לגבי המיסה הקדושה?‏”‏ הוא שאל.‏ השבתי על שאלותיו ולאחר מכן אמרתי:‏ ”‏אדוני,‏ אני רואה שאתה אדם מאמין,‏ כי שאלותיך שונות משאלותיהם של שאר הנוכחים”‏.‏

‏”‏מה פתאום!‏ אני לא אדם מאמין!‏”‏ הוא מחה בקול רם.‏ במדינה קומוניסטית אנשים שמאמינים בישוע קיבלו מעט,‏ אם בכלל,‏ כבוד או תפקידים.‏ אך לאחר חילופי דברים אלו,‏ הקצין לא השתתף עוד בדיון.‏ הייתי אסיר תודה על ההזדמנות להסביר את אמונתם של עדי־יהוה לאנשים אלו.‏

הזדמנויות נוספות למסור עדות

בחלוף כמה ימים,‏ נלקחתי למתקן צבאי בפראג והציבו עליי שמירה.‏ החייל הראשון שהוצב לשמור עלי היה מופתע מאמצעי האבטחה המיוחדים.‏ הוא אמר לי:‏ ”‏זו הפעם הראשונה שאנו שומרים על אדם באופן פרטי”‏.‏ הסברתי לו מדוע נאסרתי.‏ זה עניין אותו עד כדי כך שהוא התיישב ‏—‏ עם הרובה בין ברכיו ‏—‏ והקשיב.‏ לאחר שעתיים החליף אותו חייל אחר,‏ הועלו שאלות דומות והתפתח דיון מקראי.‏

במרוצת הימים הבאים,‏ היתה לי ההזדמנות לדבר הן עם השומרים והן עם אסירים אחרים ברשות השומרים.‏ השומרים אפילו פתחו את התאים והרשו לאסירים להתכנס לדיון מקראי!‏ אחרי זמן מה חששתי שמא החופש שהשומרים הסכימו לתת לי כדי לדבר עם האסירים האחרים יתגלה ושלדבר יהיו השלכות חמורות.‏ אבל כל העניין נשמר בסוד.‏

בסוף כאשר נלקחתי לבית־המשפט לשמוע את גזר הדין שלי,‏ זכיתי לעידוד מאלו שאיתם דיברתי על האמת.‏ נשלחתי לכלא לשנתיים,‏ שנוספו לשש השנים שכבר נגזרו עלי ושקיבלתי עליהן חנינה.‏ זה אומר שציפו לי שמונה שנים בכלא.‏

הרגשתי את עזרתו של אלוהים

הרגשתי את עזרתו של אלוהים לעתים קרובות כשהועברתי ממחנה למחנה ומכלא לכלא בצ׳כוסלובקיה.‏ כשהגעתי לכלא בוולדיצה,‏ המפקד שאל למה הגעתי לשם.‏ ”‏סירבתי להתגייס לצבא”‏,‏ השבתי לו.‏ ”‏השתתפות במלחמה נוגדת את עיקרי אמונתי”‏.‏

‏”‏זה יכול היה להיות נחמד אם לכל האנשים היתה גישה דומה לשלך”‏,‏ הוא ענה בטון אוהד.‏ אך לאחר שחשב על זה לרגע,‏ הוסיף:‏ ”‏אך מאחר שרוב בני האדם כיום לא חושבים כך,‏ אנחנו חייבים להעניש אותך ‏—‏ ולהעניש אותך בחומרה!‏”‏

הציבו אותי במחלקה לעיצוב זכוכית,‏ שהיתה מחלקת עונשין.‏ יש להבין שלמרות שנשפטתי כאחד מעדי־יהוה על כך שסירבתי לשרת בצבא,‏ עדיין נחשבתי לאסיר פוליטי,‏ ולכן הוטלו עלי מטלות קשות.‏ חיתוכי זכוכית לנברשות ולשאר מוצרי פאר מזכוכית כרוכים בעבודה קשה,‏ במיוחד משום שכל מוצר היה חייב להיות כליל השלימות.‏ פעמים רבות האסירים מסרו את עבודותיהם המוגמרות,‏ ואז ביום שלמחרת הוחזרו להם חצי מעבודותיהם כדי שיתקנו אותם.‏ כך שהיה מאוד קשה לעמוד בתפוקה שנדרשה.‏

ביום שבו נכנסתי למחלקה לעיצוב זכוכית,‏ היה עלי לחכות תחילה לראש המחלקה.‏ כשהוא הגיע,‏ הוא החל לצעוק על אסירים,‏ שלדעתו לא עבדו מספיק קשה.‏ הוא חלף על פני האסירים,‏ נעצר לידי ואמר:‏ ”‏ומה איתך?‏ למה אתה לא עובד?‏”‏

הסברתי לו שאני אסיר חדש בכלא.‏ הוא לקח אותי למשרדו ושאל אותי את השאלה הרגילה — למה אני בכלא.‏ לאחר שהסברתי לו את מצבי,‏ הוא אמר:‏ ”‏אז מה,‏ אתה אחד מעדי־יהוה”‏?‏

‏”‏כן”‏,‏ השבתי.‏

גישתו השתנתה.‏ ”‏אל תדאג”‏,‏ הוא אמר.‏ ”‏היו לנו פה הרבה עדי־יהוה.‏ אנו מכבדים את כולם,‏ כי הם חרוצים והגונים.‏ אני אסדר לך מכסת עבודה כזו שתוכל לעמוד בה”‏.‏

התנהגותו השונה של משגיח העבודה הפתיעה אותי לגמרי.‏ הייתי אסיר תודה ליהוה וכן לאותם אחים עלומי־שם שהיו אחראים למוניטין שיצאו לעדים בכלא.‏ למען האמת,‏ הרגשתי את תמיכתו ואת אהבתו של יהוה לאורך כל תקופת שהותי בכלא.‏

לא משנה עד כמה קשה נעשה מצבי,‏ תמיד הרגשתי בטוח שבסופו של דבר אצליח ליצור קשר עם אחיי המשיחיים,‏ לראות את חיוכיהם האדיבים ולקבל מהם עידוד.‏ בלעדיהם,‏ זה יכול היה להיות הרבה יותר קשה להחזיק מעמד בכל תקופת המאסר.‏

נראה היה שאסירים רבים לא חשבו על דבר מלבד נקמה בשל היחס האכזרי שקיבלו.‏ אבל אני מעולם לא הרגשתי כך.‏ הבנתי שאני סובל כי אני מציית לעקרונות הצדק של אלוהים.‏ כך שידעתי שעל כל יום שעבר עלי בכלא,‏ יהוה יכול להעניק לי אין ספור ימים נפלאים בגן־עדן עלי אדמות (‏תהלים ל״ז:‏29;‏ פטרוס ב׳.‏ ג׳:‏13;‏ ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏

אסיר תודה על הברכות היום

במאי 1968,‏ לאחר יותר מ־15 שנה,‏ שוחררתי סוף סוף מהכלא.‏ בהתחלה חששתי לדבר עם אנשים,‏ תגובה טבעית אצל מי שבילו את רוב חייהם מוקפים באנשים שלבשו מדי אסירים או מדים של שומרים.‏ אך אחיי המשיחיים עזרו לי לחזור לפעילות ההטפה,‏ פעילות שעדיין היתה מחוץ לחוק.‏

מספר שבועות לאחר ששוחררתי,‏ פגשתי את איב.‏ למרות התנגדות קשה מצד משפחתה,‏ היא ואח שלה נקטו עמדה אמיצה לצד האמת שלוש שנים קודם לשחרורי.‏ התחלתי לצאת עם איב לשירות השדה ובמקביל גם עבדנו יחדיו בייצור הספרות המקראית.‏ הדבר נעשה בחשאי בבתי דפוס סודיים.‏ בנובמבר 1969 התחתנו.‏

ב־1970 נולדה יאנה,‏ בתנו הבכורה.‏ לימים התחלתי לשרת כמשגיח נודד בסופי השבוע.‏ ביקרתי בקהילות של עדי־יהוה ונתתי להן עידוד רוחני.‏ בשעה שמילאתי תפקיד זה,‏ נעצרתי ב־1975 ונשלחתי שוב לכלא.‏ אלא שהפעם המאסר היה לחודשים ספורים.‏ בשנת 1977,‏ נולד בננו,‏ סטיפן.‏

בסופו של דבר,‏ ב־1 בספטמבר 1993,‏ הסכימה הרפובליקה הצ׳כית להכיר רשמית בעדי־יהוה.‏ שנה לאחר מכן התחתנה בתנו יאנה עם דליבור דרז׳ן,‏ זקן־קהילה.‏ בשנת 1999,‏ בננו סטיפן המשמש כמשרת עוזר,‏ התחתן עם בלנקה,‏ מבשרת בשירות מלא.‏ כעת כולנו חברים בקהילות בפראג.‏ כולנו מצפים בכליון עיניים לעולם החדש ‏—‏ אבל במיוחד אני מצפה לימים שבהם לא יהיו עוד בשום מקום חומות של בתי כלא.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונות בעמוד 22]‏

השתמשתי במסרק כדי לרשום פסוקים מהמקרא

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

מחנה ביטיז,‏ שבו הייתי כלוא ושמאוחר יותר נטבלתי בו

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

יום הכלולות שלנו

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

איב ואנוכי עם סטיפן ובלנקה משמאלנו ויאנה ודליבור מימיננו