פגישה חשובה מאוד
יש לי פגישה חשובה מאוד. הרשו לי להסביר לכם מדוע כאמא צעירה מספרד, הייתי צריכה לקבוע את הפגישה הזאת.
השלווה והשמחה לא דרו בבית הוריי. עולמה של משפחתנו חרב עליה כאשר מת אחי הקטן בתאונה טרגית כשהיה בן ארבע. וכאילו לא די בכך, הרגליו השליליים של אבי לא תרמו לאושרה של אמי בחיי הנישואין. אך הדבר לא מנע ממנה לטעת ערכי מוסר באחי הבכור ובי.
ברבות הימים התחתן אחי, ואחר כך אני. זמן קצר לאחר מכן אובחן אצל אימי גידול סרטני, שלבסוף הכריע אותה. אולם טרם מותה הורישה לנו אוצר.
אחת ממכרותיה של אימי שוחחה עימה על תקוות התחייה המקראית, והיא הסכימה ללמוד את המקרא. באחרית ימיה יצקה התקווה המקראית משמעות ואושר לחייה.
כאשר ראינו את ההשפעה החיובית שהייתה למסר המקראי עליה, התחלנו אחי ואני ללמוד את דבר־אלוהים. חודש ימים לפני הולדת בתי, תינוקת יפהפייה בשם לוסיה, נטבלתי כאחת מעדי־יהוה.
יום טבילתי היה יום הרה חשיבות עבורי. סיבה אחת הייתה שכעת אני שייכת ליהוה, והקדשתי לו את חיי כדי לשרתו לנצח. סיבה נוספת הייתה שמעתה אוכל לגדל בַּאמת את שני ילדיי היקרים.
אולם, תוך זמן קצר נקטעה הסיבה השנייה לאושרי. כאשר הייתה לוסיה בת ארבע היא נתקפה כאבי בטן עזים. לאחר מספר בדיקות רפואיות, הסביר לנו הרדיולוג שיש ללוסיה גוש בגודל של תפוז בכבד. הרופא הסביר שלוסיה חלתה בנוירובלאסטומה, כלומר, סרטן אגרסיבי. וכך יצאה לוסיה למאבק שנמשך שבע שנים נגד הסרטן, שכלל תקופות אשפוז ארוכות.
היא נתנה מעצמה
במהלך אותן שנים קשות לא אחת רוממה לוסיה את רוחי כשהרעיפה עליי חיבוקים חמים ונשיקות. הדרך שבה התמודדה עם המחלה הרשימה גם את צוות בית החולים. היא תמיד הייתה להוטה לשתף פעולה עם האחיות ועזרה להן לחלק לילדים המאושפזים במחלקות הקרובות יוגורט, מיץ ועוד דברים. האחיות אפילו נתנו לה חלוק לבן ותג ”עוזרת אחות”.
”לוסיה נגעה לליבי”, נזכרת אחת מצוות עובדי בית החולים. ”היא הייתה פעלתנית, יצירתית ואהבה לצייר. היא הייתה ילדה תוססת ובוגרת, מאוד בוגרת”.
לוסיה שאבה כוח ורוגע מדבר־אלוהים (עב׳ ד׳:12). היא הייתה בטוחה כי בעולם החדש, כפי שמבטיח דבר־אלוהים, ”המוות לא יהיה עוד; גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד” (ההת׳ כ״א:4). לוסיה התעניינה בזולת וניצלה כל הזדמנות אפשרית לדבר על המסר המקראי. תקוותה האיתנה בתחיית המתים עזרה לה לשמור על קור רוח ועליזות, למרות האבחנה הרפואית הקודרת (יש׳ כ״ה:8). היא שמרה על גישה זו עד היום שבו הסרטן גדע את חייה.
ביום ההוא קבעתי את הפגישה החשובה. לוסיה הצליחה בקושי לפקוח את עיניה. אביה אחז בידה האחת ואני בשנייה. ”אל תדאגי, אני לא אעזוב אותך”, לחשתי לה. ”פשוט תנשמי לאט לאט. כשתתעוררי, כבר תרגישי טוב. לא יהיו לך יותר כאבים, ואני אהיה איתך”.
עכשיו עליי להתאמץ להגיע לפגישה הזו. אני יודעת שתקופת ההמתנה לא תהיה קלה. אבל אני גם יודעת שאם אוחיל ליהוה ואבטח בו, ואם אשמור לו אמונים אהיה שם כשהיא תשוב בתחיית המתים.
המורשת שהותירה
דוגמתה האמיצה של לוסיה וכן התמיכה הנהדרת מצד הקהילה הותירו רושם עמוק על בעלי, שלא היה שותף לאמונתי. ביום שבו נפטרה לוסיה הוא אמר לי שעליו לארגן את מחשבותיו. כעבור מספר שבועות, ביקש בעלי מאחד מזקני־הקהילה שילמד אותו את המקרא. עד מהרה החל לנכוח בכל האסיפות. בעזרתו של יהוה הפסיק לעשן, מה שלא הצליח לעשות קודם לכן.
אני עדיין כואבת את מותה של לוסיה, אבל יחד עם זאת אני כה אסירת תודה ליהוה על המורשת שבתי הותירה אחריה. בעלי ואני מנחמים זה את זה בתקוות התחייה הנפלאה, ואפילו מציירים בדמיוננו את הימים שבהם נראה אותה שוב — את עיניה העגולות ומלאות ההבעה ואת גומות החן שבלחייה.
סיפורה הטרגי של בתי השפיע מאוד גם על אחת מהשכנות. ביום שבת גשום אחד באה לבקר בביתנו אישה, אשר בנה למד באותו בית ספר שבו למדה לוסיה. היא שכלה בן מאותה המחלה בהיותו בן 11. כאשר שמעה על לוסיה, ביררה היכן אנו גרים ובאה אלינו. היא שאלה כיצד אני מתמודדת עם האובדן והציעה שנקים קבוצת תמיכה כדי לנחם אימהות אחרות הנמצאות במצב דומה.
הסברתי לה שמצאתי נחמה אמיתית באחת מההבטחות המצויות במקרא שעולה על כל נחמה שבני אדם יכולים להציע. כאשר הקראתי לה את דברי ישוע ביוחנן ה׳:28, 29 אורו עיניה. היא הסכימה ללמוד את המקרא ועד מהרה החלה לחוש את ”שלום אלוהים הנשגב מכל שכל” (פיל׳ ד׳:7). לא אחת קורה שבמהלך השיעורים אנחנו עוצרות לרגע ומדמיינות את עצמנו בעולם החדש מקבלות את פני יקירינו שמתו.
כן, בתקופת חייה הקצרה הותירה לוסיה מורשת נצחית. אמונתה איחדה את משפחתנו בשירות אלוהים והעצימה את נחישותי להישאר איתנה באמונה. אין ספק שלמי מאיתנו, שאיבד את אחד מיקיריו אשר יקום לתחייה, יש פגישה חשובה מאוד שעליו להגיע אליה.
[תמונה בעמוד 20]
גן עדן, כפי שציירה לוסיה