יהוה נהג בנו בטוב לב

דניאל,‏ ערנית כמו תמיד,‏ לחשה באוזני:‏ ”‏אל תטרח לצלצל למשטרה,‏ הם כבר כאן!‏”‏ ממול המלון,‏ ממש מאחורינו,‏ נעצרה ניידת.‏ כעבור כמה דקות נעצרנו שנינו על־ידי חיילים.‏ אך תודות לאזהרתה של דניאל,‏ היה לי זמן להעביר כמה מסמכים לאח אחר.‏

בשעה שנלקחנו לתחנת המשטרה,‏ חשבתי על הזכות שנפלה בחלקי להיות נשוי לאישה כל כך אמיצה ורוחנית.‏ היה זה מקרה אחד מתוך רבים שבו דניאל ואני פעלנו כצוות.‏ הרשו לי להסביר מה הוביל לכך שביקרנו במדינות שבהן היו מוטלות הגבלות על פעילותנו.‏

יהוה בטוב ליבו פקח את עיניי

נולדתי בשנת 1930 בקרואה,‏ עיירה קטנה בצפון צרפת,‏ למשפחה קתולית אדוקה.‏ משפחתי נכחה מדי שבוע בטקס המיסה,‏ ואבי היה פעיל מאוד בקהילה הדתית.‏ אולם כשכמעט מלאו לי 14 שנה,‏ אירע מקרה שפקח את עיניי ועזר לי לראות את צביעות הכנסייה.‏

במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה צרפת נתונה תחת כיבוש הצבא הגרמני.‏ בדרשותיו נהג הכומר שלנו לעודד אותנו לתמוך בממשלת וישי הפרו־נאצית.‏ הזדעזענו מדבריו.‏ בדומה לרבים בצרפת,‏ האזנו בסתר לתחנת הרדיו של הבי־בי־סי,‏ אשר שידרה חדשות מבעלות הברית.‏ בהמשך שינה הכומר את עמדתו לגמרי וארגן טקס הודיה כדי לחגוג את התקדמות בעלות הברית בספטמבר 1944.‏ הדבר זעזע אותי וערער את ביטחוני באנשי הכמורה.‏

זמן קצר לאחר המלחמה נפטר אבי.‏ אחותי הגדולה כבר הייתה נשואה והתגוררה בבלגיה,‏ לכן חשתי מחויב לדאוג לאימי.‏ התחלתי לעבוד בתעשיית הטקסטיל.‏ המעסיק שלי ובניו היו קתולים אדוקים.‏ אף־על־פי שחיכה לי עתיד מזהיר בחברה שלהם,‏ לא חלף זמן רב וניצבתי מול מבחן.‏

בשנת 1953 הגיעה אלינו לביקור אחותי סימון,‏ שקודם לכן הפכה לעדת־יהוה.‏ בעזרת המקרא חשפה בפניי במיומנות את תורותיה הכוזבות של הכנסייה הקתולית באשר לאש הגיהינום,‏ השילוש ונצחיות הנפש.‏ בתחילה,‏ התווכחתי איתה משום שלא השתמשה במקרא הקתולי,‏ אך עד מהרה השתכנעתי שהדברים שסיפרה לי הם אמת.‏ מאוחר יותר הביאה לי הוצאות ישנות של המצפה,‏ וקראתי אותן בשקיקה בחדר השינה שלי בלילה.‏ זיהיתי במהרה את הצליל הברור של האמת;‏ אך חששתי שאם אנקוט עמדה לצידו של יהוה,‏ אאבד את משרתי.‏

במשך כמה חודשים המשכתי ללמוד בעצמי את המקרא ואת המאמרים שבחוברת המצפה.‏ בסופו של דבר החלטתי ללכת לאולם המלכות.‏ האווירה האוהבת בקהילה ממש נגעה לליבי.‏ למדתי את המקרא במשך שישה חודשים בעזרת אח מנוסה,‏ ונטבלתי בספטמבר 1954.‏ תוך זמן קצר הייתה לי השמחה לראות את אימי ואת אחותי הקטנה הופכות גם הן לעדות־יהוה.‏

נשען על יהוה במסגרת השירות המורחב

למרבה הצער,‏ אימי נפטרה כמה שבועות לפני הכינוס הבינלאומי שנערך בשנת 1958 בניו יורק,‏ אשר הייתה לי הזכות לנכוח בו.‏ לאחר שחזרתי,‏ כבר לא היו לי מחויבויות משפחתיות,‏ ולכן התפטרתי מעבודתי החילונית והתחלתי בחלוציות.‏ בינתיים התארסתי לחלוצה נלהבת ששמה דניאל דֶלי,‏ ומאז מאי 1959 היא אשתי היקרה.‏

דניאל החלה לשרת במסגרת השירות המורחב בבריטני הכפרית,‏ הרחק מביתה.‏ היא הייתה זקוקה לאומץ כדי לבשר באזור קתולי זה וגם כדי לרכב באופניים לשטחים כפריים.‏ גם היא כמוני פעלה מתוך תחושת דחיפות עזה;‏ לא ידענו עד כמה קרוב יכול להיות הקץ (‏מתי כ״ה:‏13‏)‏.‏ רוח ההקרבה העצמית שלה סייעה לנו להתמיד בשירות המורחב.‏

כמה ימים לאחר חתונתנו התמנינו לשירות הנפתי.‏ התרגלנו לחיות בתנאים פשוטים.‏ הקהילה הראשונה שבה ביקרנו מנתה 14 מבשרים,‏ והאחים היו דלי אמצעים ולא יכלו לארח אותנו.‏ לכן ישנו על מזרנים שהונחו על במת אולם המלכות.‏ זה לא היה ממש נוח או אידיאלי,‏ אבל זה היה בריא מאוד לעמוד השדרה!‏

חרף לוח זמנים עמוס,‏ דניאל הסתגלה היטב לשירות הנפתי.‏ פעמים רבות היה עליה לחכות לי ברכב הקטן שלנו עד לסיומה של ישיבת זקנים לא־מתוכננת,‏ אך היא מעולם לא התלוננה.‏ שירתנו שנתיים בלבד בשירות הנפתי,‏ תקופה שבמהלכה למדנו עד כמה חשוב שלבני זוג נשואים תהיה תקשורת כנה ושיפעלו כצוות (‏קהלת ד׳:‏9‏)‏.‏

מקבלים תפקידי שירות חדשים

ב־1962 הוזמנו ללמוד בכיתה ה־37 של בית־ספר גלעד בברוקלין,‏ ניו יורק.‏ היה זה קורס בן עשרה חודשים.‏ מתוך 100 תלמידים היו רק 13 זוגות,‏ לכן ראינו בזאת זכות ללמוד בקורס יחד.‏ עדיין יש לי זיכרונות נעימים מהתרועעות עם אחים בעלי אמונה מופתית כמו פרדריק פראנץ,‏ יוליסֶס גלאס ואלכסנדר י.‏ מקמילן.‏

במהלך הכשרתנו עודדו אותנו לפתח את כושר ההבחנה שלנו.‏ בכמה מימי שבת אחר הצהריים,‏ כאשר לא היו לימודים,‏ נערכו מספר סיורים בניו יורק סיטי במסגרת הכשרתנו.‏ ידענו שביום שני יהיה לנו מבחן בכתב על מה שראינו.‏ פעמים רבות חזרנו הביתה בימי שבת בערב תשושים,‏ אך המדריך שלנו,‏ שהיה חבר בית־אל,‏ היה שואל אותנו שאלות חזרה כדי לעזור לנו לזכור נקודות מפתח עבור המבחן בכתב.‏ באחת השבתות הסתובבנו בכל שעות אחר הצהריים בעיר.‏ ביקרנו במצפה כוכבים,‏ ושם למדנו על מטאורים ומטאוריטים.‏ במוזיאון האמריקני לתולדות הטבע למדנו על ההבדל בין אליגטור לקרוקודיל.‏ כשחזרנו לבית־אל,‏ שאל אותנו המדריך:‏ ”‏אז,‏ מה ההבדל בין מטאור למטאוריט?‏”‏ דניאל הייתה כה עייפה שהשיבה:‏ ”‏למטאוריטים יש שיניים ארוכות יותר!‏”‏

להפתעתנו הרבה התמנינו לשרת בסניף בצרפת,‏ שם שירתנו יחדיו למעלה מ־53 שנה.‏ ב־1976 התמניתי למתאם ועד הסניף.‏ התבקשתי גם לבקר במדינות באפריקה ובמזרח התיכון שבהן פעילות הבישור שלנו הייתה אסורה או תחת הגבלות.‏ הדבר הביא אותנו לגבון,‏ שם חווינו את החוויה המוזכרת בפתיח.‏ האמת היא שלא תמיד הרגשתי שאני כשיר למלא תפקידי אחריות בלתי צפויים מעין אלה.‏ אבל דניאל הייתה עזרה של ממש כמעט בכל משימה שהייתי צריך למלא.‏

מתמודדים יחדיו עם ניסיון קשה

כבר מההתחלה אהבנו את חיינו בבית־אל.‏ דניאל,‏ אשר למדה אנגלית בתוך חמישה חודשים לפני הלימודים בגלעד,‏ הפכה למתרגמת מיומנת של פרסומינו.‏ הפקנו סיפוק רב משירותנו בבית־אל,‏ ומעורבותנו בקהילה הכפילה את שמחתנו.‏ יש לי זיכרונות נעימים מהימים שבהם נסעתי עם דניאל במטרו בפריז בשעות הערב המאוחרות כשהיינו עייפים אך שמחים,‏ וזאת מפני שניהלנו יחד שיעורי מקרא מתקדמים.‏ אולם למרבה הצער,‏ תפנית פתאומית במצב הבריאותי של דניאל מנע ממנה להיות פעילה כפי שהייתה רוצה.‏

ב־1993 היא אובחנה כחולת סרטן השד.‏ הטיפול במחלה היה קשה מאוד,‏ והיה כרוך בניתוח ובכימותרפיה אגרסיבית.‏ כעבור חמש עשרה שנה,‏ שוב אובחן אצלה סרטן,‏ הפעם היה זה סוג פולשני יותר.‏ אולם מתוך הערכה עמוקה למשימתה כמתרגמת,‏ הצליחה לשוב לעבודה כאשר התייצב מצבה.‏

חרף המחלה האכזרית של דניאל,‏ מעולם לא העלינו על דעתנו לעזוב את בית־אל.‏ עם זאת,‏ שירות בבית־אל כאדם חולה כרוך בקשיים,‏ בייחוד אם אחרים אינם מודעים לחומרת המצב (‏מש׳ י״ד:‏13‏)‏.‏ גם כאשר הייתה דניאל בשנות ה־70 המאוחרות לחייה,‏ פניה המתוקות והאלגנטיוּת הטבעית שבה ניחנה לא שיקפו את מצבה הגופני.‏ היא לא ריחמה על עצמה,‏ אלא התמקדה במתן עזרה לאחרים.‏ היא ידעה שאוזן קשבת יכולה לעזור מאוד לסובלים (‏מש׳ י״ז:‏17‏)‏.‏ דניאל מעולם לא התיימרה להיות יועצת,‏ אבל היא השתמשה בניסיונה כדי לסייע לאחיות רבות לא לפחד ממחלת הסרטן.‏

קושי נוסף היה להתמודד עם מגבלות חדשות.‏ כאשר דניאל כבר לא הייתה מסוגלת לעבוד יום עבודה מלא,‏ היא הציבה לעצמה מטרה לתמוך בי בדרכים נוספות.‏ היא עשתה רבות כדי להקל עליי,‏ מה שאפשר לי להמשיך לשרת כמתאם ועד הסניף במשך 37 שנה.‏ היא נהגה,‏ לדוגמה,‏ להכין הכול כך שנוכל לאכול ארוחת צהריים בחדרנו ולנוח קצת יחד מדי יום (‏מש׳ י״ח:‏22‏)‏.‏

מתמודדים מדי יום בהצלחה עם דאגות

לדניאל תמיד הייתה גישה אופטימית מאוד,‏ והיא אהבה את החיים.‏ לימים שוב התפרצה אצלה,‏ בפעם השלישית,‏ מחלת הסרטן.‏ חשנו חסרי אונים.‏ טיפולי הכימותרפיה וההקרנות גבו מחיר כה רב מכוחה עד כי לעיתים בקושי הצליחה ללכת.‏ ליבי כאב מאוד כשראיתי את אשתי היקרה,‏ שהייתה מתרגמת מיומנת,‏ מתקשה למצוא מילים כדי לבטא את עצמה.‏

אף־על־פי שחשנו אובדי עצות,‏ התמדנו בתפילה והיינו משוכנעים שיהוה לעולם לא יניח לנו לסבול מעבר למה שאנו מסוגלים לשאת (‏קור״א י׳:‏13‏)‏.‏ עשינו תמיד כל שביכולתנו כדי להמשיך להעריך את העזרה שסיפק לנו יהוה באמצעות דברו,‏ הצוות הרפואי של בית־אל והתמיכה האוהבת של משפחתנו הרוחנית.‏

פעמים רבות ביקשנו מיהוה שידריך אותנו ויעזור לנו להחליט באיזה טיפול עלינו לבחור.‏ בשלב מסוים לא קיבלה דניאל אף טיפול.‏ הרופא שסייע לה במשך 23 שנה לא יכול היה להסביר מדוע היא מאבדת את ההכרה לאחר כל טיפול כימותרפיה.‏ לא היה לו אף טיפול אחר להציע.‏ הרגשנו שאנו לבד ותהינו כיצד יתגלגלו העניינים.‏ אז מצאנו אונקולוג שהיה מוכן לטפל בדניאל.‏ הרגשנו שיהוה הכין את דרך המוצא כדי לעזור לנו להתמודד עם דאגותינו.‏

למדנו להתמודד עם הדאגות כל יום בנפרד,‏ כפי שאמר ישוע:‏ ”‏כל יום וצרותיו שלו”‏ (‏מתי ו׳:‏34‏)‏.‏ גישה חיובית וחוש הומור סייעו לנו גם הם.‏ למשל,‏ כאשר נותרה דניאל במשך חודשיים ללא טיפול כימותרפי,‏ אמרה לי בחיוך שובבי:‏ ”‏אתה יודע,‏ אף פעם לא הרגשתי כל כך טוב!‏”‏ (‏מש׳ י״ז:‏22‏)‏.‏ אף־על־פי שסבלה,‏ נהנתה לתרגל את שירי המלכות החדשים בקול רם ובטוח.‏

גישתה החיובית סייעה לי להתמודד עם המגבלות שלי.‏ האמת היא שבמשך 57 שנות נישואינו היא דאגה לכל צרכיי השונים.‏ היא אפילו לא רצתה להראות לי איך מטגנים ביצים!‏ לכן כאשר מצבה הבריאותי הגביל אותה משמעותית,‏ היה עליי ללמוד לשטוף כלים ולעשות כביסה,‏ וכן להכין ארוחות פשוטות.‏ בדרך שברתי כמה כוסות,‏ אבל הפקתי סיפוק רב כשעשיתי דברים ששימחו אותה.‏a

אסיר תודה על חסדו של יהוה

במבט לאחור אני יכול לומר שלמדתי לקחים מועילים מהמגבלות שהיו לנו בשל בעיות בריאות וגיל מתקדם.‏ ראשית,‏ לעולם אל לנו להיות עסוקים מכדי להוקיר את בן או בת זוגנו האהובים.‏ עלינו לנצל בצורה הטובה ביותר את השנים שבהן יש לנו את מלוא המרץ כדי לדאוג ליקירינו (‏קהלת ט׳:‏9‏)‏.‏ שנית,‏ אל לנו לדאוג יתר על המידה באשר לדברים קטנים;‏ אחרת,‏ אנו עלולים שלא לשים לב לברכות הרבות שמהן אנו נהנים מדי יום (‏מש׳ ט״ו:‏15‏)‏.‏

כשאני חושב על חיינו בשירות המורחב,‏ אני חש בכל ליבי שיהוה בירך אותנו מעבר למה שיכולנו לדמיין.‏ אני מזדהה עם רגשותיו של מחבר מזמור התהלים אשר אמר:‏ ”‏יהוה גמל עָלָיְכִי”‏,‏ כלומר יהוה נהג בי בטוב לב (‏תהל׳ קט״ז:‏7‏)‏.‏