מנקודת המבט המקראית
האם אסור להיות גאה?
אימרה עממית אומרת שהגאווה היא הראשונה בשבעת חטאי המוות. אולם, רבים סבורים שהרעיון המובע באימרה מיושן להחריד. בימינו, על סף המאה ה־21, הגאווה נחשבת לנכס, לא לחטא.
המקרא, לעומת זאת, מזכיר את הגאווה בדרך כלל בהקשר שלילי. בספר משלי, לדוגמה, תמצא לא מעט פסוקים המדברים בגנותה. במשלי ח׳:13 נאמר: ”גֵאָה וגאון [כלומר, גאווה] ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי”. משלי ט״ז:5 מציין: ”תועבת יהוה כל גבה לב”. ופסוק 18 מזהיר: ”לפני שבר גאון, ולפני כישלון גובה רוח”.
גאווה מזיקה
את הגאווה שהמקרא מגנה ניתן להגדיר כהערכה עצמית מופרזת, רגש עליונות מוגזם בשל כישורי האדם, יופיו, עושרו, השכלתו, מעמדו וכדומה. גאוותנות באה לידי ביטוי בהתנהגות מזלזלת, ברברבנות, בחוצפה וביהירות. מי שחושב עצמו ליותר משראוי לו לחשוב יתקשה אולי לקבל תוכחה, גם אם היא במקומה. הוא לא יודה בטעות ולא יתנצל, לא יוותר, ולא ימחל על כבודו. אדם כזה נוטה להיעלב, ללא סיבה מוצדקת, ממשהו שמישהו אמר או עשה.
הגאוותן מתעקש שכולם ירקדו תמיד לפי החליל שלו. ברור מאליו שגישה כזו מובילה לסכסוכים ולעימותים למיניהם. גאווה גזענית ולאומנית הובילה לאינספור מלחמות ומרחצי דמים. המקרא מלמד שהגאווה הביאה את אחד מבניו הרוחניים של אלוהים למרוד בו, ובמרדו הפך לשטן. בעניין הדרישות מזקני־קהילה משיחיים ייעץ פאולוס: ”ואל יהא צעיר באמונה, פן יתייהר ויפול בדין השטן” (טימותיאוס א׳. ג׳:6; השווה יחזקאל כ״ח:13–17). אם אלה תוצאות הגאווה, אין פלא שאלוהים מגנה תכונה זו. ובכל זאת עולה השאלה, ’האם הגאווה אינה מוצדקת בנסיבות מסוימות?’
התיתכן גאווה מוצדקת?
הפועל היווני קַפכַאוֹמֵה בכתבי־הקודש המשיחיים, שתַרגומו ’להתגאות, להתהלל’, מוזכר הן בנימה שלילית והן בנימה חיובית. פאולוס כתב, למשל, ש”אנו מתהללים בתקווה אל כבוד אלוהים”. הוא גם יעץ: ”המתהלל יתהלל ביהוה” (רומים ה׳:2; קורינתים ב׳. י׳:17). מכאן שעלינו להתגאות בכך שיהוה הוא אלוהינו. רגש זה יניע אותנו להלל את שמו הטוב.
כדי להמחיש זאת נשאל: האם יש פסול ברצון להגן על שמו הטוב של מישהו מושמץ? ברור שלא. אילו הוציאו דיבה על בני משפחתך או על אנשים אחרים שאתה אוהב ומכבד, האם לא היית כועס ויוצא להגנתם? ”נבחר שם [טוב] מעושר רב”, אומר המקרא (משלי כ״ב:1). האל הכל יכול אמר לפרעה, מלך מצרים הגאוותן: ”בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כוחי ולמען סַפֵּר שמי בכל הארץ” (שמות ט׳:16). אלוהים גאה בשמו הטוב ומקנא לשמו. גם אנחנו יכולים להגן על שמנו הטוב, כל עוד המניע שלנו אינו יהירות וגאווה אנוכית (משלי ט״ז:18).
בכל מערכת יחסים בריאה חשוב שישרור כבוד. חיי החברה שלנו וגם קשרינו העסקיים ייפגעו אם נאבד את האמון בעמיתינו. בדומה לכך, פעילות משותפת או שותפות עלולות להיהרס, אם אחד מהצדדים מנסה להכפיש ברבים את שם שותפיו. בכל תחום בחיים, המוניטין חשוב להשגת מטרות. זו אחת הסיבות לכך שהמשגיחים בקהילה המשיחית צריכים ”לשם טוב בפי אלה שבחוץ” (טימותיאוס א׳. ג׳:7). הם מעוניינים בשם טוב, ולא מתוך גאווה ורברבנות, אלא מתוך רצון לייצג את אלוהים כראוי ובכבוד. הרי איך אפשר לסמוך על בעל תפקיד בקהילה, אם יש לו שם רע בפי אלה שבחוץ?
ומה לגבי גאווה על הישגים אישיים? חשוב, לדוגמה, על הורים המתמוגגים מנחת כשילדם מצליח בלימודים. הישג זה הוא סיבה טובה לחוש סיפוק. הישגים טובים שימחו גם את לבו של פאולוס. באיגרתו אל עמיתיו המשיחיים בתסלוניקי כתב: ”אחיי, חייבים אנחנו להודות עליכם לאלוהים בכל עת; וראוי הדבר, משום שאמונתכם גדלה ביתר שאת ואהבת איש את רעהו מתגברת אצל כולכם. לפיכך אנחנו עצמנו מתגאים בכם בקהילות אלוהים על אמונתכם וסבלנותכם בכל הרדיפות והצרות העוברות עליכם” (תסלוניקים ב׳. א׳:3, 4). אין זה אלא טבעי לרוות נחת מהישגיהם של יקירינו. אם כן, מה ההבדל בין גאווה פסולה לגאווה שאין בה רע?
אין שום דופי בכך שאנו מעוניינים לשמור על שמנו הטוב, להצליח ולשמוח על הצלחתנו. אבל חשיבות עצמית יתרה, יהירות והתרברבות בהישגינו או בהישגיהם של אחרים אינן מקובלות על אלוהים. יהיה זה עצוב אם ”יתנשא איש על רעהו” או ”יחשוב את עצמו ליותר משראוי לו לחשוב”. אין בחיי המשיחיים מקום לגאווה או התרברבות במישהו או במשהו, מלבד יהוה אלוהים ופעליו (קורינתים א׳. ד׳:6, 7; רומים י״ב:3). טוב נעשה אם ננהג לפי העיקרון שהתווה הנביא ירמיהו: ”בזאת יתהלל המתהלל: הַשְׂכֵּל וידוע אותי, כי אני יהוה, עושה חסד, משפט וצדקה בארץ” (ירמיהו ט׳:23).
[תמונה בעמוד 23]
”האפיפיור אינוצנטיוס ה־10”, צייר דון דייגו רודריגז דה סילבה וֵלַזְקֵז
[שלמי תודה]
Scala/Art Resource, NY