ממלכה סובלנית בעידן של חוסר סובלנות

‏”‏כל אדם רשאי לאמץ לעצמו ללא כפייה את הדת המועדפת עליו,‏ וכל אדם חופשי לתמוך במטיפי דתו הוא”‏.‏

אילו התבקשת לנחש מתי נכתבו מילים אלו,‏ מה היית אומר?‏ רבים היו מניחים שהמילים הללו הן חלק מחוקה או מכתב־זכויות בני זמננו.‏

אולי תופתע לדעת שהכרזה זו הוכרזה לפני יותר מ־400 שנה ‏—‏ בארץ שהיתה כמעין אי של סובלנות בים של חוסר סובלנות.‏ מהי אותה ארץ ?‏ בחן תחילה את הרקע לסיפור.‏

אי־סובלנות כנורמה

האי־סובלנות משלה בכיפה במרוצת ימי הביניים,‏ והתעצמה במאה ה־16.‏ הדת ליבתה את המלחמות המזוויעות והעקובות מדם שהתחוללו באנגליה,‏ גרמניה,‏ הולנד וצרפת.‏ בין 1520 ל־1565 הוצאו להורג בנצרות המערבית כ־000,‏3 איש באשמת כפירה.‏ כמעט כל הטלת ספק בעקרונות ובמושגים הרווחים ‏—‏ ובייחוד בתחום הדת ‏—‏ נתקלה בתגובה נטולת סובלנות.‏

אחת מתורות הכנסייה הקתולית,‏ שהיתה באותה עת שנויה במחלוקת כבר זמן רב,‏ היא תורת השילוש ‏—‏ האמונה שאלוהים מורכב משלוש ישויות.‏ ההיסטוריון אֵרל מוֹרס ווילבּוֹר מסביר שהשילוש ”‏היה סלע המחלוקת בימי הביניים בין התיאולוגים הקתוליים,‏ אפילו בין האפיפיורים עצמם”‏.‏ אלא שהמחלוקות לא נודעו על־פי־רוב לאדם הפשוט,‏ והיה עליו לקבל תורות אלו כ”‏סודות אלוהיים”‏.‏

למרות זאת,‏ היו במאה ה־16 שהחליטו להטיל ספק במסורת ולבחון את כתבי־הקודש בניסיון להסיר את הלוט מעל הסודות הללו.‏ המוטו שלהם היה רק כתבי־הקודש (‏sola Scriptura)‏.‏ מי שדחו את תורת השילוש ‏—‏ חלקם נקראו מאוחר יותר אוּנִיטַרִים,‏ להבדילם מן הטְרִינִיטַרִיִים ‏—‏ נרדפו פעמים רבות בידי קתולים ופרוטסטנטים כאחד.‏ הם הדפיסו את ספריהם,‏ שזכו לתפוצה רבה,‏ תחת שמות בדויים והסתתרו מאימת הרדיפות.‏ מתנגדי השילוש עמדו גם בראש המאבק לסובלנות.‏ היו מהם,‏ כדוגמת התיאולוג הספרדי סֶרְוֶטוּס מיכאל,‏ שאף שילמו על אמונתם בחייהם.‏a

מאוחדים מכוח הסובלנות

במקום לצאת למלחמות דת ולרדוף את המתנגדים,‏ אימצה ארץ אחת גישה שונה לחלוטין.‏ זו היתה טרנסילבניה,‏ באותם ימים נסיכות אוטונומית,‏ והיום חלק מרומניה במזרח אירופה.‏ ההיסטוריון ההונגרי קַטַלין פּטר מציין שאיזבלה מלכת טרנסילבניה ”‏לא רצתה להכניס את ראשה לסכסוכים הדתיים.‏ לשם כך,‏ נטלה על עצמה את התפקיד לגונן על כל הזרמים”‏.‏ בין 1544 ל־1574 חוקק הפרלמנט הטרנסילבני 22 חוקים המעניקים חופש דת.‏

לדוגמה,‏ לאחר ועידת טורדה ב־1557,‏ פסקה המלכה,‏ יחד עם בנה,‏ כי ”‏כל אדם [‏רשאי]‏ להחזיק בכל אמונה דתית שלבו חפץ בה,‏ אמונה המשלבת בתוכה טקסים ישנים או חדשים.‏ אנו מותירים זאת לשיקול דעתו של כל אחד לפעול כראות עיניו בענייני אמונה,‏ כל עוד אין הוא פוגע באחרים”‏.‏ חוק זה נקרא בעבר ”‏החקיקה הראשונה בעולם המבטיחה חופש דת”‏.‏ הסובלנות הדתית בטרנסילבניה הגיעה לשיאה בתקופת שלטונו של יאנוש ז׳יגמונד השני,‏ שקיבל לידיו את השלטון ב־1559.‏

עימות פומבי

דמות מפתח נוספת בתנועה האנטי־טריניטארית בטרנסילבניה היה רופא איטלקי בשם בְּלַנְדְרַטָה ג׳ורְג’‏ו.‏ ספקותיו בנושא השילוש גברו ככל הנראה בתקופה ששהה באיטליה ובשווייץ,‏ מדינות שבהן מתנגדי שילוש רבים מצאו מקלט.‏ לאחר שעבר לפולין פעל בְּלַנְדְרַטָה רבות לקידום ”‏הכנסייה הקטנה”‏,‏ שנודעה מאוחר יותר בכינוי ”‏האחים הפולנים”‏.‏b ב־1563 מוּנָה לרופאו וליועצו של ז׳יגמונד ועבר לטרנסילבניה.‏

מלומד נוסף בטרנסילבניה שהרהר אחר תורת השילוש היה פֶרֶנְץ דויד,‏ הגמון של הכנסייה הרפורמית וכומר בחצר המלך.‏ באשר לתורות המורכבות הקשורות לשילוש,‏ הוא כתב:‏ ”‏אם אלו נחוצים לישועה,‏ הרי ששום איכר עני נוצרי לא ייוושע,‏ שהרי לעולם לא יעלה בידו בכל חייו להבינן”‏.‏ דויד ובְּלַנְדְרַטָה הוציאו לאור ספר המכיל כמה מכתביו של סֶרְוֶטוּס,‏ ואת הספר הקדישו לז׳יגמונד.‏

הוויכוחים על השילוש גברו,‏ ועם התגברותם באה התביעה לערוך עימות פומבי בנושא.‏ על־פי העיקרון רק כתבי־הקודש,‏ דרש בְּלַנְדְרַטָה שהשפה בעימותים תהיה אך ורק מקראית ולא פילוסופית.‏ לאחר עימות שהתקיים ב־1566,‏ ואשר הסתיים בלא תוצאות חד־משמעיות,‏ העניק ז׳יגמונד למתנגדי השילוש מכונת דפוס ככלי להפצת דעותיהם.‏

בְּלַנְדְרַטָה ודויד נרתמו למלאכה במלוא המרץ והוציאו מתחת ידם את הספר על ההכרה המוטעית והנכונה של האל האחד,‏ של האב,‏ הבן ורוח־הקודש (‏De falsa et vera unius Dei Patris, Filii, et Spiritus Sancti cognitione)‏.‏ הספר כלל בתוכו סקירה היסטורית של מתנגדי השילוש.‏ פרק אחד הציג ציורים,‏ שמטרתם ככל הנראה היתה לשים ללעג את האופן שבו הוצג השילוש ביצירות האומנות בכנסיות שונות.‏ המתנגדים הוכו בתדהמה ואמרו שהציורים שערורייתיים.‏ הם ניסו להשמיד את כל הספרים.‏ ספר שנוי במחלוקת זה הביא לעלייה במספר הדיונים.‏ בתגובה לכך קבע ז׳יגמונד מועד לעימות שני.‏

ניצחונם של מתנגדי השילוש

העימות החל בחמש בבוקר ב־3 במרס 1568.‏ הוא התנהל בלטינית ונמשך עשרה ימים.‏ בראש מחנה תומכי השילוש עמד פטר מליוס,‏ מנהיג הכנסייה הרפורמית בטרנסילבניה.‏ הוא ותומכי השילוש הסתמכו על ה”‏אני מאמין”‏,‏ על אבות הכנסייה,‏ על התיאולוגיה האורתודוקסית ועל המקרא.‏ דויד,‏ לעומת זאת,‏ ציטט אך ורק מן המקרא.‏ דויד הראה שהאב הוא אלוהים,‏ שהבן כפוף לאב ושהרוח היא כוחו של אלוהים.‏ מתוך התעניינות עמוקה בענייני דת,‏ השתתף ז׳יגמונד בעימות והאמין שדיון הוא הדרך הטובה ביותר להוציא את האמת אל האור.‏ נוכחותו תרמה לכך שהדיון היה חופשי ופתוח,‏ גם אם לעתים התלהטו הרוחות.‏

העימות נחשב לניצחון של מתנגדי השילוש.‏ דויד זכה לקבלת פנים של גיבור בעירו קוֹלוֹז’‏וואר (‏היום קְלוּז’‏ נַפּוֹקָה,‏ רומניה)‏.‏ המסורת מספרת שבהגיעו,‏ נעמד על אבן גדולה בקרן רחוב ונאם על אמונותיו בצורה כה משכנעת,‏ עד כדי כך שכל שומעיו אימצו את הסבריו.‏

המרת דת ומוות

העימותים הראשונים התקיימו בלטינית,‏ שפה שרק המשכילים הבינו.‏ אלא שדויד רצה להעביר את המסר לעם.‏ ולכן באישורו של ז׳יגמונד נערך העימות הבא בשפה ההונגרית בעיר נאגי וואראד (‏היום אוֹרַדְיָה,‏ רומניה)‏ ב־20 באוקטובר 1569.‏ גם הפעם הנחה ז׳יגמונד את הדיון.‏

פטר מליוס,‏ חסיד השילוש,‏ הכריז כי בלילה שחלף גילה לו האדון את טבעו האמיתי.‏ השיב לו המלך:‏ ”‏האב פטר,‏ אם אכן נאמר לך בליל אמש מיהו בן אלוהים,‏ הריני שואל אותך,‏ מה לימדת קודם לכן?‏ הרי ברור מכך שעד לרגע זה הולכת שולל את צאן מרעיתך!‏”‏ כאשר מליוס השתלח מילולית בדויד,‏ גער בו ז׳יגמונד והזכיר לו ש”‏האמונה היא מתת אלוהים”‏,‏ וש”‏לא ניתן להשפיע על מצפונו של האדם בכוח”‏.‏ בנאום שחתם את העימות אמר המלך:‏ ”‏אנו תובעים שבתחום שלטוננו יהיה חופש מצפון”‏.‏

לאחר העימות עברו ז׳יגמונד ורוב אנשי חצרו לצד האוניטרי.‏ ב־1571 יצא צו הוראה מלכותי המקנה הכרה חוקית לכנסייה האוניטרית.‏ טרנסילבניה היתה למדינה היחידה שבה האוניטרים נהנו ממעמד שווה לזה של הקתולים,‏ הלותרנים והקלוויניסטים,‏ וז׳יגמונד הוא ככל הידוע המלך היחיד שקיבל את האמונה האנטי־טריניטארית.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ נפצע המלך בן ה־30 במסע ציד שערך עם דויד ובְּלַנְדְרַטָה ומת כעבור מספר חודשים.‏

יורשו הקתולי,‏ סטפן בַּתוֹרִי,‏ נתן משנה תוקף לצו שהגן על הזרמים המוכרים.‏ יחד עם זאת,‏ ציין כי אין בכוונתו לקבל שינויים נוספים.‏ בתחילה אמר סטפן שהוא שולט על בני אדם ולא על מצפונם.‏ אלא שבתוך זמן קצר הטיל הגבלות על הדפסת ספרים,‏ שהם דרך עיקרית להפצת אמונה.‏ דויד איבד את מעמדו,‏ ואוניטרים אחרים הודחו מתפקידיהם הציבוריים והמלכותיים.‏

כאשר החל דויד להטיף שאין לעבוד את ישוע,‏ יצא צו האוסר עליו להטיף.‏ למרות האיסור,‏ הטיף דויד פעמיים ביום הראשון שלאחר מכן.‏ הוא נעצר,‏ הואשם ב”‏חדשנות”‏ דתית ונידון למאסר עולם.‏ הוא מת בצינוק המלכותי ב־1579.‏ לפני מותו כתב דויד על כותל התא:‏ ”‏לא חרבם של האפיפיורים.‏.‏.‏ ולא אימת המוות לא יעצרו את צעדת האמת.‏ .‏.‏.‏ אני משוכנע שאחרי מותי תימוט תורתם של נביאי השקר”‏.‏

לקחים ממהלכי המלך

המלך יאנוש ז׳יגמונד קידם את החינוך,‏ את המוסיקה ואת האומנות.‏ אלא שחייו היו קצרים,‏ והוא היה אדם ידוע חולי.‏ תקופת שלטונו ידעה איומים מבית ‏—‏ לפחות תשע פעמים ניסו להתנקש בחייו ‏—‏ ומחוץ,‏ לנוכח לחצים מצד גורמים זרים לעורר מרידות בתוך ממלכתו.‏ מלך סובלני זה נשפט פעמים רבות לחומרה בשל עמדותיו הדתיות.‏ לימים אמר אחד ממתנגדיו שהמלך ”‏הגיע ללא ספק לגיהינום”‏.‏

ואולם,‏ ההיסטוריון ווילבור מציג את התמונה בפרספקטיבה הנכונה:‏ ”‏בשנה שבה הוציא המלך יאנוש [‏ז׳יגמונד]‏ את תעודת הזכויות האחרונה שמטעמו,‏ אשר הקנתה חירות דתית מלאה אפילו לאחת הכתות הרפורמיות השנואות ביותר,‏ עדיין שיבחו תיאולוגים פרוטסטנטיים את קלווין על כך שהעלה על המוקד את סֶרְווֶטוּס,‏ האינקוויזציה עדיין שפכה אם דמם של הפרוטסטנטיים בהולנד,‏ .‏.‏.‏ ויחלפו עוד 40 שנה לפני שיפסיקו לעלות אנשים על המוקד באנגליה באשמת דעות דתיות כוזבות”‏.‏

פרשן אחד אמר:‏ ”‏כמעט על־פי כל אמת מידה ‏—‏ ובמיוחד על־פי אמת המידה של ימיו ‏—‏ המלך יאנוש ז׳יגמונד היה שליט משכמו ומעלה.‏ .‏.‏.‏ הוא הפך את הסובלנות לגולת הכותרת של שלטונו”‏.‏ מתוך הכרה ששלום דתי יהיה לתועלתה המרבית של מדינתו,‏ היה ז׳יגמונד תומך נלהב של חופש המצפון וחופש הדת.‏

בימינו,‏ שעה שאי־סובלנות דתית עדיין מרימה את ראשה המכוער,‏ יש לנו חומר למחשבה מאותה ממלכה קטנה.‏ במשך תקופה קצרה היתה טרנסילבניה ממלכה סובלנית בעידן של חוסר סובלנות.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 14]‏

‏”‏לא ניתן להשפיע על מצפונו של האדם בכוח.‏.‏.‏אנו תובעים שבתחום שלטוננו יהיה חופש מצפון”‏ (‏המלך יאנוש ז׳יגמונד השני)‏

‏[‏תמונות בעמודים 12,‏ 13]‏

ג׳ורְג’‏ו בְּלַנְדְרַטָה

כמה עמודים מן הספר שהוציאו לאור בְּלַנְדְרַטָה ודויד,‏ כולל שני ציורים שזיעזעו את חסידי השילוש

פֶרֶנְץ דויד בפני ועידת טורדה

‏[‏שלמי תודה]‏

שני רישומי שילוש:‏ Cliché Bibliothèque nationale de France, Paris ©; כל שאר התמונות:‏ Országos Széchényi Könyvtár

‏[‏שלמי תודה בעמוד בעמוד 14]‏

עמודים 2,‏ 14:‏ Országos Széchényi Könyvtár