מבט על העולם
◼ תרגום עולם חדש של כתבי־הקודש בשלמותם קיים ב־43 שפות ובשלוש שפות ברייל; תרגום עולם חדש של כתבי־הקודש המשיחיים קיים ב־18 שפות נוספות ובעוד שפת ברייל אחת. נכון ליולי 2007 סך כל העותקים שהודפסו עמד על 577,458,143.
◼ הטקסט המקראי הקדום ביותר שבנמצא הינו ברכת הכוהנים מספר במדבר ו׳:24–26. הוא נמצא חקוק על שני קמיעות כסף מגולגלים כמגילות המתוארכים לשלהי המאה השביעית או לתחילת המאה השישית לפה״ס (כתב העת ביבליקל ארכיאולוג׳י ריוויו, ארה״ב).
◼ על־פי אומדן מ־31 בדצמבר 2006, מספר השפות והניבים שבהם יצא לאור לפחות ספר אחד של המקרא הוא 426,2 — עלייה של 23 שפות וניבים לעומת השנה שקדמה לה (החברות המאוחדות לכתבי הקודש, בריטניה).
◼ כ־28 אחוז מהאמריקאים מתייחסים למקרא כ”אל דבר־אלוהים... ומקבלים את הכתוב בו פשוטו כמשמעו”, 49 אחוז רואים בו ”ספר שנכתב ברוח אלוהים, אבל אין לקבל כל דבר שכתוב בו מילה במילה”, ובעיני 19 אחוז הוא נתפס כ”ספר אגדות” (סוכנות הידיעות גַאלוֹפּ, ארה״ב).
התנ״ך העתיק ביותר בסינית?
”העדות הקדומה ביותר לתרגום התנ״ך לסינית חקוקה על מצבת אבן [מימין] מ־781 לספירה”, מציין החוקר י. צֵ׳ן מאוניברסיטת פקין. מצבת האבן שנבנתה על־ידי נוצרים מכת הנֶסְטוֹרְייַנִים נמצאה בשנת 1625 בעיר שִיאַן. ”השם הסיני של מצבת האבן תורגם באופן רשמי ל’מצבת זיכרון להתפשטותה של דת האור מדאצ׳ין ברחבי סין’ (... דאצ׳ין הוא כינוי בסינית לאימפריה הרומית)”, מסביר צֵ׳ן. ”על המצבה מופיעים ביטויים בסינית כגון ’קאנון אמיתי’ ו’תרגום התנ״ך’”.
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 30]
Réunion des Musées Nationaux/Art Resource ©
אוצר בביצה
בשנת 2006 חשפו פועלים שחפרו בביצות הכבול של אירלנד ספר תהלים המתוארך, על־פי הערכות, למאה השמינית לספירה. כתב היד הלטיני, אחד המעטים ששרדו מתקופתו, נחשב לאוצר. כ־100 גליונות הקלף בכריכתם המקורית הם באיכות גבוהה. לדברי הטיימס של לונדון, ”שרידי מחצלת שעטפה אותם ומארז עור מרמזים שספר התהלים הוחבא בכוונה, אולי כדי להגן עליו מפני פשיטת ויקינגים לפני 200,1 שנה”. אומנם הדפים דבוקים זה לזה וחלקם מרקיבים, אך מומחים בטוחים שיהיה בידם להפריד ביניהם ולשמרם.
משאיות עמוסות בהיסטוריה
נמסר כי ארכיאולוגים שסיננו את תכולתן של משאיות עמוסות עפר שנלקח מאתר הר הבית בירושלים, אספו אלפי פריטים מהתקופה הקדם־ישראלית ועד ימינו אנו. בין הפריטים נתגלה ראש חץ מהסוג ששימש את צבא נבוכדנאצר, שהחריב את בית־המקדש הראשון. הממצא הבולט ביותר הוא בולה (טביעת חותם) מהמאה השביעית או השישית לפה״ס, שלדברי החוקרים נושאת את השם גדליהו בן אמר הכהן. לדברי הארכיאולוג גבריאל ברקאי, בעליו ”היה ככל הנראה אחיו של פשחור בן אִמֵּר, המתואר במקרא [ירמיהו כ׳:1] ככהן וכפקיד בית־המקדש”.