לקחים מכתבי־הקודש: עמוס א׳:1 עד ט׳:15
סופה של אומה
”היכון לקראת אלהיך,” אמר ”יהוה אלהי צבאות” לעם־ישראל. (עמוס ד׳:12, 13) מאיזו סיבה? כשהשיגשוג החומרי מעוור את עיניהם, שכחו בני־ישראל את תורתו ורבצה עליהם אשמה על שטימאו את ארץ קודשו בעבודת־אלילים, אי־מוסריות, שפיכות־דמים ואלימות.
כנביא יהוה, קם עמוס להזהיר לא רק את עמו, יהודה, אלא במיוחד את ממלכת־ישראל הצפונית. הוא גינה את ממלכת־ישראל על אורח־חייה רודף־התענוגות, ודיבר על סוֹפה העתיד לבוא בידי עמים עוינים. ספר עמוס, שנכתב בין השנים 829 ו־804 לפה״ס, מאפשר לנו להבין עמוקות את יכולתו של יהוה לחזות אסונות מראש, והוא מעניק לנו אזהרות מתאימות לימינו.
השמדה דמוית־אש של אויבי אלהים
איש אינו יכול להימלט ממשפטי אלהים. עד כמה הוכיחה ההיסטוריה את אמיתוּת הדבר במקרה של העמים דמשק (ארם), עזה (פלשת), צור, אדום, עמון, מואב ויהודה! יהוה לא ’ישיב’ ידו מפעולה נגדם עקב עוונותיהם. אף־על־פי־כן, האסונות שצוינו מראש לגבי אותם עמים הדגישו את חומרת המשפט שלפניו ניצבה ממלכת־ישראל על שלא שמרה על יחסי בריתה עם אלהים, ולא צייתה למצוותיו. — עמוס א׳:1 עד ב׳:16.
שים לב לאזהרותיו של אלהים. ”רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה,” אמר יהוה לבני־ישראל. (עמוס ג׳:2) אולם, דרכי החטא שלהם גילו יחס של ביזיון כלפי שמו וריבונותו של אלהים. רבים היו נחושים בדעתם להתעשר, ניהלו חיי מותרות ועצלנות, עם ’בתי חורף’ ו’בתי קיץ’, וזאת על חשבון אחיהם דלי־האמצעים. (עמוס ג׳:15) הם עשקו את העניים במשקלי־מירמה. הזנחת עבודת־אלהים האמיתית נועדה להביא עליהם עונש מיד יהוה. עם זאת, ”לא יעשה אדני יהוה דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.” על־כן, הודיע להם עמוס על משפט יהוה, והזהירם: ”היכון לקראת אלהיך.” — עמוס ג׳:1 עד ד׳:13.
יהוה הוא אל ישועה
אלהים יגמול חסד למתחרטים על מעשיהם. ”דירשוני וחיו,” הפציר יהוה בישראל. (עמוס ה׳:4) ”שינאו רע ואהבו טוב.” (עמוס ה׳:15) ברם, הם התעלמו ממלים אלה. הכופרים העדיפו לעלות לבית־אל וגילגל, מרכזי עבודת־אלילים, ושם להקריב זבחים לאלי כזב. (עמוס ה׳:26; מלכים א׳. י״ב:28–30) על ”מיטות שן [שנהב]” מקושטות, גמעו אותם חוטאים מדושני־עונג יין משובח ופינקו את עצמם במעדנים מובחרים ובשמנים. (עמוס ה׳:11; ו׳:4–6) ”יום יהוה” נועד לבוא ו”נשבע אדני יהוה בנפשו” להחריב את ישראל. (עמוס ה׳:18; ו׳:8) יהוה יקים גוי שידכא את ממלכת־ישראל ויגלה את בני־העם מארצם. — עמוס ה׳:1 עד ו׳:14.
ירא את יהוה, לא את המתנגדים. חורבן ישראל יכול היה לבוא באמצעות להקת ארבה או באש מכלה. עמוס הפציר באלהים בעד עם־ישראל, ויהוה ”ניחם” על גזר־דינו, ולא ביצע אותו בדרך זו. אולם, בדומה לבונה הבודק את הקוו האנכי הישר של קיר, בעזרת ”אנך”, אמר יהוה ש”לא אוסיף עוד לעבור [למחול] לו [לישראל].” (עמוס ז׳:1–8) העם ייחרב. בהיותו נרגז מן המסר שבפי הנביא, האשים אמציה — כהן ששירת בעבודת העגל — את עמוס באשמת־שווא של בגידה. הוא פקד עליו ’לברוח אל ארץ־יהודה, ולא להוסיף להינבא’ בבית־אל. (עמוס ז׳:12, 13) האם רעד עמוס מפחד מפניו? נהפוך הוא: באומץ בישר על מותו של אמציה ועל שואה למשפחתו. כשם שקוצרים פרי בתקופת הקציר, הגיעה העת ליהוה לדרוש את הדין מעם־ישראל. לא יתאפשר כל מפלט. — עמוס ז׳:1 עד ח׳:14.
תקווה לבוטחים ביהוה. ”לא הַשְמֵיד אַשְמִיד את בית יעקב,” אמר יהוה. עדיין נותרה תקווה לאחדים מצאצאי יעקב, אך לא לחוטאים. השמדתם ודאית. בכל זאת, יהוה ’ישיב את שְבוּת [כלומר, שבויי] עם־ישראל.’ — עמוס ט׳:1–15.
לקחים לימינו: אלה ההופכים את עצמם לאויבי אלהים יישפטו כראויים למוות. אך, כל מי שייענה בחיוב לאזהרה האלוהית ויתחרט על מעשיו הרעים, ייזכה בחסד יהוה ויחיה. אם אנו יראים את אלהים, לא נרשה למתנגדים למנוע מאיתנו לעשות את רצונו.
[תיבה בעמוד 22]
בחינת פסוקים מקראיים
○ א׳:5 — ערים קדומות כוּתרו בחומות גבוהות ושערים ענקיים. כדי לנעול שערים אלה, הוצבו עליהם מבפנים בריחים ארוכים מברזל או מארד. ’שבירת בריח דמשק’, משמעה היה שעיר־הבירה של ארם תיפול בידי אשור. יהיה זה כאילו לא ניתן לנעול את שערי העיר משום שבריחיהם נשברו. — מלכים ב׳. ט״ז:8, 9.
○ ד׳:1 — הנשים רודפות־המותרות שהתגוררו בשומרון כוּנוּ ”פרות הבשן”. בשדות־המירעה המדושנים של הבשן, פיתחו זנים משובחים של בהמות. (דברים ל״ב:14; יחזקאל ל״ט:18) אותן ”פרות הבשן” האנוכיות, לחצו ככל הנראה על ”אדוניהן”, או בעליהן, לסחוט כספים מן העניים — ה”דלים” — כדי למלא את ”בתי השן” שלהן. (עמוס ג׳:15) אך, כתוצאה ממעשים אלה, נועדו הן להיענש מידי אלהים.
○ ד׳:6 — משמע המלים ”נקיון שיניים” מתברר מהביטוי המקביל ”חוסר לחם”, ומתייחסות הן לתקופת רעב, בה תהיינה השיניים נקיות משום שלא יהיה מאומה לאכול. כפי הנראה, יהוה ביטא את אי־שביעות־רצונו מממלכת־ישראל, בת עשרת־השבטים, עובדת־האלילים, בכך ששלח רעב לארץ, ממש בתואם עם אזהרתו זמן רב קודם לכן. (דברים כ״ח:48) אך, ביטוי זה ואחרים, לדינו של אלהים, לא נגע ללבו של עם מפר־ברית זה.
○ ה׳:2 — כשהשמיע עמוס את נבואתו, עם־ישראל ואדמתו טרם נכבשו ונאנסו על־ידי עם זר. לכן, תוארו כ”בתולה”. אך, תוך שנים מעטות בלבד נועדה ”בתולת ישראל” ליפול בידי אשור ולגלות ”מהלאה לדמשק”. (עמוס ה׳:27) כה בטוח היה עמוס בחורבן ממלכת־ישראל, עקב בוגדנותה, עד שתיאר זאת כאילו כבר התרחש.
○ ז׳:1 — הביטוי ”גֵזי המלך”, כלומר, העשב הקצוּר שלו, יכול להתייחס למסים או היטלים שגבה המלך, כדי לספק מזון לבהמותיו ולצבאות פרשיו. מכל אחד נדרש ראשונה המס, ורק לאחר מכן יכול העם לקצור את ה”גז”, או קציר העשב, למאכל. אך, בטרם יכול לעשות זאת, באו ”גובי” הארבה שאכלו את ”הלָקֶש” שצמח מזריעה מאוחרת זו.
○ ח׳:2 — פירות הקיץ נקטפו לקראת תום עונת הקציר. מכאן שתום עונת החקלאות סימל את העובדה שעם־ישראל הגיע אל סופו. ”לא אוסיף עוד עבור [אמחול] לו,” הכריז יהוה. המועד לביצוע גזר־דינו נגד העם הגיע.
○ ט׳:7 — בזכות נאמנות אבותיהם, בחר יהוה בבני־ישראל, שיחרר את אבותיהם משיעבוד למצרים, והוריש להם את ארץ־כנען. אך, לא היתה להם כל סיבה להתגאות בכך, משום שעקב רישעתם העניק להם מעמד זהה לזה של אנשי כוש. (השווה רומיים ב׳:25.) בדומה לכך, השיחרור ממצרים לא היווה עוד ערובה לכך שימשיכו לזכות בבירכת אלהים, לא יותר מאשר העובדה שהפלישתים והארמים חיו באיזורים שונים מאיזורי מוצאם. קשרי הבשר־ודם של בני־ישראל עם האבות הנאמנים לא יצילו אותם. יחסים תקינים עם אלהים מותנים בציות לרצונו. — עמוס ט׳:8–10; מעשי־השליחים י׳:34, 35.