הממלא אתה אחר יהוה?
”וצדיקים ככפיר [אריה צעיר] יבטח”. (משלי כ״ח:1) הללו מגלים אמונה, סמוכים ובטוחים בדבר יהוה, ומתקדמים בעוז־רוח בשירותו חרף כל סכנה הנקרית בדרכם.
בעת שהייתם של בני־ישראל במדבר סיני לאחר שגאלם אלהים מעבדות במצרים, במאה ה־16 לפה״ס, הפליאו שני גברים לגלות ביטחון כאריות. הם אף הוכיחו נאמנות ליהוה לנוכח נסיבות עוינות. אחד מהם היה יהושע, בן לשבט אפרים, שהיה ”משרתו” של משה, ושנתמנה מאוחר יותר ליורשו. (שמות ל״ג:11; במדבר י״ג:8, 16; דברים ל״ד:9; יהושע א׳:1, 2) האחר היה כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶה משבט יהודה. — במדבר י״ג:6; ל״ב:12.
כלב עשה את רצון יהוה בנאמנות ובקנאות. נסיונו הממושך בשירות נאמן לאלהים איפשר לו לומר, כי ’הוא מילא אחר יהוה’. (יהושע י״ד:8) מה לגביך? העושה אתה את רצון יהוה?
’לתור את הארץ’
דמיין את עצמך בקרב בני־ישראל זמן קצר לאחר שיהוה שחררם משעבוד למצרים. תן דעתך כיצד ממלא הנביא משה אחר הוראותיו של אלהים בנאמנות. כמו־כן, שים־לב לבטחונו של כלב בכך שיהוה נמצא עם עמו.
זו השנה השניה לאחר היציאה ממצרים, ובני־ישראל חונים בקדש־ברנע שבמדבר פארן. הם ניצבים על גבולה של הארץ המובטחת. על־פי מצוות יהוה, משה עומד לשלוח שנים־עשר ’אנשים לתור את ארץ כנען’. הוא אומר: ”עלו זה בנגב ועליתם את ההר. וראיתם את הארץ מה היא ואת העם הישב עליה, החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא יֹשֵׁב בה, הטובה היא אם רעה. ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, הַבְּמַחֲנִים אם במבצרים. ומה הארץ, השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אַיִן, והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ”. — במדבר י״ג:17–20.
שנים־עשר האנשים מתחילים בתיורם המסוכן. מסעם נמשך 40 יום. הם רואים בחברון אנשים ענקים. בנחל אשכול, הם מבחינים בפוריותה של הארץ ומחליטים לשאת עימם מפירותיה. אשכול ענבים אחד הינו כה כבד, עד כי לא ניתן לשאתו אלא על מוט בין שני אנשים! — במדבר י״ג:21–25.
בשובם למחנה ישראל, מדווחים המרגלים: ”באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. אפס, כי עז העם הישב בארץ, והערים בְּצֻרוֹת גְדֹלֹת מאד, וגם יְלִדֵי הענק ראינו שם. עמלק ישב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר, והכנעני ישב על הים ועל יד הירדן”. (במדבר י״ג:26–29) עשרה מרגלים מסרבים לציית להוראותיו של אלהים ולצעוד קדימה אל הארץ המובטחת.
”יהוה אתנו”
אף־על־פי־כן, תוך אמונה ביהוה, מאיץ המרגל כלב ללא מורא: ”עָלֹה נעלה וירשנו אתה, כי יכול נוכל לה”. אולם, עשרת המרגלים חולקים עליו בתוקף, באומרם שתושבי כנען עולים בכוחם על בני־ישראל. המרגלים חדורי הפחד וחסרי האמונה ראו את עצמם ”כחגבים” בהשוואה אליהם. — במדבר י״ג:30–33.
”יהוה אתנו, אל תִּירָאֻם”, מאיצים כלב ויהושע. אלא שדבריהם נופלים על אוזניים ערלות. בשעה שבני העדה מבקשים לרגום אותם באבנים, אלהים מתערב וחורץ משפטו על הרוגנים: ”אם אתם תבאו [לא תבואו] אל הארץ אשר נשאתי את ידי לְשַׁכֵּן אתכם בה, כי אם כלב בן־יפנה ויהושע בן־נון. וטפכם... והבאתי אתם, וידעו את הארץ אשר מאסתם בה... ובניכם יהיו רֹעִים במדבר ארבעים שנה,... עד תֹּם פגריכם במדבר. במספר הימים אשר תַּרְתֶּם את הארץ ארבעים יום, יום לשנה, יום לשנה, תשאו את עֲוֹנֹתֵיכֶם ארבעים שנה”. — במדבר י״ד:9, 30–34.
לאחר שנים, עדיין נאמנים
ארבעים שנות ריצוי עוונם מגיעות לסיומן, והמוות תובע דור שלם של מתלוננים. אולם, כלב ויהושע עדיין נאמנים לאלהים. בערבות מואב, ערכו משה ואלעזר הכהן הגדול מפקד לכל יוצאי־צבא ”מבן 20 שנה ומעלה”. אלהים נקב בשמותיהם של האנשים, איש אחד מכל שבט בישראל, אשר יופקדו על חלוקת הארץ המובטחת. ביניהם כלב, יהושע ואלעזר. (במדבר ל״ד:17–29) כלב, על אף היותו בן 79, עודנו נמרץ, נאמן ואמיץ.
כאשר משה ואהרון ספרו את האנשים בסיני זמן קצר לפני שסירבו בפחדנותם להיכנס לארץ כנען, נפקדו 550,603 אנשי־צבא. לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, נותר צבא קטן יותר שמנה 730,601 איש. (במדבר א׳:44–46; כ״ו:51) בכל זאת, כשיהושע בראשם וכלב הנאמן בין שורותיהם, נכנסו בני־ישראל לארץ המובטחת ונחלו ניצחון אחר ניצחון. כפי שיהושע וכלב ציפו תמיד, יהוה ניצח בכל הקרבות למען עמו.
עם חציית הירדן, יחד עם לוחמי ישראל, המשיכו יהושע וכלב הקשישים לשאת באחריותם במערכות הבאות. אולם, לאחר שש שנות לחימה, עדיין ’נשארה הרבה מאוד ארץ לרשתה’. יהוה עוד ימגר את תושבי הארץ מקרבה, אולם עתה הוא מצווה ל”חלק את הארץ הזאת בנחלה” על־ידי הפלת גורל בין שבטי ישראל. — יהושע י״ג:1–7.
הוא מילא אחר יהוה
כשועל קרבות ותיק, ניגש כלב אל יהושע ואמר: ”בן ארבעים שנה אנכי בִּשְׁלֹחַ משה עבד־יהוה אתי מקדש ברנע לרגל את הארץ, וָאָשֵב אֹתוֹ דבר כאשר עם לבבי. ואחי אשר עלו עמי הִמְסִיו את לב העם, ואנכי מלאתי אחרי יהוה אלהי”. (יהושע י״ד:6–8) אכן, כלב מילא אחר יהוה, בעשותו את רצונו בנאמנות.
כלב מוסיף ואומר: ”וישבע משה ביום ההוא לאמר ’אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה, לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם, כי מלאת אחרי יהוה אלהי’. ועתה הנה החיה יהוה אותי כאשר דבר זה ארבעים וחמש שנה מאז דבר יהוה את הדבר הזה אל משה אשר הלך ישראל במדבר. ועתה, הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה. עודני היום חזק כאשר ביום שלח אותי משה. ככחי אז וככחי עתה למלחמה ולצאת ולבוא. ועתה, תנה לי את ההר הזה אשר דבר יהוה ביום ההוא, כי אתה שמעת ביום ההוא כי ענקים שם וערים גדלות בְּצֻרוֹת. אולי יהוה אותי והורשתים כאשר דבר יהוה”. כלב קיבל עתה את חברון לנחלה. — יהושע י״ד:9–15.
כלב הישיש קיבל את המשימה הקשה ביותר — איזור הומה אנשים בעלי מימדים לא רגילים. אולם, אין הדבר קשה מדי עבור לוחם בן 85 זה. במרוצת הזמן, מוגרו הבריונים שישבו בחברון. ”עתניאל, בן קנז אחי כלב הקטן ממנו”, שהיה שופט בישראל, לכד את דביר. שתי ערים אלה ניתנו מאוחר יותר ללווים, וחברון הפכה להיות עיר־מקלט לרוצחים בשגגה. — יהושע ט״ו:13–19; כ״א:3, 11–16; שופטים א׳:9–15, 20.
’מַלֵא אחר יהוה’ תמיד
כלב ויהושע היו בני־אנוש לא מושלמים. אף־על־פי־כן, הם עשו את רצון יהוה בנאמנות. אמונתם לא התרופפה אף במשך כל ארבעים שנות תלאותיהם במדבר, שנבעו מאי־ציותם של בני־ישראל לאלהים. בדומה לכך, משרתי יהוה כיום אינם נותנים לדבר לעמוד להם למכשול בשירותם למען תהילתו. בהיותם מודעים למאבק הניטש בין אירגונו של אלהים לבין זה של השטן, הם עומדים איתן, ומבקשים בהתמדה להשביע בכל את רצון אביהם השמימי.
לדוגמה, רבים מקרב עמו של יהוה הסתכנו ביחס אכזרי ואפילו במוות על־מנת לחגוג את סעודת הערב של האדון, או יום הזיכרון למותו של המשיח ישוע. (קורינתים א׳. י״א:23–26) בהקשר לכך, דיווחה אישה משיחית שהיתה כלואה במחנה ריכוז נאצי בזמן מלחמת העולם השניה:
”כולם נתבקשו להתייצב במכבסה ב־11 לפני הצהרים. בדיוק בשעה זו התכנסנו, 105 במספר. עמדנו צמודים זה לזה במעגל, סמוך למה שהיה פעם שרפרף, עטוף בבד לבן ועליו הסמלים. נר האיר את החדר, הואיל ואור חשמל עלול היה להסגירנו. חשנו כמשיחיים הקדומים במערות הקברים. היתה זו סעודה חגיגית. הבענו שוב את נדרינו הנלהבים לאבינו, שנשתמש בכל כוחנו לטיהור שמו הקדוש, לעמוד איתנים בנאמנותינו למען מלכותו”.
חרף מבחנינו כמשרתיו הנרדפים של יהוה, אנו יכולים לסמוך על הכוח שהוא מעניק לנו לשרתו באומץ־לב ולהסב כבוד לשמו הקדוש. (פיליפים ד׳:13) תוך כדי מאמצינו להשביע את רצון יהוה, יהא זה למועיל אם נזכור את כלב. הדוגמה שהציב במילוי אחר יהוה בלב שלם, הותירה רושם עז על אדם צעיר, שהחל בשירות מלא בפעילות ההטפה עוד בשנת 1921. הוא כתב:
”אף־על־פי שמשמעות החלטתי לשרת כחלוץ היתה, שאעזוב מאחורי את מישרתי הנוחה במפעל דפוס מודרני בקובנטרי [אנגליה], לא היו לי כל רגשות חרטה. הקדשתי הכריעה זה מכבר את הכף; חיי הוקדשו לאלהים. זכרתי את כלב, שנכנס לארץ המובטחת עם יהושע, ושעליו נאמר ’הוא מילא אחר יהוה’. (יהושע י״ד:8) זו נראתה בעיני הגישה הרצויה. ידעתי כי שירות ’מלא’ לאלהים, יהפוך את חיי המוקדשים לחיוניים יותר; הדבר יעניק לי הזדמנות נרחבת יותר להניב את הפירות המאפיינים משיחי”.
ללא ספק, כלב התברך על כי ’מילא אחר יהוה’ בנאמנות, בבקשו תמיד לעשות את הרצון האלוהי. בדומה לו, נהנים אחרים מאושר רב ומאין־ספור ברכות בשירות יהוה. יהי רצון, שנסיונך יהא כנסיונו של אדם הממלא תמיד אחר יהוה.
(מקור המאמר: 1993/5/15)
[תמונה בעמוד 16]
כלב בן־יפנה ויהושע היו נאמנים ליהוה נוכח מבחן. ואתה?