יהוה היה מחסי

כפי שסופר מפי פֶּנֶלוֹפֶּה מַקרִיס

אמי ממש התחננה אלי:‏ ”‏עיזבי את בעלך;‏ אחייך ימצאו לך בעל טוב יותר”‏.‏ מדוע רצתה אמי האוהבת שאפרק את נישואיי?‏ מה הדאיג אותה כל־כך?‏

נולדתי ב־1897,‏ בכפר הקטן אַמבּילוֹס שבאי סַמוֹס.‏ בני־משפחתי היו מאמינים אדוקים בכנסייה היוונית־האורתודוכסית.‏ אבי נפטר זמן קצר לפני שנולדתי,‏ ואמי,‏ שלושת אחיי ואני נאלצנו לעבוד קשה רק כדי להתקיים באותה תקופה של עוני דוחק.‏

ב־1914 פרצה מלחמת־העולם הראשונה,‏ וזמן קצר לאחר מכן נקראו שני אחיי הגדולים להתגייס לצבא.‏ כדי להימנע מכך,‏ הם היגרו לאמריקה והשאירו אותי ואת אחי הצעיר בבית עם אמנו.‏ כעבור כמה שנים,‏ ב־1920,‏ נישאתי לדימיטריס,‏ מורה צעיר בכפרנו.‏

ביקור חשוב

זמן לא רב לאחר שנישאתי,‏ אחִיה של אמי בא מאמריקה לבקר אצלנו.‏ במקרה היה לו אחד הכרכים בסדרה עיונים בכתבי־הקודש‏,‏ שכתב צ׳ארלס טייז ראסל.‏ זה היה אחד מפרסומיהם של תלמידי המקרא,‏ הידועים כיום כעדי־יהוה.‏

כשפתח דימיטריס את הספר,‏ הבחין בנושא שסקרן אותו עוד מילדותו,‏ ”‏מה קורה לאדם אחרי המוות?‏”‏ כשלמד בבית־ספר תיכון,‏ שאל תיאולוג יווני־אורתודוכסי לגבי נושא זה בדיוק,‏ אבל לא קיבל תשובה מספקת.‏ דימיטריס נהנה מאוד מההסבר הברור וההגיוני שבספר,‏ והלך מייד לבית־הקפה של הכפר,‏ מקום המפגש המקובל של הגברים ביוון.‏ שם סיפר את הדברים שלמד מהמקרא.‏

נוקטים עמדה בעד האמת המקראית

בערך בתקופה זו — בשנות ה־20’‏ המוקדמות — היתה יוון בעיצומה של מלחמה אחרת.‏ דימיטריס גויס ונשלח לטורקיה,‏ לאיזור אסיה הקטנה.‏ הוא נפצע והוחזר הביתה.‏ לאחר שהחלים,‏ התלוויתי אליו בדרכו לסמירנה,‏ אסיה הקטנה (‏כיום,‏ איזמיר שבטורקיה)‏.‏ עם סיומה הפתאומי של המלחמה בשנת 1922,‏ נאלצנו לברוח.‏ למעשה,‏ נמלטנו בקושי רב בסירה רעועה לסמוס.‏ כשהגענו הביתה,‏ כרענו על ברכינו והודינו לאלוהים — לאל שעדיין לא ידענו עליו רבות.‏

לאחר זמן קצר,‏ החל דימיטריס ללמד בבית־ספר בוַאתי,‏ בירת האי.‏ הוא המשיך לקרוא את הספרות של תלמידי־המקרא,‏ ובערב גשום אחד,‏ שניים מתלמידי־המקרא מהאי חִיוֹס ביקרו אצלנו.‏ הם חזרו מאמריקה לשרת כ”‏קוֹלפּוֹרטרים”‏ (‏מוכרי ספרי דת)‏,‏ כפי שנקראו המבשרים בשירות המלא באותם ימים.‏ הם לנו אצלנו אותו לילה,‏ וסיפרו לנו דברים רבים על מטרות אלוהים.‏

לאחר מכן,‏ אמר לי דימיטריס:‏ ”‏פנלופה,‏ אני רואה שזאת האמת,‏ ועלי לחיות לפיה.‏ זה אומר שעלי להפסיק לשיר בכנסייה היוונית־האורתודוכסית ולא לבקר בה עוד עם תלמידי בית־הספר”‏.‏ אומנם הידע שלנו על יהוה היה מועט,‏ אבל רצוננו לשרתו היה עז.‏ השבתי לו:‏ ”‏אני לא אעמוד בדרכך.‏ המשך קדימה”‏.‏

ואז אמר בהיסוס מה:‏ ”‏כן,‏ אבל אם כוונתנו תיוודע,‏ אפוטר מעבודתי”‏.‏

‏”‏לא חשוב”‏,‏ אמרתי,‏ ”‏האם כל האנשים מתפרנסים ממקצוע ההוראה?‏ אנחנו צעירים וחזקים,‏ ובעזרת אלוהים נמצא עבודה אחרת”‏.‏

באותו זמן בערך,‏ שמענו שתלמיד־מקרא נוסף — גם הוא קולפורטר — הגיע לסמוס.‏ כשנודע לנו שלא קיבל היתר מהמשטרה לתת הרצאה פומבית מקראית,‏ התחלנו לחפש אותו.‏ מצאנו אותו בחנות,‏ משוחח עם שני תיאולוגים יוונים־אורתודוכסים.‏ התיאולוגים עזבו את המקום מהר מאוד,‏ מבוישים על שלא הצליחו להגן על עיקרי־אמונתם בעזרת המקרא.‏ בעלי התרשם מהידע של הקולפורטר ושאל:‏ ”‏איך זה שאתה מתמצא במקרא טוב כל־כך?‏”‏

‏”‏אנחנו לומדים את המקרא בשיטתיות”‏,‏ השיב.‏ הוא פתח את תיקו,‏ הוציא את ספר הלימוד נבל האלוהים והראה לנו כיצד להשתמש בספר זה ללימוד שיטתי של המקרא.‏ רצינו כל־כך ללמוד,‏ עד כדי כך שבעלי ואני,‏ הקולפורטר ושני אנשים נוספים הלכנו מייד עם בעל החנות אל ביתו.‏ הקולפורטר נתן לכל אחד מאיתנו עותק של הספר נבל האלוהים,‏ ומייד התחלנו ללמוד.‏ המשכנו עד השעות הקטנות של הלילה,‏ וכשעלה השחר התחלנו ללמוד את השירים ששרו תלמידי־המקרא.‏

מאז ואילך,‏ התחלתי להקדיש ללימוד המקרא כמה שעות מדי יום.‏ תלמידי־מקרא מארצות אחרות דאגו תמיד לספק לנו אמצעֵי עזר ללימוד המקרא.‏ בינואר 1926,‏ הקדשתי את חיי ליהוה בתפילה,‏ ונדרתי שאעשה את רצונו תמיד,‏ יהא אשר יהא.‏ באותו קיץ,‏ בעלי ואני סימלנו את הקדשתנו בטבילה במים.‏ היה לנו רצון עז לספר לזולת את הדברים שלמדנו,‏ ולכן התחלנו ללכת מבית לבית ולהפיץ את העלון מסר של תקווה‏.‏

מחזיקים מעמד ברדיפות קשות

יום אחד,‏ הזמינה אותי אשה צעירה לנכוח בטקס דתי בבית־תפילה יווני־אורתודוכסי קטן.‏ ”‏אני כבר לא עובדת את אלוהים בדרך זו”‏,‏ הסברתי.‏ ”‏עכשיו אני עובדת אותו ברוח ובאמת,‏ כפי שמלמד המקרא”‏ (‏יוחנן ד׳:‏23,‏ 24‏)‏.‏ בתדהמתה,‏ סיפרה על כך בכל מקום,‏ והכניסה גם את בעלי לתמונה.‏

כמעט כולם החלו להתנגד לנו.‏ בשום מקום לא הניחו לנו — לא בביתנו ולא באסיפות שערכנו עם כמה מעוניינים באִי.‏ בהשפעתם המסיתה של הכמרים האורתודוכסים,‏ התאספו המונים מחוץ למקום האסיפות שלנו,‏ יידו אבנים והטיחו עלבונות.‏

כשהפצנו את העלון מסר של תקווה,‏ הקיפו אותנו ילדים וצעקו ”‏מילֶניסטים”‏ (‏חסידי מלכות אלף השנים)‏ וכינויי גנאי אחרים.‏ גם עמיתיו לעבודה של בעלי התחילו לגרום לו בעיות.‏ בסוף שנת 1926 הוא הועמד לדין על אי־כשירות למִשרת מורה בבית־ספר ממלכתי,‏ ונידון ל־15 ימי מאסר.‏

כאשר שמעה על כך אמי,‏ ייעצה לי לעזוב את בעלי.‏ ”‏תראי,‏ אמי היקרה”‏,‏ עניתי,‏ ”‏את יודעת בדיוק כמוני עד כמה אני אוהבת ומכבדת אותך.‏ אבל אני פשוט לא יכולה לתת לך להפריע לנו בעבודת יהוה,‏ אלוהי האמת”‏.‏ היא שבה לכפר מגוריה מאוכזבת קשות.‏

ב־1927,‏ נערך באתונה כינוס של תלמידי־המקרא,‏ ויהוה סלל לפנינו את הדרך לנכוח בו.‏ ההתכנסות עם המוני מאמינים כמונו שימחה אותנו מאוד,‏ וחיזקה אותנו מבחינה רוחנית.‏ לאחר שחזרנו לסמוס,‏ הפצנו בערים ובכפרים 000,‏5 עותקים של העלון עדות לשליטי העולם.‏

בערך באותה תקופה,‏ פוטר דימטריס מעבודתו כמוֹרה,‏ ובגלל הדעות הקדומות נגדנו,‏ היה כמעט בלתי אפשרי למצוא עבודה.‏ אך מכיוון שידעתי לתפור ודימיטריס היה צַבּע מיומן,‏ הצלחנו להרוויח את לחמנו.‏ ב־1928,‏ בעלי ויתר ארבעת האחים המשיחיים בסמוס נידונו לחודשיים מאסר בשל הטפת הבשורה הטובה.‏ כל תלמידי־המקרא מלבדי היו במאסר,‏ ולכן דאגתי לספק להם מזון בעת שהותם בכלא.‏

מתמודדים עם מחלות קשות

חליתי בתֶמֶס חוליות שחפתי,‏ מחלה כרונית שלא היתה מוכרת אז.‏ איבדתי את התיאבון וסבלתי מחום גבוה מתמשך.‏ כחלק מהטיפול,‏ הייתי עטופה במעטה גבס מהצוואר עד הירך.‏ בעלי מכר חלקת אדמה,‏ כדי לממן את הטיפול ולהמשיך להתקיים.‏ במצוקתי התפללתי יום יום לכוח מאלוהים.‏

כשקרובי־משפחה ביקרו אצלי,‏ הם תמיד ליבו את הרדיפות.‏ אמי טענה שכל הצרות האלה באות עלינו,‏ משום שהֵמרנו את דתנו.‏ לא יכולתי לזוז והצפתי את הכרית בדמעות,‏ כשהתחננתי לאבינו השמימי שיתן לי סבלנות ואומץ להחזיק מעמד.‏

בשולחן שליד מיטתי היו לי ספר מקרא וכמות ספרונים ועלונים למבקרים.‏ זו היתה ברכה שהאסיפות של קהילתנו הקטנה התנהלו בביתנו;‏ קיבלתי עידוד רוחני בקביעות.‏ נאלצנו למכור עוד חלקת אדמה כדי לשלם על טיפול שקיבלתי מרופא מאתונה.‏

כעבור זמן קצר,‏ ביקר אצלנו המשגיח הנודד.‏ הוא הצטער מאוד לראות אותי במצב כזה ולשמוע שדימיטריס מובטל.‏ המשגיח היה אדיב כלפינו,‏ ועזר לנו להעתיק את מקום מגורינו למיטילְיִינֶה שבאִי היווני לֶזבּוֹס.‏ עברנו לגור שם ב־1934 ודימיטריס יכול היה למצוא עבודה.‏ היו שם גם אחים ואחיות משיחיים נפלאים,‏ אשר טיפלו בי כשהייתי חולה.‏ בהדרגה,‏ לאחר חמש שנות טיפול,‏ החלמתי לחלוטין.‏

אך ב־1946,‏ זמן קצר לאחר מלחמת־העולם השנייה,‏ שוב חליתי במחלה קשה,‏ הפעם בשחפת הצֶפֶק.‏ הייתי מרותקת למיטתי חמישה חודשים,‏ וסבלתי מחום גבוה וכאבים חזקים.‏ אבל,‏ כמו בעבר,‏ דיברתי תמיד עם מבקריי על יהוה.‏ עם הזמן,‏ שבתי לאיתני.‏

משרתים כחלוצים על־אף רדיפות

עדי־יהוה ביוון סבלו רדיפות בלתי פוסקות בשנים שלאחר המלחמה.‏ נעצרנו לעתים קרובות,‏ כשבישרנו מבית לבית.‏ בסך הכל,‏ שהה בעלי בכלא כמעט שנה.‏ כשהתחלנו את היום בשירות,‏ בדרך־כלל הבאנו בחשבון שאת הלילה נעשה במעצר בתחנת המשטרה.‏ עם זאת,‏ יהוה מעולם לא נטש אותנו.‏ הוא תמיד העניק את האומץ והכוח הדרושים לנו כדי להחזיק מעמד.‏

בשנות ה־40’‏,‏ קראתי בגיליון של המודיע (‏כיום שירות המלכות‏)‏ על הסידור של חלוציות חופשה.‏ החלטתי לנסות לקחת חלק בתחום זה של השירות,‏ שבו נדרשתי להקדיש להטפת הבשורה 75 שעות בחודש.‏ עקב כך,‏ היו לי יותר ביקורים־חוזרים ושיעורי־מקרא — בתקופה מסוימת ניהלתי 17 שיעורים שבועיים.‏ פיתחתי גם מסלול חוברות באיזור המסחרי של מיטיליינה,‏ ובו מסרתי בקביעות כ־300 עותקים של המצפה ועורו!‏ בחנויות,‏ במשרדים ובבנקים.‏

כשמשגיח נודד שירת בקהילתנו ב־1964,‏ הוא אמר:‏ ”‏אחות פנלופה,‏ ראיתי בכרטיס המבשר שלך איזה פרי נפלא מניב שירותך.‏ מדוע לא תמלאי טופס בקשה לחלוציות רגילה?‏”‏ תמיד אהיה אסירת־תודה על העידוד שנתן לי;‏ השירות המלא היה מקור שמחה עבורי במשך יותר משלושים שנה.‏

חוויה עתירת גמול

במיטיליינה יש שכונה צפופה,‏ הנקראת לַנגַדַה,‏ ובה גרו פליטים יוונים.‏ לא בישרנו שם מבית לבית בגלל ההתנגדות הפנטית של תושבי השכונה.‏ אך כשבעלי היה בכלא,‏ הייתי חייבת לעבור באותו איזור בדרכי לבקרו.‏ ביום גשום,‏ אשה אחת הזמינה אותי לביתה כדי לשאול אותי מדוע בעלי בכלא.‏ הסברתי שהסיבה היא הטפת הבשורה הטובה על מלכות אלוהים ושהוא סובל כמו שגם המשיח סבל.‏

לאחר זמן מה,‏ אשה אחרת ארגנה שניפגש בביתה.‏ כשהגעתי,‏ גיליתי שהיא הזמינה 12 נשים לביתה.‏ צפיתי את האפשרות שיפרצו רדיפות,‏ לכן התפללתי לאלוהים שיעניק לי חוכמה ואומץ להתמודד עם כל צרה שלא תבוא.‏ הנשים שאלו שאלות רבות,‏ והיו שהעלו טענות נגד,‏ אבל הייתי מסוגלת לתת תשובות מקראיות.‏ כשעמדתי לצאת,‏ בעלת־הבית ביקשה ממני לחזור אליה למחרת.‏ נעניתי להזמנה בשמחה.‏ כשהגעתי למחרת בלוויית שותפה,‏ הנשים כבר חיכו לנו.‏

אחרי כן,‏ ערכנו דיונים מקראיים קבועים,‏ ונוסדו שיעורי־מקרא רבים.‏ חלק מהנשים התקדמו ורכשו ידע מדויק,‏ וכן גם משפחותיהן.‏ קבוצה זו שימשה ברבות הימים גרעין לקהילה חדשה של עדי־יהוה במיטיליינה.‏

יהוה היטיב עימי

במהלך השנים,‏ גמל יהוה לי ולבעלי על מאמצינו לשרתו.‏ קומץ האחים בסמוס של שנות ה־20’‏ הפך לשתי קהילות וקבוצה,‏ המונות 130 מבשרים.‏ ובאִי לסבוס יש ארבע קהילות וחמש קבוצות,‏ שבהן 430 מכריזי מלכות.‏ בעלי הכריז במרץ על מלכות אלוהים עד מותו ב־1977.‏ איזו זכות זו לראות שהאנשים שעזרנו להם עדיין נלהבים בשירות!‏ שכן,‏ עם ילדיהם,‏ נכדיהם וניניהם הם מהווים המון רב העובד את יהוה באחדות!‏

דרכי בשירות המשיחי,‏ שנמשכה יותר מ־70 שנה,‏ לא היתה סוגה בשושנים.‏ אך יהוה היה מעוז שאין כדוגמתו.‏ בגלל מגבלות גיל ועקב בריאותי המידרדרת,‏ אני מרותקת למיטתי ומוגבלת מאוד בפעילות ההטפה.‏ אבל,‏ כמחבר התהלים,‏ אני יכולה לומר ליהוה:‏ ”‏מחסי ומצודתי,‏ אלוהַי,‏ אבטח בו”‏ (‏תהלים צ״א:‏2‏)‏.‏

‏(‏אחות מקריס נפטרה כשהמאמר היה בשלבי הכנה.‏ היתה לה תקווה שמימית.‏)‏

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

עם בעלה ב־1955

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

לו היתה בחיים,‏ אחות מקריס היתה מגיעה לגיל 100 בינואר 1997