יהוה היה מחסי
כפי שסופר מפי פֶּנֶלוֹפֶּה מַקרִיס
אמי ממש התחננה אלי: ”עיזבי את בעלך; אחייך ימצאו לך בעל טוב יותר”. מדוע רצתה אמי האוהבת שאפרק את נישואיי? מה הדאיג אותה כל־כך?
נולדתי ב־1897, בכפר הקטן אַמבּילוֹס שבאי סַמוֹס. בני־משפחתי היו מאמינים אדוקים בכנסייה היוונית־האורתודוכסית. אבי נפטר זמן קצר לפני שנולדתי, ואמי, שלושת אחיי ואני נאלצנו לעבוד קשה רק כדי להתקיים באותה תקופה של עוני דוחק.
ב־1914 פרצה מלחמת־העולם הראשונה, וזמן קצר לאחר מכן נקראו שני אחיי הגדולים להתגייס לצבא. כדי להימנע מכך, הם היגרו לאמריקה והשאירו אותי ואת אחי הצעיר בבית עם אמנו. כעבור כמה שנים, ב־1920, נישאתי לדימיטריס, מורה צעיר בכפרנו.
ביקור חשוב
זמן לא רב לאחר שנישאתי, אחִיה של אמי בא מאמריקה לבקר אצלנו. במקרה היה לו אחד הכרכים בסדרה עיונים בכתבי־הקודש, שכתב צ׳ארלס טייז ראסל. זה היה אחד מפרסומיהם של תלמידי המקרא, הידועים כיום כעדי־יהוה.
כשפתח דימיטריס את הספר, הבחין בנושא שסקרן אותו עוד מילדותו, ”מה קורה לאדם אחרי המוות?” כשלמד בבית־ספר תיכון, שאל תיאולוג יווני־אורתודוכסי לגבי נושא זה בדיוק, אבל לא קיבל תשובה מספקת. דימיטריס נהנה מאוד מההסבר הברור וההגיוני שבספר, והלך מייד לבית־הקפה של הכפר, מקום המפגש המקובל של הגברים ביוון. שם סיפר את הדברים שלמד מהמקרא.
נוקטים עמדה בעד האמת המקראית
בערך בתקופה זו — בשנות ה־20’ המוקדמות — היתה יוון בעיצומה של מלחמה אחרת. דימיטריס גויס ונשלח לטורקיה, לאיזור אסיה הקטנה. הוא נפצע והוחזר הביתה. לאחר שהחלים, התלוויתי אליו בדרכו לסמירנה, אסיה הקטנה (כיום, איזמיר שבטורקיה). עם סיומה הפתאומי של המלחמה בשנת 1922, נאלצנו לברוח. למעשה, נמלטנו בקושי רב בסירה רעועה לסמוס. כשהגענו הביתה, כרענו על ברכינו והודינו לאלוהים — לאל שעדיין לא ידענו עליו רבות.
לאחר זמן קצר, החל דימיטריס ללמד בבית־ספר בוַאתי, בירת האי. הוא המשיך לקרוא את הספרות של תלמידי־המקרא, ובערב גשום אחד, שניים מתלמידי־המקרא מהאי חִיוֹס ביקרו אצלנו. הם חזרו מאמריקה לשרת כ”קוֹלפּוֹרטרים” (מוכרי ספרי דת), כפי שנקראו המבשרים בשירות המלא באותם ימים. הם לנו אצלנו אותו לילה, וסיפרו לנו דברים רבים על מטרות אלוהים.
לאחר מכן, אמר לי דימיטריס: ”פנלופה, אני רואה שזאת האמת, ועלי לחיות לפיה. זה אומר שעלי להפסיק לשיר בכנסייה היוונית־האורתודוכסית ולא לבקר בה עוד עם תלמידי בית־הספר”. אומנם הידע שלנו על יהוה היה מועט, אבל רצוננו לשרתו היה עז. השבתי לו: ”אני לא אעמוד בדרכך. המשך קדימה”.
ואז אמר בהיסוס מה: ”כן, אבל אם כוונתנו תיוודע, אפוטר מעבודתי”.
”לא חשוב”, אמרתי, ”האם כל האנשים מתפרנסים ממקצוע ההוראה? אנחנו צעירים וחזקים, ובעזרת אלוהים נמצא עבודה אחרת”.
באותו זמן בערך, שמענו שתלמיד־מקרא נוסף — גם הוא קולפורטר — הגיע לסמוס. כשנודע לנו שלא קיבל היתר מהמשטרה לתת הרצאה פומבית מקראית, התחלנו לחפש אותו. מצאנו אותו בחנות, משוחח עם שני תיאולוגים יוונים־אורתודוכסים. התיאולוגים עזבו את המקום מהר מאוד, מבוישים על שלא הצליחו להגן על עיקרי־אמונתם בעזרת המקרא. בעלי התרשם מהידע של הקולפורטר ושאל: ”איך זה שאתה מתמצא במקרא טוב כל־כך?”
”אנחנו לומדים את המקרא בשיטתיות”, השיב. הוא פתח את תיקו, הוציא את ספר הלימוד נבל האלוהים והראה לנו כיצד להשתמש בספר זה ללימוד שיטתי של המקרא. רצינו כל־כך ללמוד, עד כדי כך שבעלי ואני, הקולפורטר ושני אנשים נוספים הלכנו מייד עם בעל החנות אל ביתו. הקולפורטר נתן לכל אחד מאיתנו עותק של הספר נבל האלוהים, ומייד התחלנו ללמוד. המשכנו עד השעות הקטנות של הלילה, וכשעלה השחר התחלנו ללמוד את השירים ששרו תלמידי־המקרא.
מאז ואילך, התחלתי להקדיש ללימוד המקרא כמה שעות מדי יום. תלמידי־מקרא מארצות אחרות דאגו תמיד לספק לנו אמצעֵי עזר ללימוד המקרא. בינואר 1926, הקדשתי את חיי ליהוה בתפילה, ונדרתי שאעשה את רצונו תמיד, יהא אשר יהא. באותו קיץ, בעלי ואני סימלנו את הקדשתנו בטבילה במים. היה לנו רצון עז לספר לזולת את הדברים שלמדנו, ולכן התחלנו ללכת מבית לבית ולהפיץ את העלון מסר של תקווה.
מחזיקים מעמד ברדיפות קשות
יום אחד, הזמינה אותי אשה צעירה לנכוח בטקס דתי בבית־תפילה יווני־אורתודוכסי קטן. ”אני כבר לא עובדת את אלוהים בדרך זו”, הסברתי. ”עכשיו אני עובדת אותו ברוח ובאמת, כפי שמלמד המקרא” (יוחנן ד׳:23, 24). בתדהמתה, סיפרה על כך בכל מקום, והכניסה גם את בעלי לתמונה.
כמעט כולם החלו להתנגד לנו. בשום מקום לא הניחו לנו — לא בביתנו ולא באסיפות שערכנו עם כמה מעוניינים באִי. בהשפעתם המסיתה של הכמרים האורתודוכסים, התאספו המונים מחוץ למקום האסיפות שלנו, יידו אבנים והטיחו עלבונות.
כשהפצנו את העלון מסר של תקווה, הקיפו אותנו ילדים וצעקו ”מילֶניסטים” (חסידי מלכות אלף השנים) וכינויי גנאי אחרים. גם עמיתיו לעבודה של בעלי התחילו לגרום לו בעיות. בסוף שנת 1926 הוא הועמד לדין על אי־כשירות למִשרת מורה בבית־ספר ממלכתי, ונידון ל־15 ימי מאסר.
כאשר שמעה על כך אמי, ייעצה לי לעזוב את בעלי. ”תראי, אמי היקרה”, עניתי, ”את יודעת בדיוק כמוני עד כמה אני אוהבת ומכבדת אותך. אבל אני פשוט לא יכולה לתת לך להפריע לנו בעבודת יהוה, אלוהי האמת”. היא שבה לכפר מגוריה מאוכזבת קשות.
ב־1927, נערך באתונה כינוס של תלמידי־המקרא, ויהוה סלל לפנינו את הדרך לנכוח בו. ההתכנסות עם המוני מאמינים כמונו שימחה אותנו מאוד, וחיזקה אותנו מבחינה רוחנית. לאחר שחזרנו לסמוס, הפצנו בערים ובכפרים 000,5 עותקים של העלון עדות לשליטי העולם.
בערך באותה תקופה, פוטר דימטריס מעבודתו כמוֹרה, ובגלל הדעות הקדומות נגדנו, היה כמעט בלתי אפשרי למצוא עבודה. אך מכיוון שידעתי לתפור ודימיטריס היה צַבּע מיומן, הצלחנו להרוויח את לחמנו. ב־1928, בעלי ויתר ארבעת האחים המשיחיים בסמוס נידונו לחודשיים מאסר בשל הטפת הבשורה הטובה. כל תלמידי־המקרא מלבדי היו במאסר, ולכן דאגתי לספק להם מזון בעת שהותם בכלא.
מתמודדים עם מחלות קשות
חליתי בתֶמֶס חוליות שחפתי, מחלה כרונית שלא היתה מוכרת אז. איבדתי את התיאבון וסבלתי מחום גבוה מתמשך. כחלק מהטיפול, הייתי עטופה במעטה גבס מהצוואר עד הירך. בעלי מכר חלקת אדמה, כדי לממן את הטיפול ולהמשיך להתקיים. במצוקתי התפללתי יום יום לכוח מאלוהים.
כשקרובי־משפחה ביקרו אצלי, הם תמיד ליבו את הרדיפות. אמי טענה שכל הצרות האלה באות עלינו, משום שהֵמרנו את דתנו. לא יכולתי לזוז והצפתי את הכרית בדמעות, כשהתחננתי לאבינו השמימי שיתן לי סבלנות ואומץ להחזיק מעמד.
בשולחן שליד מיטתי היו לי ספר מקרא וכמות ספרונים ועלונים למבקרים. זו היתה ברכה שהאסיפות של קהילתנו הקטנה התנהלו בביתנו; קיבלתי עידוד רוחני בקביעות. נאלצנו למכור עוד חלקת אדמה כדי לשלם על טיפול שקיבלתי מרופא מאתונה.
כעבור זמן קצר, ביקר אצלנו המשגיח הנודד. הוא הצטער מאוד לראות אותי במצב כזה ולשמוע שדימיטריס מובטל. המשגיח היה אדיב כלפינו, ועזר לנו להעתיק את מקום מגורינו למיטילְיִינֶה שבאִי היווני לֶזבּוֹס. עברנו לגור שם ב־1934 ודימיטריס יכול היה למצוא עבודה. היו שם גם אחים ואחיות משיחיים נפלאים, אשר טיפלו בי כשהייתי חולה. בהדרגה, לאחר חמש שנות טיפול, החלמתי לחלוטין.
אך ב־1946, זמן קצר לאחר מלחמת־העולם השנייה, שוב חליתי במחלה קשה, הפעם בשחפת הצֶפֶק. הייתי מרותקת למיטתי חמישה חודשים, וסבלתי מחום גבוה וכאבים חזקים. אבל, כמו בעבר, דיברתי תמיד עם מבקריי על יהוה. עם הזמן, שבתי לאיתני.
משרתים כחלוצים על־אף רדיפות
עדי־יהוה ביוון סבלו רדיפות בלתי פוסקות בשנים שלאחר המלחמה. נעצרנו לעתים קרובות, כשבישרנו מבית לבית. בסך הכל, שהה בעלי בכלא כמעט שנה. כשהתחלנו את היום בשירות, בדרך־כלל הבאנו בחשבון שאת הלילה נעשה במעצר בתחנת המשטרה. עם זאת, יהוה מעולם לא נטש אותנו. הוא תמיד העניק את האומץ והכוח הדרושים לנו כדי להחזיק מעמד.
בשנות ה־40’, קראתי בגיליון של המודיע (כיום שירות המלכות) על הסידור של חלוציות חופשה. החלטתי לנסות לקחת חלק בתחום זה של השירות, שבו נדרשתי להקדיש להטפת הבשורה 75 שעות בחודש. עקב כך, היו לי יותר ביקורים־חוזרים ושיעורי־מקרא — בתקופה מסוימת ניהלתי 17 שיעורים שבועיים. פיתחתי גם מסלול חוברות באיזור המסחרי של מיטיליינה, ובו מסרתי בקביעות כ־300 עותקים של המצפה ועורו! בחנויות, במשרדים ובבנקים.
כשמשגיח נודד שירת בקהילתנו ב־1964, הוא אמר: ”אחות פנלופה, ראיתי בכרטיס המבשר שלך איזה פרי נפלא מניב שירותך. מדוע לא תמלאי טופס בקשה לחלוציות רגילה?” תמיד אהיה אסירת־תודה על העידוד שנתן לי; השירות המלא היה מקור שמחה עבורי במשך יותר משלושים שנה.
חוויה עתירת גמול
במיטיליינה יש שכונה צפופה, הנקראת לַנגַדַה, ובה גרו פליטים יוונים. לא בישרנו שם מבית לבית בגלל ההתנגדות הפנטית של תושבי השכונה. אך כשבעלי היה בכלא, הייתי חייבת לעבור באותו איזור בדרכי לבקרו. ביום גשום, אשה אחת הזמינה אותי לביתה כדי לשאול אותי מדוע בעלי בכלא. הסברתי שהסיבה היא הטפת הבשורה הטובה על מלכות אלוהים ושהוא סובל כמו שגם המשיח סבל.
לאחר זמן מה, אשה אחרת ארגנה שניפגש בביתה. כשהגעתי, גיליתי שהיא הזמינה 12 נשים לביתה. צפיתי את האפשרות שיפרצו רדיפות, לכן התפללתי לאלוהים שיעניק לי חוכמה ואומץ להתמודד עם כל צרה שלא תבוא. הנשים שאלו שאלות רבות, והיו שהעלו טענות נגד, אבל הייתי מסוגלת לתת תשובות מקראיות. כשעמדתי לצאת, בעלת־הבית ביקשה ממני לחזור אליה למחרת. נעניתי להזמנה בשמחה. כשהגעתי למחרת בלוויית שותפה, הנשים כבר חיכו לנו.
אחרי כן, ערכנו דיונים מקראיים קבועים, ונוסדו שיעורי־מקרא רבים. חלק מהנשים התקדמו ורכשו ידע מדויק, וכן גם משפחותיהן. קבוצה זו שימשה ברבות הימים גרעין לקהילה חדשה של עדי־יהוה במיטיליינה.
יהוה היטיב עימי
במהלך השנים, גמל יהוה לי ולבעלי על מאמצינו לשרתו. קומץ האחים בסמוס של שנות ה־20’ הפך לשתי קהילות וקבוצה, המונות 130 מבשרים. ובאִי לסבוס יש ארבע קהילות וחמש קבוצות, שבהן 430 מכריזי מלכות. בעלי הכריז במרץ על מלכות אלוהים עד מותו ב־1977. איזו זכות זו לראות שהאנשים שעזרנו להם עדיין נלהבים בשירות! שכן, עם ילדיהם, נכדיהם וניניהם הם מהווים המון רב העובד את יהוה באחדות!
דרכי בשירות המשיחי, שנמשכה יותר מ־70 שנה, לא היתה סוגה בשושנים. אך יהוה היה מעוז שאין כדוגמתו. בגלל מגבלות גיל ועקב בריאותי המידרדרת, אני מרותקת למיטתי ומוגבלת מאוד בפעילות ההטפה. אבל, כמחבר התהלים, אני יכולה לומר ליהוה: ”מחסי ומצודתי, אלוהַי, אבטח בו” (תהלים צ״א:2).
(אחות מקריס נפטרה כשהמאמר היה בשלבי הכנה. היתה לה תקווה שמימית.)
[תמונה בעמוד 26]
עם בעלה ב־1955
[תמונה בעמוד 26]
לו היתה בחיים, אחות מקריס היתה מגיעה לגיל 100 בינואר 1997