אסירת תודה עבור מורשת משיחית איתנה

מפי גוון גוּץ׳‏

בבית־הספר שרתי מזמור הלל,‏ שבו נאמר ’‏יהוה הרם יושב בכבודו על כס מלכות’‏.‏ תהיתי לא פעם,‏ ’‏מי זה יהוה?‏’‏

סבי וסבתי היו יראי אלוהים.‏ בתחילת המאה התרועעו עם תלמידי המקרא,‏ כך נקראו אז עדי־יהוה.‏ אבי עשה חיל בעסקים אבל בתחילה לא הנחיל לשלושת ילדיו את המורשת המשיחית שקיבל.‏

רק כשנתן לנו ‏—‏ לאחי דאגלס,‏ לאחותי אן ולי ‏—‏ את הספרונים מעשיו ומיהו אלוהים?‏,‏ רק אז הבנתי שיהוה הוא שמו של אלוהי האמת (‏תהלים פ״ג:‏19‏)‏.‏ התרגשתי עד עמקי נשמתי!‏ אך מדוע אבא שוב התעניין בָּאמת?‏

ב־1938,‏ על רקע היערכות האומות למלחמה,‏ הגיע אבי לידי הכרה,‏ שלא די במאמצי האדם כדי לפתור את בעיות העולם.‏ סבתי נתנה לו את הספר אויבים,‏ שיצא לאור מטעם עדי־יהוה.‏ מקריאת הספר הבין,‏ שאויב האנושות האמיתי הוא השטן,‏ ושרק מלכות אלוהים תוכל להשכין שלום כלל עולמיa (‏דניאל ב׳:‏44;‏ קורינתים ב׳.‏ ד׳:‏4‏)‏.‏

בפרוס המלחמה החלה משפחתנו לנכוח באסיפות,‏ שהתקיימו באולם־המלכות של עדי־יהוה בווּד גרין שבצפון לונדון.‏ ביוני 1939 ישבנו בארמון אלכסנדרה השוכן בקרבת מקום ושמענו הרצאה פומבית,‏ ”‏ממשלה ושלום”‏,‏ מפי ג׳וזף פ.‏ רתרפורד,‏ נשיא חברת המצפה דאז.‏ ההרצאה הוגשה במדיסון סקוור גארדן,‏ ניו־יורק סיטי,‏ ושודרה מעל גלי האתר ללונדון ולערי כרך אחרות.‏ הקליטה היתה מעולה,‏ עד כדי כך שכאשר החל אספסוף בניו־יורק להקים מהומות ולהפר את הסדר,‏ התבוננתי סביב לראות אם מקור הרעשים הוא באודיטוריום שלנו!‏

אבי ומסירותו לאמת המקראית

אבי עמד על כך שמדי שבת בערב נשב יחדיו,‏ כל המשפחה,‏ ונלמד את המקרא.‏ בשיעור למדנו מאמר מקראי מתוך חוברת המצפה שיידון באסיפה שלמחרת.‏ השיעורים השפיעו עלי כל כך,‏ שעד היום חרות בזיכרוני הסיפור על יהושע והמצור שהטיל על העַי,‏ שנידון בחוברת המצפה מ־1 במאי 1939.‏ מרוב סקרנות קראתי את הסיפור בעיון בספר המקרא.‏ מחקרים מסוג זה ריתקו אותי ומרתקים אותי עד היום.‏

ככל ששוחחתי עם אחרים על מה שלמדנו,‏ הושרשו בלבי עיקרי האמונה המקראיים.‏ יום בהיר אחד הביא לי אבא פטפון ובו תקליט,‏ שעל גביו הוקלטה דרשה מקראית.‏ כמו־כן,‏ נתן לי ספרון שנעזרנו בו לעריכת שיעורי־מקרא וכתובת של גברת קשישה.‏ הוא ביקש ממני לבקר אצלה.‏

‏”‏מה להגיד ומה לעשות?‏”‏ שאלתי.‏

‏”‏הכל כבר מוקלט”‏,‏ השיב אבא.‏ ”‏הפעילי את הפטפון,‏ קיראי את השאלות,‏ בקשי מבעלת הבית לקרוא את התשובות ואחר כך קיראי לה את הפסוקים”‏.‏

עשיתי כדבריו,‏ וכך למדתי לנהל שיעורי מקרא.‏ השימוש בפסוקים בשירות עזר לי להבינם טוב יותר.‏

האתגרים שבשנות המלחמה

מלחמת העולם השנייה פרצה ב־1939,‏ ושנה לאחר מכן נטבלתי כסמל להקדשתי לשירות יהוה,‏ ואני בת 13 בלבד.‏ אותה עת החלטתי להצטרף לשורות החלוצים,‏ כלומר,‏ המבשרים בשירות מלא.‏ עזבתי את בית־הספר ב־1941,‏ ומאז הכינוס שהתקיים בעיר לֶסְטֶר שירתתי בשירות מלא כמו אחי,‏ דאגלס.‏

אבא נאסר כעבור שנה משום שסירב,‏ מטעמי מצפון,‏ לשרת בצבא.‏ אנחנו,‏ הילדים,‏ עשינו יד אחת ועזרנו לאמי לטפל בענייני הבית בימי המלחמה הקשים.‏ מייד לאחר שהשתחרר אבי,‏ קיבל דאגלס צו גיוס.‏ בעיתון מקומי התנוססה הכותרת,‏ ”‏גם הבן בוחר בכלא,‏ מדוע?‏”‏.‏ המקרה הוביל לעדות טובה משום שהסברנו מדוע משיחיים אמיתיים אינם מוכנים להרוג בני אדם (‏יוחנן י״ג:‏35;‏ יוחנן א׳.‏ ג׳:‏10–12‏)‏.‏

בשנות מלחמה אלו נהגו עדי־יהוה רבים שהיו בשירות מלא לבקר בביתנו דרך קבע,‏ ושיחותינו הבונות על נושאים מקראיים הותירו בי רושם בל יימחה.‏ בין אותם אחים משיחיים נאמנים היו ג׳ון בר ואלברט שרודר,‏ שהיום חברים בגוף המנהל של עדי־יהוה.‏ הוריי היו מכניסי אורחים למופת ולימדו אותנו לנהוג כמותם (‏עברים י״ג:‏2‏)‏.‏

מוכנה להשיב

זמן קצר לאחר שהתחלתי בחלוציות פגשתי את הִילדה בשירות מבית לבית.‏ היא זעמה עלי:‏ ”‏בעלי נלחם שם בשביל אנשים כמוך!‏ למה את לא תורמת למאמץ המלחמתי?‏”‏

‏”‏נדמה לי שאת לא בדיוק יודעת מה אני עושה”‏,‏ אמרתי.‏ ”‏את יודעת,‏ למשל,‏ למה באתי אליך?‏”‏

‏”‏טוב”‏,‏ השיבה,‏ ”‏אולי כדאי שתיכנסי ותאמרי לי”‏.‏

הסברתי לה שבפינו תקווה אמיתית למי שסובלים מהזוועות בימינו,‏ זוועות הנעשות לא פעם בשם אלוהים.‏ הִילדה הקשיבה לי בהערכה,‏ והיתה תלמידת המקרא הראשונה שלי.‏ הִילדה היא עדת־יהוה פעילה זה 55 שנה.‏

בתום המלחמה נשלחתי לשרת כחלוצה בעיר דורצֶ׳סטֶר שבדרום־מערב אנגליה.‏ לראשונה בחיי גרתי הרחק מהבית.‏ קהילתנו הקטנה התאספה במסעדה,‏ מבנה מהמאה ה־16 שנקרא ”‏בית התה הישן”‏.‏ לקראת כל אסיפה סידרנו מחדש את השולחנות ואת הכיסאות.‏ המקום היה שונה לגמרי מאולם־המלכות שאליו התרגלתי.‏ למרות זאת,‏ קיבלנו אותו מזון רוחני וגם שם פרחו יחסי אחווה לבביים בין האחים.‏

בינתיים עקרו הוריי לעיר טנבּריג׳ וולס,‏ דרומית ללונדון.‏ חזרתי הביתה כדי שאבי,‏ אן ואני נשרת יחדיו כחלוצים.‏ קהילתנו גדלה במהירות מ־12 ל־70 עדים ולכן התבקשנו לעבור לעיר ברייטון שבחוף הדרומי,‏ שם רב היה הצורך במבשרים.‏ חלק ניכר מן הקהילה בישרו בהתלהבות יחד עם בני משפחתי החלוצים,‏ ונוכחנו בברכת יהוה הנדיבה על פעילותנו.‏ לא חלף זמן רב ומקהילה אחת צמחו שלוש קהילות!‏

הזמנה בלתי צפויה

בקיץ 1950 היתה משפחתי בין 850 חברי המשלחת מבריטניה,‏ שבאו לכינוס הבינלאומי ”‏התקדמות התיאוקרטיה”‏,‏ באיצטדיון ינקי שבניו־יורק סיטי.‏ להרבה חלוצים שהגיעו מארצות שונות נשלח טופס בקשה ללמוד בגלעד — בית־ספר למקרא מיסודה של חברת המצפה,‏ ששכן סמוך לסַאוּת לַנְסִינְג,‏ ניו־יורק.‏ דאגלס,‏ אן ואני היינו ביניהם.‏ אני זוכרת ששלשלתי את הטופס,‏ מלא וחתום,‏ לתיבת הדואר וחשבתי לעצמי,‏ ’‏הנה עשיתי את זה!‏ מה יקרה עכשיו?‏’‏ בכל אופן,‏ תמיד הייתי מוכנה לומר:‏ ”‏הנני!‏ שלחני”‏ (‏ישעיהו ו׳:‏8‏)‏.‏ התרגשתי מאוד כשהוזמנתי להישאר שם לאחר הכינוס וללמוד בכיתה ה־16 של גלעד עם דאגלס ואן.‏ ידענו היטב שיוכלו לשלחנו לכל מקום בעולם.‏

לאחר שנהנינו יחדיו,‏ כל המשפחה,‏ מהכינוס,‏ הגיעה העת שהוריי ישובו לאנגליה — לבדם.‏ שלושתנו נופפנו להם לשלום כשעמדו על סיפון האונייה מאוריטניה,‏ שאיתה הפליגו הביתה.‏ איזו פרידה מרגשת זו היתה!‏

השליחות

הכיתה ה־16 של גלעד מנתה 120 תלמידים מכל רחבי תבל.‏ חלקם ניצולי מחנות הריכוז הנאציים.‏ בכיתה למדנו ספרדית,‏ ולכן חשבנו שנישלח לארץ של דוברי ספרדית בדרום אמריקה.‏ עד כמה הופתענו כשנודע לנו בטקס הסיום כי דאגלס יישלח ליפן ואן ואני לסוריה!‏ נאלצנו ללמוד ערבית גם כששונתה מדינת היעד ללבנון.‏ בתקופת ההמתנה לאשרות כניסה למדנו ערבית פעמיים בשבוע בסיועו של ג׳ורג שאקשירי,‏ שעבד כסַדָר דפוס בחברת המצפה וטיפל בחוברות המצפה בערבית.‏

כל כך התלהבנו להישלח לאחת מארצות המקרא שעליהן למדנו בכיתה.‏ קית וג׳ויס צ׳וּ,‏ עדנה סטקהאוז,‏ אוליב טרנר,‏ דורין וורברטן ודוריס ווּד התלוו אלינו.‏ הפכנו למשפחת שליחים מאושרת.‏ עד־יהוה מקומי ביקר בבית השליחים וסייע לנו להתקדם בשפה.‏ במהלך השיעורים היומיים תרגלנו דרשה קצרה ואחר כך השתמשנו בה בהטפת הבשורה.‏

את השנתיים הראשונות בילינו בטריפולי,‏ ששם כבר נוסדה קהילה.‏ ג׳ויס,‏ עדנה,‏ אוליב,‏ דורין,‏ דוריס,‏ אן ואנוכי סייענו לנשות האחים המקומיים ולבנותיהן להשתתף באסיפות ולצאת לשירות.‏ עד אותה עת,‏ לא נהגו אחינו ואחיותינו המשיחיים לשבת יחדיו באסיפות,‏ בשל מנהגי המקום,‏ והאחיות בישרו לעתים נדירות מבית לבית.‏ עזרתן היתה נחוצה לנו בהטפת הבשורה בגלל קשיי השפה,‏ ועודדנו אותן לתרום את חלקן לפעילות זו.‏

אן ואני נשלחנו לאחר מכן לעזור לקבוצת העדים הקטנה בעיר העתיקה צידון.‏ לא חלף זמן רב והתבקשנו לשוב אל עיר הבירה,‏ בֵּירות.‏ זרעי האמת המקראית נזרעו בקרב אוכלוסיית דוברי הארמנית שם,‏ לכן למדנו ארמנית כדי לעזור להם.‏

שינוי בשליחות

את וילפרד גוּץ׳ פגשתי לפני שעזבתי את אנגליה.‏ הוא היה אח נלהב ואיכפתי ששירת בבית־אל בלונדון.‏ וילף למד בכיתה ה־15 של גלעד,‏ וטקס הסיום ללימודיו נערך בכינוס שהתקיים ב־1950 באיצטדיון ינקי.‏ הוא נשלח לסניף של חברת המצפה בניגריה והתכתבנו זמן מה.‏ ב־1955 נכחנו יחדיו בכינוס ”‏המלכות המנצחת”‏ שנערך בלונדון,‏ וכעבור זמן קצר התארסנו.‏ חלפה שנה והתחתנו בגאנה.‏ הצטרפתי לווילף בשליחותו ללאגוס,‏ ניגריה.‏

אחרי שעזבתי את לבנון התחתנה אן עם אח טוב שלמד את האמת המקראית בירושלים.‏ הורינו לא יכלו להגיע לחתונות שלנו,‏ משום שדאגלס,‏ אן ואני התחתנו במקומות שונים בעולם.‏ למרות זאת,‏ הם היו מרוצים שכולנו משרתים את יהוה אלוהים בשמחה.‏

הפעילות בניגריה

תפקידיי במשרד הסניף שבלאגוס היו לנקות את החדרים של משפחת בית־אל,‏ שמונה במספר,‏ לבשל ולכבס.‏ נדמה היה לי שבִּן לילה זכיתי גם לבעל וגם למשפחה!‏

וילף ואני למדנו דרשות מקראיות קצרות בשפה היוֹרוּבּה,‏ ומאמצינו נשאו פרי.‏ פגשנו סטודנט צעיר שהיום בנו ובתו שייכים למשפחת בית־אל הגדולה בניגריה,‏ המונה קרוב ל־400 חברים.‏

ב־1963 הוזמן וילף לברוקלין,‏ ניו־יורק,‏ לעבור קורס בן עשרה חודשים להכשרה מיוחדת.‏ בתום הלימודים נשלח להפתעתו חזרה לאנגליה.‏ נשארתי בניגריה והתבקשתי,‏ בהתראה של 14 יום בלבד,‏ לנסוע ללונדון ולהצטרף לווילף.‏ עזבתי את ניגריה ברגשות מעורבים מפני שאהבתי לשרת שם.‏ אחרי 14 שנות שירות בחוץ לארץ,‏ הייתי זקוקה לפרק זמן מסוים כדי להסתגל שוב לחיים באנגליה.‏ אבל,‏ ראינו זאת כברכה לחיות שוב ליד הורינו המזדקנים ולטפל בהם.‏

איתנים בזכות תקוותנו

מ־1980 נפלה בחלקי הזכות להתלוות לווילף במסעותיו להרבה ארצות במסגרת תפקידו כמשגיח איזור.‏ ציפיתי במיוחד לביקורים החוזרים בניגריה.‏ ברבות הימים הגענו גם לסקנדינביה,‏ לאיי הודו המערבית ולמזרח התיכון — כולל לבנון.‏ זו היתה חוויה מרגשת במיוחד להעלות זיכרונות מתוקים ולראות זקני־קהילה,‏ שהכרתי אותם עוד בשנות נעוריהם המוקדמות.‏

באביב 1992 ניחתה עלי טרגדיה קשה.‏ בעלי האהוב נפטר.‏ בן 69 בלבד היה במותו.‏ זו היתה מהלומה קשה במיוחד,‏ משום שמותו בא במפתיע.‏ לאחר 35 שנות נישואין היה קשה להסתגל למצב החדש וזה דרש זמן.‏ אבל משפחתי המשיחית בעולם כולו העניקה לי שפע של עזרה ואהבה.‏ חוויתי הרבה מאוד חוויות משמחות שנחרתו בזיכרוני.‏

שני הוריי הציבו דוגמה נהדרת לנאמנות משיחית.‏ אמי נפטרה ב־1981 ואבי ב־1986.‏ דאגלס ואן ממשיכים לשרת את יהוה בנאמנות.‏ דאגלס ואשתו,‏ קאם,‏ חזרו ללונדון ושם נשארו לאחר שטיפלו באבא.‏ אן ומשפחתה חיים בארצות־הברית.‏ כולנו מוקירים את התקווה והמורשת שמאת אלוהים.‏ עודנו ’‏מוחילים’‏ ליהוה ומצפים בכיליון עיניים ליום שבו החיים,‏ לצד אהובינו שיוקמו לתחייה,‏ ישרתו יחדיו לנצח נצחים כחלק ממשפחתו הארצית של יהוה (‏איכה ג׳:‏24‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונות בעמוד 23]‏

בכיוון השעון משמאל למעלה:‏

גוון בגיל 13 מציגה הדגמה לעריכת שיעור מקרא באולם־המלכות שבאֶנְפִילְד.‏

משפחת השליחים בטריפולי,‏ לבנון,‏ 1951

גוון עם בעלה המנוח,‏ וילף