סיפור חיים

השכלה שרכשתי לאורך כל חיי

סיפורו של הרולד גלויאס

אחד מזכרונות ילדותי מלווה אותי כבר יותר מ־70 שנה.‏ ישבתי במטבח ביתנו והסתכלתי בתווית שעליה כתוב ”‏תה צֵילון”‏.‏ על התווית הייתה גם תמונה של נשים הקוטפות עלי תה בשדותיה השופעים והירוקים של צֵילון (‏כיום סרי לנקה)‏.‏ נוף זה הכל כך רחוק מביתנו הצחיח שבאוסטרליה הדרומית הצית את דמיוני.‏ צֵילון היא ודאי ארץ יפה ומרתקת!‏ לא שיוויתי אז בנפשי שאבלה 45 שנה מחיי כשליח באי יפהפה זה.‏

נולדתי באפריל 1922 לתוך עולם השונה מאוד מעולמנו דה־​היום.‏ משפחתי עבדה בחווה נידחת לגידול תבואה ליד העיירה המבודדת קימבה,‏ הממוקמת בנקודת האמצע של יבשת אוסטרליה רחבת הידיים ובקצה הדרומי של המדבר השומם העצום.‏ זה היה מקום מסוכן לחיות בו.‏ המאבק בבצורת,‏ במכות החרקים ובחום האימים היה דבר שבשגרה.‏ אמי עבדה קשה כדי לטפל באבי ובָּנוּ,‏ שישה ילדים,‏ בבקתה עשויה ענפים שהייתה מעט גדולה יותר מצריפון פח.‏

אולם עבורי,‏ המרחבים הפתוחים היוו מקום של חופש והתרגשות.‏ אני זוכר בנעוריי איך השתהיתי למראה עדר שוורים חזקים העוקרים את צמחיית הבר הנמוכה,‏ או לשמע יללת סופות האבק אשר כיסו את כל האזור.‏ אם כן,‏ את השכלתי בחיים התחלתי לרכוש זמן רב לפני שהתחלתי ללמוד בבית־​הספר הקטן שבו לימד רק מורה אחד,‏ וששכן במרחק 5 קילומטרים מביתי.‏

הוריי היו דתיים למרות שמעולם לא פקדו את הכנסייה — בעיקר בגלל המרחק בין החווה שלנו לעיר.‏ אף־​על־​פי־​כן,‏ בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת החלה אמא להקשיב להרצאות של השופט רתרפורד אשר שודרו מדי שבוע מעל גלי האתר מתחנת הרדיו באָדֶלֵיד.‏ חשבתי שהשופט רתרפורד היה מטיף באָדֶלֵיד ולא ממש התעניינתי.‏ אבל מדי שבוע חיכתה אמי בקוצר רוח לנאומיו ברדיו והקשיבה בדריכות לדבריו.‏ הקול שבקע מתוך מקלט הרדיו הישן נושן שלנו שפעל על סוללות,‏ נשמע כפצפוצים.‏

יום אחד,‏ יום שרבי ומאובק,‏ בשעות אחר הצהריים נעצר טנדר בחזית ביתנו ושני אנשים לבושים יפה יצאו מתוכו.‏ אלה היו עדי־​יהוה.‏ אמא הקשיבה למסר שלהם ותרמה עבור מספר ספרים שלקחה.‏ היא התחילה לקרוא אותם מייד.‏ הספרים הרשימו אותה כל כך שלא חלף זמן רב והיא ביקשה מאבא להסיע אותה לשכנים כדי שתוכל לשתף אותם במה שהיא לומדת.‏

השפעות חיוביות והתועלת שבצידן

זמן קצר אחרי זה נאלצנו בשל קשיי החיים בערבות לעבור לעיר אדליד,‏ ששכנה מרחק 500 קילומטר משם.‏ משפחתנו התחילה להתרועע עם הקהילה המקומית של עדי־​יהוה באדליד והתקדמה מבחינה רוחנית.‏ המעבר שלנו הביא למעשה לסיום לימודיי החילוניים.‏ סיימתי לפקוד את ספסל הלימודים בגיל 13 בכיתה ז׳.‏ היה לי אופי קליל ואילולא עזרתם של מספר אחים טובים — חלוצים,‏ כלומר מבשרים בשירות מלא — שהתעניינו בי באופן אישי,‏ הייתי עלול להתרחק בקלות מרדיפה אחר מטרות רוחניות.‏

עם הזמן,‏ השפעתם של אחים נלהבים אלה עוררה את הרוחניות שהייתה חבויה בתוכי.‏ אהבתי לבלות בחברתם והערצתי את חריצותם הרוחנית.‏ וכאשר נשמעה הודעה שעודדה את השירות המלא בכינוס שנערך באדליד ב־​1940,‏ הופתעתי מעצמי שהגשתי את מועמדותי.‏ לא הייתי אפילו טבול באותו זמן ונסיוני בשירות היה מועט.‏ בכל אופן,‏ כעבור כמה ימים הוזמנתי להצטרף לקבוצת חלוצים קטנה בווֹרְנַמְבּוּל,‏ עיירה הסמוכה למדינת ויקטוריה,‏ המרוחקת כמה מאות קילומטרים מאדליד.‏

למרות התחלה מהוססת,‏ פיתחתי במהרה אהבה לשירות השדה,‏ אהבה שאני שמח לומר שלא דעכה במשך כל השנים.‏ זאת היתה למעשה נקודת מפנה עבורי,‏ ומכאן והלאה התחלתי להתקדם מבחינה רוחנית.‏ למדתי כמה חשוב להיות קרוב למי שאוהבים דברים רוחניים.‏ נוכחתי כיצד יש בהשפעתם החיובית להוציא מאיתנו את הטוב בלי קשר להשכלה שלנו וכיצד הלקחים הנלמדים עשויים להועיל לנו למשך כל חיינו.‏

מתחשל מהנסיונות

אחרי תקופה קצרה שבה שירתי כחלוץ,‏ הוטל חרם על פעילותם של עדי־​יהוה באוסטרליה.‏ מכיוון שלא הייתי בטוח מה לעשות,‏ התייעצתי עם האחים והם ציינו בפניי שאין שום איסור לדבר עם אנשים על המקרא.‏ לכן יחד עם שאר החלוצים יצאתי מבית לבית עם מסר פשוט מהמקרא.‏ הדבר חישל אותי לקראת נסיונות שעמדתי לחוות זמן לא רב לאחר מכן.‏

כעבור ארבעה חודשים מלאו לי 18 שנה ונקראתי להתייצב לשירות צבאי.‏ קיבלתי הזדמנות להגן על אמונתי בפני כמה פקידי צבא ובפני שופט שלום.‏ באותה תקופה,‏ כ־20 אחים כבר ריצו תקופות מאסר בכלא אדליד עקב עמדתם הנייטרלית,‏ ועד מהרה הצטרפתי אליהם.‏ הטילו עלינו עבודת פרך שכללה חציבת אבנים ותיקון כבישים.‏ תקופה זו עזרה לי לטפח תכונות כגון כוח סבל ונחישות.‏ התנהגותנו המופתית ועמדתנו האיתנה זיכו אותנו לבסוף ביחס של כבוד מצד רבים מהסוהרים.‏

כעבור כמה חודשים השתחררתי,‏ סעדתי את לבי בארוחה טובה ומייד חזרתי לחלוציות.‏ אולם,‏ היה קשה מאוד למצוא שותפים לחלוציות ולכן נשאלתי אם אהיה מוכן לעבור לבד לשטח חקלאי נידח בדרום אוסטרליה.‏ הסכמתי ויצאתי לדרך באונייה לחצי־​האי יורק כשבאמתחתי רק אספקה לשירות השדה וזוג אופניים.‏ כשהגעתי הפנתה אותי,‏ משפחה מעוניינת לבית הארחה קטן ושם אישה חביבה התייחסה אליי כאל בנה.‏ במשך היום רכבתי בדרכים מאובקות ובישרתי בעיירות הקטנות הפרושות ברחבי חצי־​האי.‏ כדי לכסות שטחים מרוחקים,‏ עשיתי לפעמים את הלילה בפונדקים או באכסניות.‏ כך גמאתי באופניי מאות קילומטרים ונהניתי מחוויות יפות רבות.‏ מעולם לא דאגתי יותר מדי מהעובדה שבישרתי בגפי.‏ ככל שנוכחתי בדאגתו של יהוה,‏ כך התקרבתי אליו יותר.‏

התמודדות עם התחושה שאינני כשיר

בשנת 1946 קיבלתי הזמנה לשרת כמשגיח נפה.‏ התפקיד היה כרוך בביקור במספר קהילות בנפה מסוימת.‏ אני מוכרח להודות שהאחריות הכרוכה במשימה זו היתה אתגר של ממש עבורי.‏ פעם אחת שמעתי במקרה משהו שאח אחד אמר עליי:‏ ”‏הרולד לא כל כך מוצלח על הבמה,‏ אבל הוא איש שטח מצוין”‏.‏ הערה זו עודדה אותי מאוד.‏ הייתי מודע לכך שאינני איש דברים ושאינני מצטיין בארגון דברים,‏ אבל האמנתי שמלאכת ההטפה היא הפעילות הראשונה במעלה שעל המשיחיים לעשות.‏

בשנת 1947 היתה התרגשות גדולה סביב ביקוריהם של האחים נתן נור ומילטון הנשל מהמשרדים הראשיים של עדי־​יהוה בברוקלין.‏ ביקור מעין זה היה הראשון מאז ביקורו של אח רתרפורד ב־​1938.‏ במהלך ביקורם התקיים כינוס גדול שנערך בסידני.‏ כמו חלוצים צעירים רבים אחרים,‏ גם אני התעניינתי בהכשרה שהוצעה:‏ ללמוד בגלעד — בית־​ספר למקרא מייסודה של חברת המצפה שנפתח זמן קצר קודם לכן בסַאוּת לַנְסִינְג,‏ ניו־​יורק,‏ ארה״ב.‏ כמה מאיתנו,‏ הנוכחים,‏ תהינו אם השכלה גבוהה היא תנאי להרשמה לבית־​הספר.‏ אולם,‏ אח נור הסביר שאם אנו יכולים לקרוא מאמר בחוברת המצפה ומסוגלים לזכור את נקודות המפתח,‏ אין ספק שנצליח בגלעד.‏

הרגשתי שלא אתקבל בגלל השכלתי הדלה.‏ להפתעתי,‏ כעבור כמה חודשים הוזמנתי להגיש בקשה לבית־​ספר גלעד.‏ מאוחר יותר התקבלתי לקורס ולמדתי בכיתה ה־​16,‏ שנפתחה ב־​1950.‏ הלימודים היו חוויה נפלאה ועשו נפלאות בבניית הביטחון העצמי שלי.‏ זה הוכיח לי שהישגים אקדמאיים אינם המפתח העיקרי להצלחה.‏ תחת זאת,‏ שקדנות וכניעה הן הדרישות החשובות.‏ המורים שלנו עודדו אותנו לעשות את מיטבנו.‏ שמעתי לעצתם,‏ ותודות לכך התקדמתי ויכולתי לעקוב אחר השיעורים די טוב.‏

מיבשת צחיחה לאי מרגליות

בסיום לימודינו נשלחנו שני אחים נוספים מאוסטרליה ואנוכי לציילון (‏כיום סרי לנקה)‏.‏ הגענו לקולומבו הבירה בספטמבר 1951.‏ היה חם ולח ותערובת של מראות,‏ קולות וניחוחות חדשים הסעירה את חושינו.‏ מייד כשירדנו מהאונייה,‏ קיבל את פנינו אחד השליחים ששירת במדינה ובידו עלון הזמנה לנאום פומבי שיינתן ביום ראשון ברחבת העיר.‏ להפתעתי,‏ שמי הופיע על ההזמנה — בתור הנואם!‏ אתם מתארים לעצמכם את החשש שאחז בי.‏ אבל,‏ שנות החלוציות באוסטרליה לימדו אותי לקבל עליי כל משימה.‏ וכך,‏ בעזרתו של יהוה הצלחתי לתת את הנאום הפומבי.‏ יחד עם ארבעת האחים הרווקים שכבר היו בבית השליחים שבקולומבו,‏ התחלנו שלושתנו להתמודד עם השפה המקומית הקשה,‏ סינהַלית,‏ ולבשר את הבשורה.‏ רוב הזמן בישרנו לבד ושמחנו שהמקומיים התייחסו אלינו בכבוד והיו מכניסי אורחים.‏ לא עבר זמן רב ומספר הנוכחים באסיפות החל לגדול.‏

ככל שחלף הזמן התחלתי לחשוב ברצינות על סיביל,‏ חלוצה מקסימה שפגשתי כשהפלגתי באונייה בדרך לבית־​הספר גלעד.‏ מטרת נסיעתה היתה לנכוח בכינוס בינלאומי שנערך בניו־​יורק.‏ מאוחר יותר היא למדה בכיתה ה־21 של גלעד ונשלחה להונג קונג ב־​1953.‏ החלטתי לכתוב אליה והמשכנו בהתכתבות עד 1955 — השנה שבה סיביל הצטרפה אליי לציילון ושם נישאנו.‏

המשימה הראשונה אליה נשלחנו כזוג היתה לגַ’‏פְנָה,‏ עיר בצפון הרחוק של סרי לנקה.‏ באמצע שנות החמישים פרצו חילוקי דעות על רקע פוליטי בין הסינהלים לטמילים,‏ ועל רקע זה,‏ כעבור מספר עשורים,‏ פרצה ביניהם מלחמת אזרחים.‏ זה היה מחזה מחמם לב לראות כיצד עדים סינהלים ועדים טמילים נותנים מקלט איש לרעהו למשך חודשים בכל אותן שנים קשות.‏ נסיונות קשים אלו צרפו וחיזקו את אמונתם של האחים.‏

מבשרים ומלמדים בסרי לנקה

נדרשו לנו סבלנות והתמדה כדי להסתגל לציבור ההינדי והמוסלמי.‏ למרות זאת,‏ למדנו להעריך את שתי התרבויות ואת אופיין החביב.‏ מאחר שהיה זה מחזה יוצא דופן לראות זרים נוסעים באוטובוסים המקומיים,‏ לא פעם ננעצו בנו מבטים.‏ סיביל החליטה שהיא תחייך לעברם חיוך רחב.‏ כמה משמח היה לראות את המבטים הסקרניים הופכים לחיוכים שובי לב!‏

פעם אחת עוכבנו במחסום דרכים.‏ לאחר שאחראי המשמרת שאל אותנו מניין באנו ולאן מועדות פנינו,‏ התחילו השאלות שלו להיות יותר אישיות.‏

‏”‏מי האישה הזאת?‏”‏

‏”‏אשתי”‏,‏ עניתי.‏

‏”‏כמה זמן אתם נשואים?‏”‏

‏”‏שמונה שנים”‏.‏

‏”‏יש לכם ילדים?‏”‏

‏”‏לא”‏.‏

‏”‏שכה יהיה לי טוב!‏ האם נבדקתם אצל רופא?‏”‏

סקרנות טבעית זו הפתיעה אותנו בתחילה,‏ אבל עם הזמן ראינו בכך ביטוי להתעניינות אישית כנה של המקומיים בזולת.‏ למען האמת,‏ זאת הייתה אחת התכונות היפות ביותר שלהם.‏ אם אתה עומד במקום ציבורי ומתמהמה מספר דקות,‏ לא נדרש הרבה זמן עד שמישהו ייגש אליך וישאל אותך באדיבות אם אתה זקוק לעזרה כלשהי.‏

שינויים ומבט לאחור

נהנינו במשך השנים מפעילויות שונות שהיו קשורות לשליחותנו בסרי לנקה.‏ שירתּי בשירות הנפתי והמחוזי וכחבר בוועד הסניף.‏ בשנת 1996 הייתי באמצע שנות השבעים לחיי.‏ שמחתי להביט אחורה לעבר 45 שנות שירותי בסרי לנקה.‏ באסיפה הראשונה שלי בקולומבו היו כ־20 נוכחים.‏ מספר זה צמח כיום ליותר מ־​500,‏3 איש!‏ סיביל ואני רואים ברבים מיקירים אלה כאילו היו ילדינו ואפילו נכדינו הרוחניים.‏ למרות זאת,‏ נותרה עוד מלאכה רבה במדינה כולה — מלאכה שנדרשים לה כוחות ויכולות של צעירים מאיתנו.‏ במחשבה זו,‏ נענינו להזמנה של הגוף המנהל לחזור לאוסטרליה.‏ כך התאפשר לזוגות צעירים כשירים להיכנס במקומנו לסרי לנקה כשליחים.‏

כיום אני בן 82,‏ וגם אני וגם סיביל מאושרים שבריאותנו מאפשרת לנו לשרת כחלוצים מיוחדים בשטח הישן שלי באדליד.‏ בזכות השירות אנו שומרים על ערנות שכלית ועל גמישות.‏ כך קל לנו יותר להסתגל מחדש לאורח החיים כאן השונה מאוד מזה שבסרי לנקה.‏

יהוה דואג לכל צרכינו החומריים והאחים והאחיות בקהילה שלנו מעניקים לנו אהבה ותמיכה.‏ לאחרונה קיבלתי משימה חדשה.‏ נתמניתי למזכיר הקהילה.‏ למדתי שככל שאני מתאמץ לשרת את יהוה בנאמנות,‏ אני ממשיך לזכות להכשרה.‏ כשאני מביט לאחור על השנים שחלפו אינני יכול שלא להתפעל מהעובדה שילד פשוט וקליל מהערבות זכה להשכלה נהדרת שכזו — השכלה שרכשתי לאורך כל חיי.‏

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

ביום כלולותינו,‏ 1955

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

בשירות עם אח מקומי,‏ ראג׳ין קדירגמר,‏ ב־1957

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

עם סיביל,‏ היום