שמשון מנצח בעוז יהוה!
שוביו תאבי הנקם מנקרים את עיניו ומוסרים אותו לעבודת פרך. אחר כך הם מוציאים אותו מבית האסורים ומעבירים אותו אל מקדש אלילי לשעשע את ההמונים. הם מצעידים אותו לעיני אלפי צופים ושמים אותו ללעג. האסיר אינו פושע ואינו מפקד צבא אויב. הוא עובד יהוה המכהן כבר 20 שנה כשופט בישראל.
כיצד זה ששמשון — החזק באדם — מגיע לנקודת שפל כזו? האם בכוחו הבלתי רגיל ימלט את נפשו? מה היה סוד כוחו של שמשון? מה ניתן ללמוד מסיפור חייו?
”הוא יחל להושיע את ישראל”
בני ישראל סרו לא אחת מעבודת אלוהים האמיתית. לכן, כאשר ’הוסיפו לעשות הרע בעיני יהוה, נתנם יהוה ביד פלשתים ארבעים שנה’ (שופטים י״ג:1).
סיפורו של שמשון החל כאשר נראה מלאך יהוה לאשתו העקרה של מנוח ובישר לה שהיא תלד בן. ”מורה לא יעלה על ראשו”, ציווה עליה המלאך, ”כי נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן, והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים” (שופטים י״ג:2–5). בטרם הורה שמשון בבטן אימו, הועיד לו יהוה משימה מיוחדת. מרגע לידתו היה עליו להיות נזיר — אדם שנבדל לעבודת קודש מיוחדת.
”היא ישרה בעיניי”
שמשון גדל ו’יהוה בירך אותו’ (שופטים י״ג:24). יום אחד פנה לאביו ולאימו ואמר להם: ”אישה ראיתי בתִמְנתה מבנות פלשתים, ועתה קחו אותה לי לאישה” (שופטים י״ד:2). תאר לעצמך עד כמה הופתעו הוריו. במקום לחלץ את עם ישראל מידי נוגשיהם, רצה בנם לבוא עימם בברית נישואין. אסור היה על־פי תורת אלוהים לקחת אישה מקרב עובדי אלילים (שמות ל״ד:11–16). על כן הוריו מחו: ”האין בבנות אַחֶיך ובכל עמי אישה, כי אתה הולך לקחת אישה מפלשתים הערלים?” אך שמשון עמד על דעתו: ”אותה קח לי כי היא ישרה בעיניי” (שופטים י״ד:3).
באיזה מובן הייתה אותה פלשתית ”ישרה” בעיני שמשון? לא ב”יופיה המצודד ובקסמה”, מציינת האנציקלופדיה מאת מקלינטוק וסטרונג, ”אלא בהקשר למטרה, יעד או תכלית”. לאיזו תכלית? בשופטים י״ד:4 נאמר כי שמשון ’ביקש תואנה [הזדמנות להרע] מפלשתים’. לשם כך התעניין בה שמשון. עם בגרותו, ’החלה רוח יהוה לפעמו’, כלומר, לדחוף אותו לפעולה (שופטים י״ג:25). אם כן, רוח יהוה הייתה הכוח המניע מאחורי בקשתו היוצאת דופן של שמשון ומאחורי כל כהונתו כשופט בישראל. האם השיג שמשון את ההזדמנות שביקש? נראה תחילה כיצד השרה עליו יהוה את הביטחון שהוא לצידו.
שמשון היה בדרכו לתִּמְנָה, עיר מגוריה של כלתו לעתיד. ”ויבואו עד כרמי תמנתה”, מספר הכתוב, ”והנה כפיר אריות שואג לקראתו. ותצלח עליו רוח יהוה, וישסעהו כשסע הגדי”. מעשה גבורה מרשים זה אירע כאשר שמשון היה בגפו. לא היו עדי ראייה במקום. האם הייתה זו דרכו של יהוה להראות לשמשון שהוא בנזירותו מסוגל למלא את המשימה שהטיל עליו אלוהים? המקרא אינו משיב על כך, אך אין ספק ששמשון הבין שכוח נדיר זה אינו כוחו שלו. לבטח מקורו באלוהים. הוא בהחלט יכול להישען על יהוה שיעזור לו במשימה שנכונה לו. שמשון יצא מחוזק מהתקרית עם האריה, ’וַיֵרֶד וַיְדַבֵּר לאישה, וַתִישר בעיניו’ (שופטים י״ד:5–7).
לימים, כאשר שב שמשון לקחתה לביתו, ”ויסר לראות את מַפֶּלֶת האריה, והנה עדת דבורים בגוויית האריה ודבש”. על רקע המראה שנגלה לעיניו, חד שמשון חידה בחתונתו ל־30 מרעים, בני לווייתו של החתן. וזו לשון החידה: ”מהאוכל יצא מאכל ומעַז יצא מתוק”. אם ינחשו את פשר החידה, ייתן להם שמשון 30 סדינים וחליפות בגדים. אם לא, ייתנו הם לו 30 סדינים וחליפות בגדים. במשך שלושה ימים היו הפלשתים אובדי עצות בנוגע לחידה. ביום הרביעי איימו על האישה ואמרו לה: ”פתי את אישך ויגד לנו את החידה. פן נשרוף אותך ואת בית אביך באש”. איזו אכזריות! אם כך נהגו הפלשתים בבני עמם, תאר לעצמך את מצוקתם של בני ישראל העשוקים (שופטים י״ד:8–15).
האישה המבועתת לחצה על שמשון לגלות את פשר החידה. כביטוי לחוסר אהבה ולחוסר נאמנות לשמשון, מסרה מייד את הפתרון למרעיו. הם פתרו את החידה ושמשון ידע כיצד עלה בידם לעשות כן. הוא אמר להם: ”לולא חרשתם בעֶגלתי לא מְצאתם חידתי”. כעת נזדמנה לו ההזדמנות שלה חיכה. ”ותִצלח עליו רוח יהוה, וירד אשקלון ויך מהם שלושים איש וייקח את חליצותם וייתן החליפות למגידי החידה” (שופטים י״ד:18, 19).
האם מתוך תאוות נקם יצא שמשון לפעולה באשקלון? לא. היה זה מעשה אלוהים ביד המושיע שבו בחר. באמצעות שמשון פתח יהוה במלחמה נגד נוגשי עמו האכזריים. המערכה הייתה חייבת להימשך. ההזדמנות הבאה צצה כאשר בא שמשון לבקר אצל אשתו.
מלחמת יחיד
עם שובו לתמנה, התחוור לשמשון שאבי רעייתו השיא אותה לאחר מתוך מחשבה ששמשון שנא אותה. שמשון לא יכול היה להסתיר את זעמו. הוא לכד 300 שועלים וקשר אותם זוגות זוגות עם לפידים בין זנבותיהם. לאחר ששילח אותם, הציתו השועלים את השדות, את הכרמים ואת מטעי הזיתים וכילו את שלושת סוגי היבולים העיקריים של הפלשתים. הפלשתים הזועמים הגיבו באכזריות. הם הטילו את האחריות לכך על אשת שמשון ועל אביה ושרפו אותם באש. נקמתם הברברית שירתה את מטרת שמשון. הוא היכה בהם מכה גדולה (שופטים ט״ו:1–8).
האם הבינו בני ישראל שיהוה אלוהים מברך את שמשון וחברו אליו לשים קץ לשלטון הפלשתים? לא. למניעת בעיות שלחו בני יהודה 000,3 איש כדי לעצור את מנהיגו הנבחר של אלוהים והסגירו אותו לידי אויביו. ואולם, מעשה בגידה זה זימן לשמשון את ההזדמנות להסב אבידות נוספות לאויביו. בשעה שעמד להימסר לידי הפלשתים, ”ותצלח עליו רוח יהוה, ותהיינה העבותים אשר על זרועותיו כפִּשתים אשר בערו באש, ויימסו אסוריו מעל ידיו”. אחר כך הרים לחי חמור והיכה בה אלף איש (שופטים ט״ו:10–15).
שמשון קרא אל יהוה ואמר: ”אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת, ועתה אמות בצמא ונפלתי ביד הערלים?” יהוה שמע את תפילתו ונעתר לה. ”ויבקע אלוהים את המכתש... ויצאו ממנו מים, וַיֵשְתְ ותשב רוחו ויחי” (שופטים ט״ו:18, 19).
שמשון דבק במטרתו: המלחמה בפלשתים. הוא נכנס לביתה של זונה בעזה כדי להילחם באויבי אלוהים. שמשון נזקק למקום לינה בעיר אויב, ומצא את מבוקשו בביתה של זונה. לא היו לו כוונות לא־מוסריות. הוא עזב את ביתה בחצות, עקר את שערי העיר ואת שתי המזוזות [המשקופים] ונשא אותם אל ראש הר שבקרבת חברון, מרחק 60 קילומטר בערך. הכול נעשה בברכת אלוהים ובכוחו (שופטים ט״ז:1–3).
רוח הקודש פעלה על שמשון בדרך מיוחדת במינה בהתחשב בנסיבות הבלתי רגילות. משרתי אלוהים נאמנים בימינו יכולים להישען על אותה רוח שתפיח בהם כוח. ישוע הבטיח לתלמידיו שיהוה ”ייתן את רוח הקודש למבקשים ממנו” (לוקס י״א:13).
מדוע יהוה ’סר מעל שמשון’?
לימים התאהב שמשון באישה ששמה דלילה. חמשת סרני הפלשתים השתוקקו בכל דרך אפשרית להיפטר ממנו ועל כן החליטו לגייס את עזרתה. הם פנו אל דלילה ואמרו לה: ”פתי אותו וראי במה כוחו גדול ובמה נוכל לו”. כל אחד מהם הציע לה כשוחד ”אלף ומאה כסף” (שופטים ט״ז:4, 5).
אם מדובר היה בשקלי כסף, הרי ש־500,5 שקלים נחשבו לשוחד עצום. אברהם קנה חלקת קבר לאשתו ב־400 שקלי כסף, ועבד נמכר ב־30 שקלים בלבד (בראשית כ״ג:14–20; שמות כ״א:32). העובדה שהסרנים — מושלי חמש ערי פלשתים — פנו ליצר החמדנות של דלילה ולא לנאמנותה הלאומית, מרמזת שהיא הייתה אולי מבני ישראל. כך או כך, דלילה נענתה להצעה.
שלוש פעמים הטעה שמשון את דלילה ושלוש פעמים מעלה באמונו וניסתה להסגירו לידי אויביו. ”ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו, ותקצר נפשו למות”. בסופו של דבר גילה לה שמשון את האמת — שערו מעולם לא גולח. אם יגולח שערו, ייחלש ויהיה כאחד האדם (שופטים ט״ז:6–17).
זו הייתה מפלתו של שמשון. בתחבולות הביאה דלילה לכך שראשו יגולח. עם זאת, כוחו לא היה ממש בשערו. שערו פשוט ציין את יחסיו המיוחדים עם אלוהים כנזיר. כאשר שמשון הכניס את עצמו למצב שהשפיע על נזירותו בשל גילוח ראשו, ’סר מעליו יהוה’. הפעם גברו עליו הפלשתים, עיוורו אותו ושמו אותו בבית האסורים (שופטים ט״ז:18–21).
איזה לקח רב עוצמה אנו לומדים מכך! מן הראוי שנוקיר את יחסינו עם יהוה. אם נתפשר במידה זו או אחרת על הקדשתנו המשיחית, כיצד נוכל לצפות מאלוהים שימשיך לברך אותנו?
”תמות נפשי עם פלשתים”
הפלשתים שיכורי הניצחון הודו לדגון אלוהיהם על תבוסת שמשון. כדי לחגוג את נצחונם הוליכו את שמשון השבוי אל מקדש דגון. אך שמשון ידע את הסיבה האמיתית למפלתו. הוא ידע מדוע יהוה סר מעליו, והביע חרטה על כשלונו. בעודו בבית האסורים חזר שערו לצמוח. מה יעשה כעת לנגד אלפי פלשתים?
”אדני יהוה”, התפלל שמשון, ”זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, האלוהים, ואינקמה נְקם אחת משתי עיניי מפלשתים”. אחר כך לפת את שני עמודי התווך של הבית ו”יֵט בכוח”. ומה הייתה התוצאה? ”וייפול הבית על הסרנים ועל כל העם אשר בו ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו” (שופטים ט״ז:22–30).
לא היה אדם חזק כשמשון. גבורותיו היו מרשימות בהחלט. אך החשוב מכול הוא שדבר יהוה שם את שמשון בשורה אחת עם אנשי אמונה אחרים (עברים י״א:32–34).
[תמונה בעמוד 26]
מה היה סוד כוחו של שמשון?