מתגברים על קשיים בהעברת הבשורה הטובה

המשאית שלנו מתקרבת למחסום המאוייש בכ־60 גברים,‏ נשים,‏ נערים ונערות חמושים.‏ חלקם לבושים מדים וחלקם לא.‏ רבים מנופפים בנשק האוטומטי שלהם.‏ נראה שהם חיכו לנו.‏ באזור זה מתחוללות מהומות אזרחיות.‏

זהו היום הרביעי של מסענו,‏ ואנו נושאים עשרה טון של ספרות מקראית.‏ אנחנו תוהים,‏ האם הם יניחו לנו לעבור?‏ האם יבקשו כסף?‏ כמה זמן יידרש כדי לשכנע אותם שפנינו מועדות לשלום?‏

ידו של אחד מהם קלה על ההדק,‏ והוא יורה ברובהו באוויר כדי להזכיר לנו מי הבוס.‏ הוא מבחין בטלפונים הסלולריים שלנו ודורש שניתן לו אותם.‏ אנו מהססים,‏ והוא מעביר תנועת יד חדה על גרונו (‏לסימן שחיטה)‏.‏ זה לא מותיר כל צל של ספק באשר למה שיקרה אם נסרב להיענות לו.‏ אנו מוסרים לו את הפלאפונים.‏

לפתע,‏ אישה במדים לוקחת את הרובה שלה ומתקרבת אלינו.‏ היא ה”‏מזכירה”‏ ורוצה שניתן גם לה משהו.‏ החיים קשים,‏ ולא תזיק לה ”‏מתנה”‏ קטנה.‏ לאחר מכן,‏ חייל אחר פותח את מכל הדלק שלנו וממלא את הג׳ריקן שלו.‏ הוא מתעלם ממחאותינו וטוען שהוא בסך הכול ממלא פקודות.‏ אין בידינו לעשות דבר.‏ אנחנו רק מקווים שלא יצוץ במוחם של האחרים רעיון דומה.‏

סוף סוף נפתח המחסום ואנו ממשיכים בדרכנו.‏ אני וחבריי נושמים לרווחה.‏ היה מתח באוויר,‏ אבל התרגלנו למצבים מורטי עצבים כאלה במחסומים.‏ בין אפריל 2002 לינואר 2004,‏ נסענו 18 פעם מנמל דוּאַלָה שבקמרון לבַּנְגִי,‏ בירת הרפובליקה המרכז אפריקנית.‏ מסע זה בן 600,‏1 קילומטר תמיד מלווה בסיכונים ובהפתעות.‏a

‏”‏בנסיעות הללו למדנו הרבה דברים”‏,‏ מסבירים ג׳וזף ועמנואל,‏ נהגים שעשו את המסע הזה דרך קבע.‏ ”‏מן התבונה להרבות להתפלל ליהוה תפילות חרישיות ולשמור על קור רוח.‏ מחבר התהלים כתב:‏ ’‏באלוהים בטחתי לא אירא.‏ מה יעשה אדם לי?‏’‏ אנו משתדלים לאמץ את אותה הגישה.‏ אין לנו ספק כי יהוה יודע שהמטרה שלשמה אנו נוסעים היא להעביר מסר של תקווה החיוני כל כך”‏ (‏תהלים נ״ו:‏12‏)‏.‏

מאמץ בינלאומי כדי לספק הזנה רוחנית

רבים בחלק זה של אפריקה אוהבים לשמוע את בשורת מלכות האלוהים.‏ הספרות שאנו מעבירים עוזרת להם למלא את צורכם הרוחני (‏מתי ה׳:‏​3;‏ כ״ד:‏14‏)‏.‏ משרד הסניף של עדי־​יהוה בקמרון הממוקם בדואלה,‏ מספק באופן סדיר ספרות ליותר מ־​000,‏30 מבשרי מלכות ולמעוניינים,‏ בקמרון ובארבע מדינות שכנות.‏

פרטי הספרות כבר עברו מרחק רב.‏ רובם הודפסו באנגליה,‏ פינלנד,‏ גרמניה,‏ איטליה וספרד.‏ לאחר מכן הועברו דרך הים מצרפת.‏ בדרך כלל,‏ מדי שבועיים מגיעה לנמל דואלה מכולה של ספרות מקראית.‏

את המכולה מעמיסים על משאית,‏ וזו מעבירה אותה למשרד הסניף.‏ מתנדבים במחלקת ההובלות ממיינים את פרטי הספרות לפי מחוז חפצם.‏ הובלת הספרות לאזורים נידחים אינה משימה קלה,‏ אבל זהו חלק מהעברת הבשורה הטובה ”‏עד קצה הארץ”‏ (‏מעשי השליחים א׳:‏​8‏)‏.‏ משרד הסניף סומך על אותם נהגי משאיות המגלים הקרבה עצמית ועושים ברצון את המסעות המסוכנים הללו.‏ תודות לכך,‏ אספקת ספרות מקראית קבועה זורמת למיליוני אנשים בחלקה המרכזי של אפריקה.‏

מסע אופייני

הספרות מגיעה לרחבי קמרון,‏ לצ׳אד,‏ לגינֶאה המשוונית,‏ לגבון ולרפובליקה המרכז אפריקנית במשאיות.‏ הבה נתלווה לאחת מהן ולצוותה.‏ דמיין שאתה יושב יחד עם הנהגים,‏ והתכונן להרפתקה בת עשרה ימים או יותר.‏

בנסיעה הזאת משתתפים שישה נהגים.‏ עליהם להיות חזקים,‏ כשירים,‏ סבלנים ולבושים יפה — בלבוש אפריקני מסורתי או בחולצה מכופתרת עם עניבה.‏ היו פקידי מכס שאמרו עליהם:‏ ”‏תסתכלו על המשאית הנקייה ועל הנהגים המטופחים האלה,‏ הם נראים בדיוק כמו בתמונות המופיעות בספרות שלהם”‏.‏ אך מה שחשוב יותר מההופעה החיצונית של הנהגים הוא נכונותם ללכת לכל מקום שיש בו צורך על מנת לשרת אחרים (‏תהלים ק״י:‏3‏)‏.‏

כדי להימנע מהתנועה הסואנת האופיינית לדואלה,‏ הידועה כעיר מתרחבת,‏ אנו יוצאים לדרך בערך בשעה שש בבוקר,‏ לאחר הזריחה.‏ אנו חוצים גשר הסמוך למשרד הסניף וחולפים על פני העיר ההומה,‏ ולאחר מכן פונים מזרחה ליעד הראשון שלנו — יַאוּנְדֶה,‏ בירת קמרון.‏

כל ששת הנהגים יספרו לך עד כמה קשה לנהוג במשאית הנושאת במטענה עשרה טון של ספרים.‏ במהלך שלושת הימים הראשונים אנו נוסעים בדרכים סלולות וכמעט בלי תקלות,‏ ובכל זאת יש צורך לגלות עירנות מלאה וריכוז רב.‏ ואז,‏ ללא כל התרעה מתחיל לרדת גשם זלעפות.‏ מקטע זה אנו נוסעים בדרך משובשת.‏ תנאי הראות לקויים,‏ הדרך חלקלקה ועלינו לנוע לאטנו בגלל פני השטח המשובשים.‏ הערב יורד.‏ הגיע הזמן לעצור,‏ לאכול משהו ולנסות לישון כאשר רגלינו שעונות על לוח המחוונים.‏ אלה הם חייהם של מי שנוסעים בדרכים!‏

למחרת השכם בבוקר,‏ אנו ממשיכים במסענו.‏ אחד מהנהגים שם לב לתנאי הדרך.‏ אם אנו מתקרבים יותר מדי לתעלות שבצדי הדרך הוא מייד מתריע.‏ נהגים יודעים היטב שאם יתדרדרו לאחת מהתעלות יידרשו אולי ימים כדי להיחלץ ממנה.‏ מצב הכבישים לא משתפר בהרבה כשאנו חוצים את הגבול אל עבר הרפובליקה המרכז אפריקנית.‏ במהלך 650 הקילומטרים הבאים אנו עוברים דרך כפרים ירוקים ומשובבי עין,‏ הפרושים על הגבעות.‏ ילדים,‏ חבורות קשישים ואמהות הנושאות על גבן תינוקות מנופפים לנו לשלום כשאנו נוסעים בעצלתיים דרך כפריהם.‏ עקב המהומות האזרחיות,‏ יש תנועה דלה של כלי רכב ולכן המקומיים מתבוננים בנו בסקרנות מה.‏

חוויות המסבות נחת

ז׳נייר,‏ אחד מהנהגים שלנו,‏ מספר לנו כי חרף לוח הזמנים הצפוף הם עוצרים פעמים רבות בכפרים קטנים כדי לנוח מעט ולחלק ספרות מקראית.‏ הוא נזכר:‏ ”‏בכפר בשם בבואה,‏ תמיד ניסינו לדבר עם אדם שעבד כסדרן בבית־​חולים.‏ האיש גילה התעניינות רבה בבשורת המלכות ונהגנו לערוך איתו שיעור מקרא קצר.‏ יום אחד אפילו הראינו לו ולמשפחתו את קלטת הווידיאו על סיפורו של נוח.‏ הגיעו אליו חברים ושכנים,‏ ועד מהרה התמלא ביתו בצופים נרגשים.‏ כולם שמעו על נוח,‏ ועכשיו הזדמן להם לראות את סיפורו על המסך.‏ עד כמה זה חימם את ליבנו לראות את הערכתם.‏ לאחר מכן,‏ הם הכינו ארוחה חגיגית כאות לתודתם,‏ וכן דחקו בנו לעשות אצלם את הלילה.‏ היה עלינו לעזוב ללא שהיות ולהמשיך במסענו הארוך,‏ אך שמחנו שהייתה לנו אפשרות לחלוק את הבשורה הטובה עם אנשים ענווים אלו”‏.‏

נהג אחר ששמו ישראל,‏ נזכר בכמה מקרים שקרו באחת מנסיעותיהם לבנגי,‏ מחוז חפצנו.‏ ”‏ככל שהתקרבנו לבנגי”‏,‏ הוא מציין,‏ ”‏כך נתקלנו ביותר ויותר מחסומי דרכים.‏ למרבה השמחה,‏ חיילים רבים היו ידידותיים וזכרו את המשאית מנסיעות קודמות שלנו.‏ הם הזמינו אותנו לשבת עימם וקיבלו ברצון ספרות מקראית.‏ הם מוקירים מאוד ספרים,‏ ולכן כשהם מקבלים ספר הם רושמים בו קודם את שמם,‏ ואחר כך את התאריך ואת שמו של האדם שממנו קיבלו אותו.‏ לחלק מן החיילים היו קרובי משפחה שהם עדי־​יהוה,‏ וזאת סיבה נוספת לידידותיות שלהם”‏.‏

ג׳וזף,‏ הנהג הוותיק ביותר,‏ מציין מה היא מבחינתו נקודת השיא בנסיעות הללו — ההגעה למקום היעד.‏ בקשר לנסיעה מסוימת אחת,‏ הוא נזכר:‏ ”‏קילומטרים ספורים מבנגי,‏ התקשרנו לספר לאחינו שבתוך זמן קצר נגיע.‏ הם ליוו אותנו לאורך העיר,‏ ועזרו לנו עם עבודת הניירת.‏ כשהגענו,‏ כל האחים ממשרד הסניף יצאו לקראתנו וקידמו את פנינו בחיבוקים לבביים.‏ מן הקהילות השכנות הגיעו אחים כדי להגיש עזרה,‏ ובתוך מספר שעות פרקו מאות קופסאות שהכילו ספרי מקרא,‏ ספרים,‏ ספרונים וכתבי עת,‏ וערמו אותן במחסן”‏.‏

‏”‏לפעמים”‏,‏ מוסיף ג׳וזף,‏ ”‏המטען שלנו כלל בגדים,‏ נעליים ופריטים לילדים שנתרמו למען שכנתנו,‏ הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.‏ איזו שמחה הייתה זו לראות את חיוכיהם של אחינו שופעי ההערכה!‏”‏.‏

לאחר מנוחה בת יום אחד,‏ אנו מכינים את המשאית שלנו וחוזרים הביתה בדיוק באותו מסלול.‏ צפויות לנו בעיות בדרך,‏ אך החוויות שהסבו לנו נחת מפצות על הקשיים,‏ יהיו אשר יהיו.‏

מרחקים גדולים,‏ גשמים שוטפים,‏ כבישים גרועים,‏ תקרים ותקלות למיניהן יכולים מן הסתם לגרום תסכול.‏ חיילים משולחי רסן מהווים קושי קבוע.‏ אבל,‏ מאומה לא משמח את הנהגים האלה יותר מלהעביר את בשורת המלכות לחלקים נידחים באפריקה ולראות כיצד היא משפיעה על חיי האנשים שחובקים אותה.‏

למשל,‏ תודות לאותן נסיעות מתאפשר לאדם,‏ המתגורר באחד מהכפרים הנידחים ברפובליקה המרכז אפריקנית הגובל בסודן,‏ לקרוא תרגום מודרני של המקרא.‏ אשתו לומדת את ההוצאות האחרונות של המצפה וילדיהם מפיקים תועלת רבה מהספר למד מהמורה הגדול.‏b משפחה זו ועוד רבים אחרים החיים באזורים הכפריים הללו זוכים לקבל מזון רוחני,‏ בדיוק כמו אחיהם לאמונה המתגוררים בערים גדולות רבות.‏ זוהי אכן סיבה לשמחה רבה!‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏מפות/‏תמונה בעמוד 9]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

קמרון

דוּאַלָה

הרפובליקה המרכז אפריקנית

בַּנְגִי

‏[‏תמונה בעמוד 9]‏

ג׳וזף

‏[‏תמונה בעמוד 9]‏

עמנואל

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

משרד הסניף בבנגי,‏ שברפובליקה המרכז אפריקנית

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

פורקים את המטען בבנגי