סיפור חיים

למדתי לשים את מלוא מבטחי ביהוה

סיפורו של אוברי בקסטר

ביום שבת אחד בערב בשנת 1940 תקפו אותי שני גברים והפילו אותי על הקרקע.‏ שני שוטרים עמדו בצד,‏ אך במקום לעזור לי,‏ קראו לעברי קריאות גנאי ושיבחו את התוקפים.‏ האירועים בחיי שהובילו להתאכזרות זו החלו חמש שנים לפני כן,‏ בזמן שעבדתי במכרה פחם.‏ הרשו לי לספר.‏

נולדתי בשנת 1913 בסוונסי,‏ עיר נמל בניו סאות’‏ ויילס שבאוסטרליה,‏ השלישי מבין ארבעה בנים.‏ כשהייתי בן חמש,‏ נדבקה כל משפחתנו בשפעת הספרדית האימתנית שהפילה יותר מ־50 מיליון חללים בעולם כולו.‏ לשמחתנו,‏ שרדנו את המחלה.‏ ואולם,‏ בשנת 1933 ניחתה עלינו טרגדיה גדולה:‏ אמי שהייתה אישה יראת אלוהים נפטרה,‏ והיא בת 47.‏ קודם לכן השיגה את הספר אור (‏בלועזית)‏ בן שני הכרכים,‏ כלי עזר ללימוד המקרא שהוציאו עדי־​יהוה.‏

בעת ההיא עבדתי במכרה פחם.‏ במסגרת עבודתי היו פרקי זמן קצרים של עבודה אינטנסיבית ולאחריהם הפוגות שקטות.‏ משום כך,‏ נהגתי לקחת עימי לעבודה את הספרים ולקרוא בהם לאור הפנס שהיה מורכב על הקסדה.‏ עד מהרה הגעתי למסקנה שמצאתי את האמת.‏ גם התחלתי להקשיב להרצאות מקראיות ששידרו העדים ברדיו.‏ לשמחתי הרבה,‏ גם אבי וכל אחיי החלו להתעניין באמת המקראית.‏

בשנת 1935 פקד אותנו אסון נוסף:‏ אחי הצעיר בילי לקה בדלקת ריאות ומת.‏ הוא היה בסך הכול בן 16 במותו.‏ אלא שהפעם שאבנו נחמה מתקוות התחייה (‏מעשי השליחים כ״ד:‏15‏)‏.‏ עם הזמן הקדישו אבי,‏ אחיי הגדולים,‏ ורנר והרולד,‏ ונשותיהם את חייהם לאלוהים.‏ מבין בני משפחתי הקרובה רק אני נותרתי בחיים.‏ עם זאת,‏ אשתו השנייה של ורנר,‏ מרג׳ורי,‏ ואשתו של הרולד,‏ אליזבת,‏ עדיין פעילות בשירות יהוה.‏

רכישת ביטחון ביהוה

מגעי הישיר הראשון עם עדי־​יהוה אירע מאוחר יותר בשנת 1935.‏ היה זה כשהגיעה אל ביתנו,‏ רכובה על אופניים,‏ גברת מאוקראינה.‏ ביום ראשון שלאחר מכן,‏ נכחתי באסיפה המשיחית הראשונה שלי,‏ וכעבור שבוע הצטרפתי לקבוצה לשירות השדה.‏ האח שניהל את המפגש נתן לי כמה ספרונים,‏ ולהפתעתי הרבה שלח אותי אל השטח לבדי.‏ בדלת הראשונה הייתי כל כך מתוח שרציתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי חי.‏ אבל בעל הבית היה נחמד ואפילו הסכים לקחת ספרות.‏

פסוקים כמו קהלת י״ב:‏1 ומתי כ״ח:‏19,‏ 20 הותירו בי רושם עמוק,‏ ורציתי להיות חלוץ — כינוי למבשר בשירות מורחב.‏ אבי תמך בהחלטתי.‏ אף שלא הייתי טבול,‏ קבעתי לעצמי שב־15 ביולי 1936 אתחיל בחלוציות.‏ ביום ההוא הגעתי למשרד הסניף של עדי־​יהוה בסידני,‏ לשם הוזמנתי לשרת עם 12 חלוצים בפרבר דלוויץ’‏ היל שבסידני.‏ הם לימדו אותי להשתמש במטחנת חיטה ידנית,‏ ששימשה אז את החלוצים להכנת קמח ותרמה להקטנת הוצאות המזון.‏

שירות חלוצי בערבה

מאוחר יותר באותה שנה נטבלתי,‏ ולאחר מכן נשלחתי למרכז קווינסלנד יחד עם עוד שני חלוצים — אוברי וילס וקלייב שייד.‏ לרשותנו עמדו הטנדר של אוברי,‏ כמה זוגות אופניים,‏ פונוגרף נייד להשמעת הרצאות מקראיות,‏ אוהל ששימש לנו כבית במשך שלוש שנים,‏ שלוש מיטות,‏ שולחן וסיר ברזל.‏ ערב אחד,‏ כשהגיע תורי לבשל,‏ רציתי להכין ארוחה ”‏מיוחדת”‏ מירקות ומקמח חיטה.‏ אבל אף אחד מאיתנו לא יכול היה לאכול זאת.‏ במקרה חלף במקום סוס,‏ והגשתי לו את התבשיל.‏ הוא רחרח אותו,‏ ניער את ראשו והמשיך בדרכו.‏ בזה תמו ניסיונותיי הקולינריים.‏

עם הזמן החלטנו להחיש את כיסוי השטח.‏ לשם כך חילקנו אותו לשלושה חלקים,‏ וכל אחד בישר בחלק אחד.‏ בסוף היום הייתי בדרך כלל רחוק מכדי להגיע בחזרה לאוהל ברכיבה על אופניים,‏ ומשום כך התארחתי מדי פעם אצל כפריים מכניסי אורחים.‏ לילה אחד ישנתי במיטה מפוארת בחדר אורחים בחוות בקר,‏ ובלילה שלמחרת ישנתי על רצפת עפר בבקתה של צייד קנגורו כשמסביבי ערימות של עורות מצחינים.‏ פעמים רבות לנתי בערבה תחת כיפת השמיים.‏ פעם אחת הקיפו אותי ממרחק כמה כלבי דינגו (‏כלבי בר)‏,‏ והיללות המצמררות שהשמיעו מילאו את החשיכה.‏ לאחר לילה ללא שינה התברר לי שהם לא התעניינו בי,‏ אלא בשיירי נבלה שהושלכו בקרבת מקום.‏

הכרזת הבשורה במכונית כריזה

הייתה לנו מכונית כריזה ועשינו בה שימוש יעיל להכרזת בשורת מלכות אלוהים.‏ בעיר טאונסוויל שבצפון קווינסלנד,‏ הרשתה לנו המשטרה להתמקם במרכז העיר.‏ ואולם,‏ ההרצאות שהשמענו הרגיזו כמה מחברי צבא הישע,‏ והם הורו לנו לעזוב את המקום.‏ משסירבנו,‏ טלטלו חמישה מהם בחוזקה את הטנדר שלנו.‏ באותו רגע הייתי בתוך המכונית עסוק בהפעלת מערכת הקול.‏ הגענו למסקנה שלא כדאי לנו לעמוד על זכויותינו,‏ ועל כן כאשר נסוגו התוקפים,‏ עזבנו את המקום.‏

בעיר בונדברג השאיל לנו אדם מעוניין סירה שהשטנו בנהר בורנט החוצה את העיר וממנה השמענו את ההרצאות.‏ אוברי וקלייב שטו בסירה עם מערכת הקול,‏ ואילו אני נשארתי באולם ששכרנו.‏ באותו לילה רעם ברחבי בונדברג קולו המוקלט החזק של ג׳וזף פ.‏ רתרפורד,‏ ששירת במרכז העולמי של עדי־​יהוה,‏ כשהוא מכריז מסר מקראי חוצב להבות.‏ אלה היו באמת זמנים מרגשים שדרשו אומץ לב ואמונה מצד משרתי אלוהים.‏

קשיים נוספים בעקבות המלחמה

מייד לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939,‏ דנה חוברת המצפה מ־1 בנובמבר על הניטראליות המשיחית בענייני פוליטיקה ומלחמות.‏ לימים,‏ שמחתי שלמדתי את החומר הזה שהוגש בעיתו.‏ בינתיים,‏ לאחר שלוש שנים ביחד,‏ קיבלנו אוברי,‏ קלייב ואני משימות שונות ונפרדנו זה מזה.‏ התמניתי למשגיח נודד בצפון קווינסלנד,‏ מינוי שלא פעם העמיד למבחן את בטחוני ביהוה.‏

באוגוסט 1940 ביקרתי בקהילה בטאונסוויל שהיו בה ארבעה חלוצים — פרסי ואילמה איזלובa ונורמן בלוטי ואחותו ביאטריס.‏ כעבור שש שנים נשאתי לאישה את ביאטריס.‏ ערב אחד ביום שבת,‏ אחרי שבישרתי ברחוב עם כמה מבשרים,‏ אירעה ההתקפה שסיפרתי עליה בהתחלה.‏ אבל האי־​צדק הזה רק דרבן אותי עוד יותר לשרת את יהוה ביתר שאת.‏

שתי חלוצות,‏ יוּנה ומרל קילפטריק,‏ עשו חיל בצפון.‏ לאחר שהייתי עימן בשירות יום שלם שעבר עלינו בנעימים,‏ הן ביקשו ממני להעביר אותן בסירה אל צידו השני של הנהר כדי להגיע למשפחה שגילתה עניין באמת המקראית.‏ לשם כך הייתי צריך לשחות אל סירת משוטים שעגנה בצד השני,‏ לחתור בה בחזרה ואחר כך לחצות שוב את הנהר עם האחיות.‏ אך כשהגעתי לסירה התחוור לי שהמשוטים נעלמו.‏ מאוחר יותר נודע לנו שאחד המתנגדים החביא אותם.‏ התעלול שלו לא הרתיע אותנו.‏ לפני כן,‏ במשך מספר שנים,‏ עבדתי כמציל ועדיין הייתי שחיין מעולה.‏ לכן קשרתי את חבל העוגן מסביב למותניי,‏ משכתי את הסירה אל האחיות וגררתי אותן אל העבר השני.‏ יהוה בירך את מאמצינו,‏ ועם הזמן הפכו בני המשפחה המעוניינים לעדי־​יהוה.‏

תחת צל כנפיו של יהוה

מטעמי ביטחון הקים הצבא מחסום בכניסה לעיר איניספייל.‏ מאחר שהיה לי מעמד תושב,‏ השגתי אשרות כניסה שהוכחו כאוצר כאשר ביקרו נציגים ממשרד הסניף של עדי־​יהוה.‏ כדי לחצות את המחסום,‏ נהגתי להסתיר את האחים בתא סודי שהיה תחת המושב האחורי במכוניתי.‏

בימים ההם הונהג קיצוב בדלק,‏ ובמכוניות רבות הותקנו מתקנים לייצור גז.‏ המתקן הפיק מפחמים בוערים גז דליק שהפעיל את המנוע.‏ נסעתי בלילות כששקי פחמים מונחים בערימה על התא שבו התחבא האח.‏ כשעצרתי במחסום,‏ השארתי את המנוע דלוק בעוצמה רבה ודאגתי שמְכל הפחמים יהיה מלובן מחום.‏ המטרה הייתה להסיח את דעתם של השומרים.‏ לילה אחד צעקתי לשומרים,‏ ”‏אם אכבה את המנוע,‏ אשבש את תערובת הגז והאוויר,‏ ויהיה לי קשה להתניע אותו מחדש”‏.‏ החום,‏ הרעש והפיח הפריעו לשומרים,‏ והם בדקו את המכונית בחטף ושלחו אותי לדרכי.‏

בימים ההם הוטל עליי לארגן כינוס בטאונסוויל עבור העדים המקומיים.‏ הונהג אז קיצוב במזון,‏ וכדי להשיג את מבוקשנו היינו זקוקים לאישורו של השופט המקומי.‏ בזמן ההוא ישבו אחינו לאמונה בכלא בשל עמדתם הניטראלית.‏ לכן כאשר קבעתי ריאיון אצל השופט,‏ חשבתי לעצמי,‏ ’‏האם אני נוהג בחוכמה או האם אני משחק באש?‏’‏ למרות זאת,‏ הגעתי לריאיון כפי שהתבקשתי.‏

השופט,‏ שישב מאחורי מכתבה מהודרת וגדולה,‏ הזמין אותי לשבת.‏ כשסיפרתי לו מהי מטרת ביקורי,‏ הוא התקשח ונתן בי מבט נוקב וארוך.‏ אחר כך נרגע ואמר,‏ ”‏כמה מזון אתה צריך?‏”‏ מסרתי לו רשימה ובה רק מעט שבמעט מהנחוץ.‏ הוא בחן את הרשימה ואמר:‏ ”‏לא נראה לי שזה יספיק.‏ מוטב שנכפיל את הכמויות”‏.‏ יצאתי ממשרדו בלב שופע הודיה ליהוה על כך ששוב לימד אותי לשים בו את מלוא מבטחי.‏

בינואר 1941 הוצאה הפעילות של עדי־​יהוה באוסטרליה אל מחוץ לחוק.‏ רבים נעשו חשדנים כלפינו ואף האשימו אותנו בריגול לטובת יפן.‏ יום אחד הגיעו שתי משאיות עמוסות שוטרים וחיילים אל ”‏חוות המלכות”‏,‏ חלקת אדמה ברמת אתרטון שרכשנו לגידול מזון.‏ הם חיפשו זרקור שלכאורה שימש אותנו לשליחת איתותים לאויב.‏ הואשמנו גם בשתילת תירס בצורה מקודדת שניתן היה לקוראה מהאוויר!‏ כמובן,‏ כל ההאשמות האלו הופרכו.‏

בשל האיסור על הפעילות,‏ היה עלינו להיות זהירים ויצירתיים בהעברת ספרות.‏ למשל,‏ כשיצא לאור הספר ילדים (‏בלועזית)‏,‏ השגתי קופסת קרטון בבְּרִיסְבֶּן,‏ נסעתי צפונה ברכבת והשארתי ספרים בתחנות של יישובים שהיו בהם קהילות.‏ כדי להניא את השוטרים ואת פקחי הצבא מלפתוח את הקופסה,‏ הבאתי עימי להב של מסור עגול וקשרתי אותו לקופסה רגע לפני שירדתי מהרכבת.‏ היה זה תכסיס פשוט שתמיד הוכיח את עצמו.‏ לשמחתם הרבה של משרתי יהוה,‏ הוסר האיסור ביוני 1943.‏ שופט אחד כינה אותו ”‏שרירותי,‏ קפריזי ודכאני”‏.‏

זימון לשירות צבאי

בשנה שלפני כן קיבלנו,‏ אוברי וילס,‏ נורמן בלוטי ואנוכי צווי גיוס.‏ אוברי ונורמן זומנו שבוע אחד לפניי ונידונו לשישה חודשי מאסר.‏ בזמנו החרים הדואר את חוברות המצפה שיועדו לעדים שהיו מוכרים לרשויות,‏ ואילו חוברות המצפה שנשלחו למנויים אחרים לא הוחרמו.‏ תפקידנו היה למצוא את אותם אנשים,‏ לשכפל את כתבי העת ולחלק את ההעתקים בין האחים.‏ בדרך זו קיבלנו מזון רוחני באופן קבוע.‏

כצפוי,‏ נידונתי לשישה חודשי מאסר ומייד ערערתי על גזר הדין,‏ כפי שהורה לי משרד הסניף בסידני.‏ מטרתנו הייתה להרוויח זמן עד אשר ימונה אח אחר שימלא את מקומי.‏ ניצלתי את חירותי כדי לבקר אצל כמה מ־21 העדים שהיו במאסר בצפון קווינסלנד.‏ רובם ישבו בכלא אחד,‏ ומנהל הכלא תיעב אותנו.‏ כשהזכרתי לו שנציגי דתות אחרות רשאים לבקר את אנשיהם,‏ הוא רתח מזעם.‏ ”‏אילו יכולתי”‏,‏ צעק,‏ ”‏הייתי מעמיד את כל עדי־​יהוה מול כיתת יורים!‏”‏ הסוהרים נחפזו ללוות אותי החוצה.‏

כשהגיע הדיון בערעורי,‏ קיבלתי סיוע משפטי כנדרש על־​פי חוק.‏ אלא שבפועל ניהלתי את מרבית התיק בעצמי,‏ ולכן היה עליי להישען במידה רבה על יהוה.‏ יהוה לא אכזב אותי (‏לוקס י״ב:‏11,‏ 12;‏ פיליפים ד׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏ למרבה הפלא,‏ הערעור התקבל כי נמצאו טעויות סופר בכתב האישום.‏

בשנת 1944 נשלחתי לשרת בנפה גדולה המקיפה את כל דרום אוסטרליה,‏ את צפון ויקטוריה ואת סידני שבניו סאות’‏ ויילס.‏ כעבור שנה החל מבצע הרצאות בינלאומי,‏ וכל מרצה נדרש להכין את נאומו על בסיס ראשי פרקים של עמוד אחד.‏ היה זה אתגר חדש להגיש נאומים בני שעה,‏ אבל המשכנו קדימה תוך ביטחון מלא ביהוה,‏ והוא בירך את מאמצינו.‏

נישואין ותפקידים חדשים

ביולי 1946 נשאתי לאישה את ביאטריס בלוטי,‏ ושירתנו יחד כחלוצים.‏ התגוררנו בקרוון מעץ.‏ בדצמבר 1950 נולדה בתנו היחידה,‏ ג׳ניס (‏ג׳ן)‏.‏ שירתנו כחלוצים במספר מקומות כולל בעיר קמפסי שבניו סאות’‏ ויילס,‏ שם היינו העדים היחידים.‏ מדי יום ראשון הגענו לאולם ציבורי מקומי,‏ והגשתי הרצאה פומבית שפרסמנו קודם לכן בעזרת עלוני הזמנה.‏ במשך מספר חודשים ישבו בקהל אך ורק ביאטריס וג׳ן התינוקת.‏ אבל לא חלף זמן רב והצטרפו עוד טיפין טיפין.‏ כיום יש בקמפסי שתי קהילות משגשגות.‏

כשמלאו לג׳ן שנתיים,‏ התיישבנו בבריסבן.‏ בסיום חוק לימודיה,‏ שירתנו כולנו כחלוצים במשך ארבע שנים בעיר ססנוק שבניו סאות’‏ ויילס,‏ ואחר כך חזרנו לבריסבן לטפל באימהּ החולה של ביאטריס.‏ כיום יש לי הזכות לשרת כזקן־​קהילה בקהילת צ׳רמסייד.‏

ביטאריס ואנוכי מודים ליהוה על הברכות הרבות שהוא הרעיף עלינו,‏ ובין היתר על הזכות שנפלה בחלקנו לעזור ל־32 איש להכירו.‏ אני אישית מודה ליהוה על אשתי היקרה שלמרות עדינותה ורכותה,‏ היא נלחמת לבלי חת למען האמת המקראית.‏ היא אוהבת את אלוהים,‏ בוטחת בו ויש לה עין ”‏פשוטה”‏,‏ ותודות לכך היא אשת חיל ואם למופת (‏מתי ו׳:‏22,‏ 23,‏ ע״ח;‏ משלי י״ב:‏4‏)‏.‏ איתה אוכל לומר בכל לבי:‏ ”‏ברוך הגבר אשר יבטח ביהוה”‏ (‏ירמיהו י״ז:‏7‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 9]‏

השתמשנו במכונית כריזה זו בצפון קווינסלנד

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

אני עוזר כאן לאחיות קילפטריק לדחוף את מכוניתן בעונת הגשמים בצפון קווינסלנד

‏[‏תמונה בעמוד 12]‏

יום כלולותינו