הפניות עבור גיליון פעילות לאסיפת אורח חיינו ושירותנו
7–13 בספטמבר
אוצרות מדבר־אלוהים | שמות כ״ג עד כ״ד
”אל תלך אחרי ההמון”
בנ–1–א 11 §3
אהרון
ראוי לציין שבכל אחד משלושת המקרים שבהם מעד, נראה שאהרון לא היה היוזם העיקרי של המעשה הפסול, אלא אפשר למצבים מלחיצים או להשפעתם של אחרים להסיט אותו מדרך הישר. בייחוד בעבירתו הראשונה הוא יכול היה ליישם את העיקרון שבבסיס הצו: ”לא תלך אחרי ההמון לעשות את הרע” (שמ כ״ג:2). בכל זאת, בהמשך שמו מוזכר לטובה בכתבי־הקודש, ובן אלוהים, במהלך חייו הארציים, הכיר בלגיטימיות של כהונת בית אהרון (תה קט״ו:10, 12; קי״ח:3; קל״ג:1, 2; קל״ה:19; מתי ה׳:17–19; ח׳:4).
בנ–1–א 343 §5
עיוורון
הטיית דין בשל שחיתות השופטים הייתה מסומלת על־ידי עיוורון, ורבות הן מצוות התורה היוצאות נגד שוחד, מתנות או דעות קדומות, שהרי דברים אלה עלולים לעוור שופט ולמנוע משפט חף ממשוא פנים. ”השוחד מעוור את חדי הראייה” (שמ כ״ג:8). ”השוחד מעוור עיני חכמים” (דב ט״ז:19). אין זה משנה כמה שופט כלשהו הוא ישר וחד הבחנה, הוא עלול להיות מושפע, ביודעין או אף שלא ביודעין, ממתנה מצד המעורבים במקרה. תורת אלוהים מתייחסת בכובד ראש להשפעה המעוורת שיש לא רק למתנה, אלא גם לרגש, כנאמר: ”לא תישא את פני העני ולא תיתן עדיפות לעשיר” (ויק י״ט:15). באופן דומה, אל היה לשופט לפעול על בסיס רגש או אהדת הקהל ולפסוק נגד העשיר רק בשל היותו עשיר (שמ כ״ג:2, 3).
חיפוש פנינים רוחניות
בנ–2–א 393
מיכאל
1. המלאך הקדוש היחיד למעט גבריאל ששמו מוזכר במקרא, והיחיד המכונה ”שר המלאכים” (יהד 9). האזכור הראשון של שמו מופיע בספר דניאל פרק י׳, שם מתואר מיכאל כ”אחד השרים הראשונים במעלה”; הוא בא לעזרת מלאך נחות יותר אשר ”שר מלכות פרס” עמד נגדו. מיכאל כונה ”שרכם”, כלומר שר עמו של דניאל, ”השר הגדול העומד למען [עמו של דניאל]” (דנ י׳:13, 20, 21; י״ב:1). ניתן להסיק מכך שמיכאל הוא המלאך שהדריך את בני ישראל במדבר (שמ כ״ג:20, 21, 23; ל״ב:34; ל״ג:2). העובדה ש”מיכאל שר המלאכים התווכח עם השטן על גופת משה” תומכת במסקנה זו (יהד 9).
14–20 בספטמבר
אוצרות מדבר־אלוהים | שמות כ״ה עד כ״ו
”הדבר החשוב ביותר במשכן”
בנ–1–א 165
ארון הברית
מבנה ועיצוב. הדבר הראשון שמסר יהוה למשה כאשר הורה לו לבנות את המשכן היה מבנה ועיצוב הארון, שהרי הוא היה הדבר החשוב ביותר במשכן ובמחנה ישראל כולו. מידותיה של התיבה עצמה היו שתי אמות וחצי אורך, אמה וחצי רוחב ואמה וחצי גובה (ב. 111×67×67 ס״מ). הארון היה עשוי עץ שיטה ומצופה זהב טהור מבפנים ומבחוץ. ”שולי זהב” אומנותיים שימשו כעטרת ”סביבו”. החלק השני של הארון, הכפורת, היה עשוי זהב טהור, ולא רק עץ מצופה זהב, ואורכו ורוחבו היו זהים לאלה של התיבה. על הכפורת היו שני כרובים מזהב, עבודת פטיש, אחד בכל אחד מקצות הכפורת כשהם ניצבים זה מול זה, ראשיהם רכונים וכנפיהם פרושות כלפי מעלה ומסוככות על הארון (שמ כ״ה:10, 11, 17–22; ל״ז:6–9).
בנ–1–א 166 §2
ארון הברית
הארון שימש כארכיון קדוש לשמירת תזכורות או עדויות קדושות. הפריט העיקרי היה שני לוחות העדות, או עשרת הדיברות (שמ כ״ה:16). ”כד הזהב שהכיל את המן ומטה אהרון שפרח” נוספו לארון, אך הוצאו ממנו זמן מה לפני בניית מקדש שלמה (עב ט׳:4; שמ ט״ז:32–34; במד י״ז:10; מלא ח׳:9; דהב ה׳:10). בדיוק לפני מותו מסר משה העתק של ”ספר התורה” לכוהנים משבט לוי והנחה אותם לשמור עליו לא בתוך, אלא ”בצידו של ארון ברית יהוה אלוהיכם... לעֵד נגדך” (דב ל״א:24–26).
בנ–1–א 166 §3
ארון הברית
נקשר לנוכחות אלוהים. לאורך כל תולדותיו נקשר הארון לנוכחות אלוהים. יהוה הבטיח: ”אופיע לפניך שם ואדבר איתך מעל הכפורת. מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות”. ”בענן איראה מעל הכפורת” (שמ כ״ה:22; ויק ט״ז:2). שמואל כתב שיהוה ”יושב על כיסאו מעל הכרובים” (שמא ד׳:4), מכאן שהכרובים שימשו כ”סמל המרכבה” של יהוה (דהא כ״ח:18). בהתאם לכך, ”בכל עת שנכנס משה אל אוהל מועד לדבר עם [יהוה], שמע את הקול המדבר עימו מעל הכפורת אשר על ארון העדות, מבין שני הכרובים; ואלוהים דיבר אליו” (במד ז׳:89). בהמשך יהושע והכוהן הגדול פינחס שאלו גם הם את פי יהוה לפני הארון (יהו ז׳:6–10; שופ כ׳:27, 28). אולם הכוהן הגדול היה למעשה היחיד שנכנס לקודש הקודשים וראה את הארון. הוא עשה זאת יום אחד בשנה, לא כדי לתקשר עם יהוה, אלא כדי לקיים את טקס יום הכיפורים (ויק ט״ז:2, 3, 13, 15, 17; עב ט׳:7).
חיפוש פנינים רוחניות
בנ–1–א 432 §1
כרוב
דוגמאות המייצגות כרובים נכללו בריהוט המשכן שהוקם במדבר. מעל כפורת ארון הברית, משני קצותיה, היו שני כרובי זהב, עבודת פטיש. הם היו זה מול זה והתכופפו לעבר הכפורת בתנוחה המעידה על עבודת אלוהים. לכל אחד מהם היו שתי כנפיים שנפרשו מעלה וסוככו על הכפורת, כביכול הגנו עליה (שמ כ״ה:10–21; ל״ז:7–9). כמו כן, הכיסוי הפנימי של בדי אוהל המשכן והפרוכת המפרידה בין הקודש לקודש הקודשים היו רקומים דוגמאות כרובים (שמ כ״ו:1, 31; ל״ו:8, 35).
בנ–2–א 936
לחם הפנים
שתיים עשרה כיכרות לחם שהונחו על השולחן שהיה ממוקם בקודש במשכן או בבית המקדש והוחלפו בכיכרות טריות מדי שבת (שמ ל״ה:13; ל״ט:36; מלא ז׳:48; דהב י״ג:11; נחמ י׳:32, 33). המילה ”פנים” בעברית המקראית הוראתה לעיתים נוכחות (מלב י״ג:23), ומכאן שלחם הפנים תמיד היה מונח אל מול פניו של יהוה כמנחה (שמ כ״ה:30). לחם הפנים מוזכר גם כ”לחם המערכת” (דהב ב׳:4) וכ”לחם המוצג” (מר ב׳:26).
21–27 בספטמבר
אוצרות מדבר־אלוהים | שמות כ״ז עד כ״ח
”מה ניתן ללמוד מבגדי הכוהנים?”
בנ–2–א 1143
אורים ותומים
כמה פרשני מקרא סבורים שהאורים והתומים היו גורלות. הם מכונים ”גורלות קדושים” בתרגום ג׳יימס מוֹפאט של הכתוב בשמות כ״ח:30. יש המשערים שהם היו מורכבים משלושה חלקים: על האחד הייתה חרותה המילה ”כן”, על השני ”לא”, והשלישי היה ריק. הללו הוצאו וסיפקו מענה לשאלה שהועלתה, אלא אם כן החלק הריק הוא שהוצא, שהרי במקרה זה לא סופק מענה לשאלה. לדעת אחרים מדובר היה בשתי אבנים שטוחות, שצידן האחד לבן והאחר שחור. כאשר הופלו, אם שתי האבנים נפלו כך שצידן הלבן פונה מעלה התשובה הייתה ”כן”, אם נפלו כך שצידן השחור פונה מעלה התשובה הייתה ”לא”, ואם נפלו כך שאחד הצדדים הפונים מעלה היה שחור והשני לבן — לא הייתה תשובה. במקרה אחד, כאשר שאל שאול באמצעות הכוהן האם לשוב ולתקוף את הפלשתים, הוא לא קיבל תשובה. מתוך מחשבה שמישהו מאנשיו חטא, הוא קרא: ”אלוהי ישראל, ענה בתומים!” שאול ויהונתן הובדלו מבין הנוכחים; לאחר מכן הופלו גורלות כדי לבחור אחד מהם. במקרה זה נראה שהקריאה ”ענה בתומים” והפלת גורלות אינן מתייחסות לאותו דבר, אף ששתי הפעולות עשויות להיות קשורות זו לזו (שמא י״ד:36–42).
בנ–1–א 849 §3
מצח
הכוהן הגדול בישראל. הכוהן הגדול בעם ישראל חבש מצנפת אשר בחלקה הקדמי, על מצחו, הייתה לוחית מזהב, ”נזר הקודש”, ועליה חרתו, ”כפי שחורתים פיתוחים בחותם”, את המילים: ”קודש ליהוה” (שמ כ״ח:36–38; ל״ט:30). בתור הנציג הראשי של עבודת יהוה בעם ישראל, היה זה ראוי שהכוהן הגדול ישמור על קדושת משרתו. המילים החרותות שימשו גם כתזכורת עבור עם ישראל כולו שתמיד יש לנהוג בקדושה בשירות יהוה. הן גם שימשו כסמל מתאים לכוהן הגדול יותר, ישוע המשיח, ולהיותו מוקדש על־ידי יהוה לכהונה זו המעלה על נס את קדושת אלוהים (עב ז׳:26).
חיפוש פנינים רוחניות
בנ–1–א 1130 §2
קדושה
בעלי חיים ותנובה. בכורי הבקר, הכבש והעז נחשבו קדושים ליהוה ולא ניתן היה לפדותם. היה צריך להקריבם, וחלק מהקורבן הוקצה לכוהנים המקודשים (במד י״ח:17–19). הביכורים והמעשר היו קדושים, כמו גם כל הקורבנות והמתנות המוקדשים לשירות המקדש (שמ כ״ח:38). אל היה להקל ראש בכל הדברים הקדושים ליהוה או להשתמש בהם בצורה שגרתית. אחת הדוגמאות לכך היא החוק הנוגע למעשר. אם אדם הקצה מעשר, לדוגמה מיבול החיטה שלו, ובהמשך הוא או אחד מבני ביתו נטלו בשגגה חלק ממנו לשימוש ביתי, כמו בישול, האיש היה אשם בהפרת חוק אלוהים בנוגע לדברים קדושים. התורה קבעה שהוא ישלם פיצוי למקדש באותה כמות בתוספת 20 אחוז, וכן יקריב איל תמים מן הצאן. הדבר הביא לרחישת כבוד רב כלפי הדברים הקדושים השייכים ליהוה (ויק ה׳:14–16).
28 בספטמבר עד 4 באוקטובר
אוצרות מדבר־אלוהים | שמות כ״ט עד ל׳
”תרומה ליהוה”
בנ–2–א 764, 765
מִפקד
בסיני. בפקודת יהוה נערך המפקד הראשון במהלך חניית המחנה בסיני בחודש השני בשנה השנייה לצאתם של בני ישראל ממצרים. כדי לעזור למשה לבצע את המשימה, נבחר נשיא מכל שבט שיישא באחריות וישגיח על המפקד בשבטו. במפקד נספרו כל הגברים שהיו בני 20 שנה ומעלה, הכשירים לשרת בצבא. התורה קבעה גם שעל כל אחד מהנפקדים יוטל מס של חצי שקל (ככל הנראה 10.$1) כתרומה לשירות במשכן (שמ ל׳:11–16; במד א׳:1–16, 18, 19). מספר הנפקדים הכולל היה 550,603, למעט הלוויים, אשר לא היו עתידים לקבל נחלה בארץ. הללו לא שילמו את מס המשכן ולא נדרשו לשרת בצבא (במד א׳:44–47; ב׳:32, 33; י״ח:20, 24).
בנ–1–א 502
תרומה
תרומות מסוימות נדרשו במסגרת התורה. כאשר פקד משה את בני ישראל, כל גבר בן 20 שנה ומעלה נדרש לתת כופר בעד נפשו, ”חצי שקל [ככל הנראה 10.$1] לפי השקל המקובל במקום הקדוש”. הייתה זו ”תרומת יהוה” עבור כפרה על נפשותיהם ועבור ”עבודת אוהל מועד” (שמ ל׳:11–16). לדברי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (מלחמת היהודים ספר ז׳, פרק ו׳, 6) ”המס הקדוש” שולם לאחר מכן מדי שנה (דהב כ״ד:6–10; מתי י״ז:24; ראה מיסוי).
מ11–א 11/1 12 §1, 2
הידעת?
כיצד מומנו שירותי מקדש יהוה בירושלים?
שירותי המקדש השונים מומנו על־ידי מיסוי — בעיקר מעשרות, שהיו בגדר חובה. אך נעשה שימוש בסוגים נוספים של מיסים. לדוגמה, בעת בניית המשכן הורה יהוה למשה לגבות חצי שקל כסף מכל בן ישראל שנפקד כ”תרומה ליהוה” (שמות ל׳:12–16).
ככל הנראה עם הזמן הונהג שכל יהודי יתרום סכום קבוע זה כמס מקדש שנתי. היה זה אותו מס שישוע הורה לפטרוס לשלם באמצעות מטבע שנלקח מפיו של דג (מתי י״ז:24–27).
חיפוש פנינים רוחניות
בנ–1–א 1029 §4
יד
סמיכת ידיים. ידיים הונחו על אדם או על חפץ לא רק לשם מגע, אלא גם למטרות אחרות. אולם ככלל, משמעות פעולה זו הייתה הבדלה, הצבעה על אדם או על דבר כמי שזוכים להכרה בצורה מסוימת. במהלך טקס הסמכת הכהונה אהרון ובניו סמכו את ידיהם על ראש הפר ושני האילים שעמדו להיות מוקרבים, ובזאת הכירו בכך שאותם בעלי חיים מוקרבים עבורם, כדי שיוכלו להפוך לכוהני יהוה אלוהים (שמ כ״ט:10, 15, 19; ויק ח׳:14, 18, 22). כאשר מינה את יהושע ליורשו בפיקודו של אלוהים, סמך משה את ידיו על יהושע. בעקבות זאת היה יהושע ”מלא רוח חוכמה” ומוכן להנהיג את ישראל כראוי (דב ל״ד:9). ידיים הונחו על אנשים כדי להבדילם כמושא ברכה (בר מ״ח:14; מר י׳:16). ישוע המשיח נגע, או שם את ידיו, בכמה אנשים שריפא (מתי ח׳:3; מר ו׳:5; לוק י״ג:13). מתת רוח הקודש הוענקה בכמה מקרים באמצעות סמיכת ידי השליחים (מהש ח׳:14–20; י״ט:6).
בנ–1–א 114 §1
משוח, משיחה
בתורה שנתן למשה קבע יהוה נוסחה לרקיחת שמן המשיחה. היה זה מתכון מיוחד של חומרים משובחים לעילא ולעילא — מור, קינמון ריחני, קנה ריחני, קידה ושמן זית (שמ ל׳:22–25). הייתה זו עבירה שדינה מוות לרקוח תערובת זו ולעשות בה שימוש לענייני חולין או למטרות שאינן מורשות (שמ ל׳:31–33). הדבר המחיש באופן סמלי את חשיבותו וקדושתו של מינוי לתפקיד אשר התאשר במשיחה בשמן קדוש.