למדתי לשנוא את שאהבתי
איגרוף היה כל חיי. נהנתי מן היכולת להלום ביריבי בכל כוחי ולראותו נופל לרגליי. ריגש אותי לעמוד במרכז זירת האיגרוף ולשמוע את הכרוז קורא בשמי ומכריז עלי כעל מנצח התחרות. אהבתי איגרוף! אולם עתה, עצם המחשבה על אלימות מטרידה אותי. למדתי לשנוא את מה שאני מכנה כעת הספורט הפלילי, איגרוף.
בשנת 1944, כשהייתי בן שבע התגוררתי בלארס, פורטו־ריקו, שם נולדתי. אותה עת ספגתי הלם קשה בשל מות אמי. היא נפטרה מסרטן בגיל 32. הכאב הפך קשה מנשוא, כאשר זמן קצר לאחר מכן, בשובי מבית־הספר ראיתי אשה יושבת בחיקו של אבי. היא הפכה לאמי החורגת.
בהרגישה את אי־שביעות רצוני, התייחסה אלי אמי החורגת בגסות. לכן, ברחתי מהבית. התגנבתי למשאית עמוסה בפחם ובתפוזים ונרדמתי. עד כמה הופתעתי להתעורר ולמצוא את עצמי בעיר סַן חְוַן שבצדו השני של האי!
לוחם הרחוב
במשך שמונה חודשים התגוררתי ברחובות סַן חְוַן. צעירים אחרים הציקו לי ללא הרף. הסקתי שעלי להילחם כדי לשרוד. לאחר שמונה חודשים מצאה אותי המשטרה ושלחה אותי הביתה. מעולם לא השלמתי עם הרעיון שיש לי אם חורגת ולכן את רוב זמני ביליתי מחוץ לבית. כמעט מדי יום הייתי מעורב בקטטה. כאשר מלאו לי עשר שנים, ברחתי שנית.
לאחר מספר שבועות, שוב מצאה אותי המשטרה. הפעם, סירבתי להזדהות ולומר מהיכן אני. לאחר שלא עלה בידם לאתר את משפחתי, הם שלחו אותי לבית־יתומים ממשלתי בעיר גואינבו. שם לבשתי את זוג כפפות־האיגרוף הראשון שלי. שם גם לראשונה בחיי ראיתי את השם יהוה על שלט. שאלתי על כך, ונאמר לי שיהוה הוא אלוהי היהודים. מעולם לא שכחתי שם זה.
לאחר שמלאו לי 15 שנה, עזבתי את בית־היתומים כשבכוונתי לא לשוב אליו לעולם. לפרנסתי, התחלתי למכור עיתונים. אך, כל רחוב נחשב ל’שטח’ של מוכר עיתונים אחר. היתה רק דרך אחת להשיג שטח משלי: להילחם! וכך עשיתי, נלחמתי.
כעבור שנתיים, הצטרפתי לצבא ארה״ב ועברתי טירונות בארקנסו, ארה״ב. תוך זמן קצר הפכתי לחבר בקבוצת איגרוף. אזי הועברתי ליחידת השירותים המיוחדים. משימותיי היו באולם ההתעמלות והסַמָּל שלי היה מאמן איגרוף.
ספורט אכזרי
עברתי אימונים כיצד להשתמש באגרופיי כדי לפגוע ביריביי. הוכשרתי להתעלם מיחסי־חברות בזירה. בהישמע הצילצול המכריז על פתיחת הקרב, חבר הפך לאויב שיש להפילו, ושאף עדיף להמם אותו כליל.
רציתי להישאר בצבא, אך הסמל שלי אמר: ”תפרוש מהצבא מוקדם ככל האפשר. הייה למתאגרף מקצועי, ובעוד מספר שנים אצפה בך על מסך הטלוויזיה נאבק בזירה שבמדיסון סְקְוֶור גַּרְדֵּן, בעיר ניו־יורק”. התקשיתי להאמין בכך! אני — הילד העני וחסר הבית — הופך למתאגרף מפורסם?
לאחר שנתיים עזבתי את הצבא וחזרתי לגור בפורטו־ריקו. יום אחד בשנת 1956, ראיתי מודעת דרושים לתחרות מתאגרפים חובבים מטעם אירגון ’כפפות הזהב’. הצטרפתי לתחרות והפכתי לאלוף ’כפפות הזהב’ של פורטו־ריקו במשקל מָצוּעַ. אזי טסתי לעיר ניו־יורק כדי להתחרות בתחרות ’כפפות הזהב’ הלאומית. פילסתי את דרכי ’באגרופיי׳ עד לתחרויות חצי־הגמר, אך לא הצלחתי לזכות באליפות. בכל זאת, זרמו אלי במהרה הצעות ממנהלים וממאמנים אפשריים. כך נעניתי להצעה להישאר בעיר ניו־יורק ולהתאמן כדי להפוך למקצוען.
ב־1958, הפכתי למתאגרף מקצועי. הסמל שלי צדק. בשנת 1961, חמש שנים לאחר שעזבתי את הצבא, הופעתי בטלוויזיה הלאומית, מתאגרף בזירה שבמדיסון סקוור גרדן. רבות מתחרויות־האיגרוף שלי נערכו בזירת ספורט מפורסמת זו.
ישנם מתאגרפים שהמהלומות שספגו ממני שמו קץ לקריירה שלהם. מתאגרף אחד ממקסיקו איבד את מאור עיניו כתוצאה ממהלומותי האכזריות. קרב נוסף שאף הוא העיק על מצפוני היה עם האלוף של הרפובליקה הדומיניקנית במשקל בינוני. לפני התחרות הוא הקים מהומה גדולה על ששקלתי חצי קילוגרם יותר ממנו. גישתו עוררה את זעמי. מעולם לא התנגדתי כאשר ליריבי היה יתרון עלי במשקל כה קטן. אמרתי לו: ”ובכן, תתכונן כי הערב אני מתכונן להרוג אותך!” כאשר נכנסתי לזירה, אחד העיתונים ציין שהיתה לי ”הופעה שטנית”. תוך פחות משתי דקות, האיש היה חסר־הכרה, מוטל על הקרשים. אוזנו הפנימית ניזוקה כה קשות, עד כי לא התאגרף עוד לעולם.
הדרך שבה למדתי לשנוא איגרוף
הפרסום אשר לו זכיתי, משך את תשומת־לבם וידידותם של שחקנים ומוסיקאים. אפילו אלוף־העולם לשעבר במשקל כבד, ג׳ו לואיס, קידם אחת מתחרויותיי. טיילתי רבות, היו לי מכוניות יוקרה ונהנתי מדברים חומריים אחרים. אולם, בדומה למרבית המתאגרפים, הצלחתי היתה קצרת־טווח. בשנת 1963, נפצעתי קשה במספר קרבות ולא יכולתי עוד להתאגרף.
בערך באותה תקופה קראתי מאמר בעיתון אודות מתאגרף מפורסם שנהיה לאחד מעדי־יהוה. מסיבה כלשהי, אחרי קריאת המאמר, נותר בי הרושם שהדת של עדי־יהוה מיועדת רק לאנשים עשירים.
במרוצת מספר השנים הבאות, היו לי כמה בעיות רפואיות. גם סבלתי תקופות של דיכאון עמוק. במהלך אחת מאותן התקפות, הצמדתי אקדח ללבי ויריתי. אחת מצלעותיי הסיטה את הכדור והצילה את חיי. נותרתי בחיים, אך הייתי אומלל וחולה מאוד. לא עוד כסף, לא עוד תהילה ולא עוד איגרוף!
אזי יום אחד, אשתי דוריס אמרה לי שהיא לומדת את המקרא עם עדי־יהוה, ושברצונה לנכוח באסיפות שבאולם־המלכות. ”אינני יודע, דוריס”, אמרתי. ”אנחנו עניים, ועדי־יהוה הם אנשים עשירים וחשובים”. היא אמרה שאין אמת בדבר, ושהעדה שעימה היא לומדת גרה בשכונה שלנו. וכך הסכמתי עם החלטתה לנכוח באסיפות. באחת הפעמים שהמתנתי לה מחוץ לאולם־המלכות, הזמין אותי עד אחד להיכנס. הייתי לבוש בבגדי־עבודה מלוכלכים, אך הוא עמד על כך. התקבלתי בברכה חרף הופעתי החיצונית. האווירה הידידותית הותירה בי רושם עמוק.
לא חלף זמן רב והתחלתי ללמוד את המקרא עם עדי־יהוה. למדתי שיהוה אינו רק אלוהי היהודים, כשם שנאמר לי, אלא שהוא גם האל האמיתי היחיד, הכל־יכול, בורא הכל. למדתי גם שיהוה אלהים שונא אלימות. בתהלים י״א:5 המקרא אומר: ”יהוה צדיק יבחן ורשע, ואוהב חמס שנאה נפשו”. כך ניתקתי כל קשר עם האיגרוף. ידעתי ממקור ראשון עד כמה אכזרי ספורט זה. לאחר שלמדתי מהי השקפתו של אלהים על כך, לא היה כל ספק בלבי שאיגרוף הינו ספורט פלילי ומרושע. אכן, למדתי לשנוא את הספורט שאהבתי.
הזכות הגדולה ביותר
בשנת 1970, החלטתי להקדיש את חיי ליהוה. דוריס ואני נטבלנו באוקטובר אותה שנה. מאז נהנתי מן הזכות לבשר לאחרים. כמבשר בשירות מלא, עזרתי לכ־40 איש להפוך לעובדי יהוה.
למרבה הצער, אני סובל עתה עקב הפציעות שנגרמו לי במרוצת שנותיי האלימות. קיבלתי מאות חבטות בראשי, שהסבו למוחי נזק בלתי־הפיך. אני סובל מבעיות בזיכרון לטווח הקצר ובאוזני הפנימית, דבר המשפיע על שיווי־המשקל שלי. אם אני עושה תנועה חדה מדי בראשי, אני עלול להסתחרר. וכן, אני נאלץ ליטול בקביעות תרופות לטיפול בבעיות הדיכאון שלי. אך, אחיי לאמונה המשיחיים מגלים הבנה ועוזרים לי להתמודד. עד כמה אני מודה ליהוה על שנתן לי את הכוח ליטול חלק בקביעות בהכרזת שמו ומטרותיו לאחרים.
אני נהנה מן הזכות הגדולה ביותר — והיא, להיות בקשר הדוק עם יהוה, אל שדי. כאשר הייתי מתאגרף, העצבתי את לבו של יהוה בכל קרב שבו השתתפתי. כעת אני יכול לשמח את לבו. אני חש כאילו הוא מדבר אלי באופן אישי, באומרו: ”חכם בני, ושמח לבי, ואשיבה חורפי דבר” (משלי כ״ז:11).
בקרוב, יהוה ישים קץ לפעלי השטן, הכוללים את האלימות על כל סוגיה ואת אלה הדוגלים בה. מה אסיר־תודה אני ליהוה על שלימדני לא רק לאהוב את הטוב אלא גם לשנוא את הרע! הדבר כולל את שנאת הספורט הפלילי, האיגרוף (תהלים צ״ז:10). — כפי שסופר מפי אובדוליו נונייז.
[תמונה בעמוד 9]
אובדוליו נונייז