מפגש מיוחד לאחר 30 שנה

בשנת 1967 הצטלבה דרכם של שני גברים צעירים במקרה.‏ הם היו שותפים לחדר באוניברסיטה הטכנית של מישיגן,‏ ארצות־הברית.‏ דניס שִיטְס,‏ מלימה,‏ אוהיו,‏ היה אז בן 18,‏ סטודנט שנה א׳ שלמד יערנות.‏ מארק רוּג’‏ בן ה־20,‏ הגיע מבאפלו שבמדינת ניו־יורק.‏ הוא היה סטודנט שנה ג׳ בלימודי הנדסה אזרחית.‏

בזמנו,‏ נראה היה שהחברות שלהם קצרה,‏ בת חלוף.‏ אף אחד מהצעירים לא המשיך בלימודיו באוניברסיטה;‏ איש איש הלך לדרכו.‏ למעלה משלושה עשורים חלפו.‏ והנה,‏ יום אחד,‏ ברפובליקה הדומיניקנית,‏ נפגשו שני הגברים פעם נוספת.‏ יד המקרה זימנה מפגש מפתיע זה.‏ אך דבר נוסף הוביל לכך.‏ מה זה היה?‏ כדי למצוא את התשובה,‏ הבה נתחקה אחר הדרכים השונות שאליהן התפצלו חיי השניים.‏

דניס הולך למלחמה

דניס שב לביתו לאחר שנה אחת של לימודים.‏ בדצמבר 1967 התגייס לצבא ארה״ב וביוני 1968 נשלח לווייטנאם,‏ שם נחשף לזוועותיה של המלחמה.‏ בתום שירותו ב־1969,‏ חזר לארצות־הברית,‏ ולבסוף השיג עבודה בחברה גדולה באוהיו.‏ ברם,‏ הוא לא היה שבע רצון.‏

‏”‏חלום הנעורים שלי היה לעבור לגור באלסקה ולהקים בית עם חווה”‏,‏ מסביר דניס.‏ לכן,‏ בשנת 1971,‏ הוא התחיל להגשים חלום זה עם עוד חבר מהתיכון.‏ אך במקום להקים בית עם חווה כפי שרצה,‏ הוא נאלץ לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות.‏ לזמן מה,‏ הוא גר באוהל ועבד בבקרת שריפות יער.‏ הוא גידל זקן ושיער ארוך והתחיל לעשן מריחואנה.‏

דניס עזב ב־1972 את אנקורג’‏ כדי להשתתף בקרנבל מרדיגרה (‏חג קתולי)‏ בניו־אורלינס,‏ לואיזיאנה.‏ אחר כך,‏ בנה בקתה קטנה בחורשות של ארקנסו.‏ שם עבד בבנייה בעץ ובבטון.‏ ביוני 1973 החליט דניס לתור את הארץ בטרמפים כדי לחפש תכלית בחיים.‏

מארק מצטרף לתנועה האנטי־מלחמתית

מארק נשאר באוניברסיטה עוד מספר סמסטרים לאחר שדניס עזב,‏ אבל אחר כך החליט שאין הוא רוצה להיות חלק ממערכת שתומכת במלחמה.‏ לכן חזר לבאפלו,‏ שם שימש כמנהל עבודה במפעל פלדה.‏ הוא לא היה מרוצה מן התמיכה במאמץ המלחמתי ופרש מעבודתו,‏ קנה אופנוע וחצה את המדינה עד לסן־פרנסיסקו,‏ קליפורניה.‏ למרות שלא ידעו זאת בימים ההם,‏ שהו דניס ומארק למשך זמן מה בסן־פרנסיסקו באותה תקופה.‏

בדומה לדניס,‏ גידל מארק זקן ושיער ארוך והתחיל לצרוך מריחואנה.‏ אלא שמארק היה מעורב מאוד בתנועה האנטי־מלחמתית והשתתף בפעולות מחאה ובמצעדים.‏ הוא היה מבוקש על־ידי האף־בי־אי על השתמטות מגיוס,‏ כך שבמשך מספר שנים השתמש בשמות בדויים כדי לא להיחשף.‏ הוא החל לחיות חיי היפי בסן־פרנסיסקו.‏ ואז,‏ בשנת 1970,‏ התדפקו על דלתו שני עדי־יהוה.‏

מארק מסביר:‏ ”‏הם בטח הרגישו שגיליתי התעניינות כלשהי,‏ והם חזרו.‏ לא הייתי בבית,‏ אבל הם השאירו מקרא בצבע ירוק ושלושה ספרים”‏.‏ אולם,‏ מארק היה נתון ראשו ורובו בפעילות פוליטית ובמנעמי החיים ולא פינה זמן לקרוא בהם.‏ בנוסף לכך,‏ הוא היה תחת מעקב צמוד של האף־בי־אי.‏ לכן,‏ תחת שם בדוי נוסף,‏ עבר לגור בוושינגטון די־סי.‏ החברה שלו,‏ קטי יניסקיביס,‏ אותה פגש באוניברסיטה,‏ הצטרפה אליו.‏

לבסוף,‏ ב־1971,‏ מצא האף־בי־אי את מארק.‏ שני סוכנים ליוו אותו בטיסה מוושינגטון די־סי לניו־יורק ווידאו שהוא ממשיך משם לטורונטו,‏ קנדה.‏ מסתבר שמבחינת האף־בי־אי הוא לא היווה איום על הסדר הציבורי;‏ הם פשוט רצו אותו מחוץ למדינה.‏ שנה לאחר מכן,‏ נישאו קטי ומארק ועברו לאי גבְּריאוֹלה שבקולומביה הבריטית,‏ קנדה.‏ הם רצו לברוח מהחברה,‏ ועם זאת הרגישו שהחיים אוצרים בתוכם משמעות עמוקה יותר.‏

הם נעשו לעדים

דניס,‏ להזכירכם,‏ תר את המדינה בטרמפים,‏ בחפשו אחר תכלית בחיים.‏ המסע שלו הוביל אותו למונטנה,‏ שם מצא עבודה מחוץ לעיר שִינוּק בחווה של חקלאי בעונת קציר התבואה.‏ אשתו של הגבר ובתו היו עדות־יהוה.‏ דניס קיבל לקריאה את כתב העת עורו!‏ ועד מהרה השתכנע שעדי־יהוה הם דת האמת.‏

מצויד במקרא,‏ עזב דניס את החווה ועבר לקאליספל,‏ מונטנה.‏ שם נכח לראשונה בחייו באסיפה של עדי־יהוה.‏ באסיפה זו גם ביקש שיערכו עימו תוכנית לשיעורי־מקרא.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ קיצר את שערו וגילח את זקנו.‏ בינואר 1974 השתתף במלאכת ההטפה בפעם הראשונה,‏ ונטבל בתוך שוקת מים בפולסון,‏ מונטנה,‏ ב־3 במרס 1974.‏

בינתיים,‏ מארק וקטי,‏ שחיו באי גבריאולה,‏ החליטו שמכיוון שיש להם זמן פנוי הם יחקרו את המקרא.‏ הם התחילו לקרוא את תרגום המלך ג׳יימס,‏ אך מכיוון שהאנגלית בתרגום זה היא ארכאית,‏ הם התקשו לקרוא בו ולהבין אותו.‏ אז נזכר מארק שעדיין נמצאים ברשותו המקרא והספרים שהעדים נתנו לו לפני שנים.‏ מארק וקטי התרשמו עמוקות מן הכתוב במקרא ובספרים האמת המובילה לחיי־נצח והאם המקרא הוא באמת דברו של אלוהים?‏ (‏לועזית)‏.‏

מארק מסביר:‏ ”‏התרשמתי במיוחד מהעובדה שמוזכרת בספר האמת קבוצה של משיחיים אשר לא מוכנים ללכת למלחמות ויהי מה.‏ הרגשתי שאנשים כאלו מקיימים הלכה למעשה את המשיחיות האמיתית”‏.‏ זמן קצר אחר כך,‏ שבו מארק וקטי לאוטון,‏ מישיגן,‏ כדי לבקר את משפחתה של קטי,‏ למרות שהיה קיים סיכון שמארק ייעצר.‏ עדיין לבושים כהיפּים,‏ הם נכחו שם באסיפה של העדים.‏ הם הסכימו לקבל שיעורי־מקרא ולמדו במהלך החודש שהיו במישיגן.‏

לאחר ששבו לאי גבריאולה,‏ פגשו עֵד ברחוב בנאנימו,‏ קולומביה הבריטית,‏ והסבירו לו שהם רוצים ללמוד את המקרא באותו היום הגיעה מכונית של עדים על גבי מעבורת כדי ליצור איתם קשר והם התחילו את השיעורים עימם.‏ שלושה חודשים לאחר מכן,‏ החלו מארק וקטי ליטול חלק בשירות השדה.‏ כעבור שלושה חודשים נוספים,‏ ב־10 במרס 1974,‏ נטבלו שניהם.‏ היה זה בדיוק שבוע אחד אחרי טבילתו של דניס!‏

דניס בשירות מלא

דניס נעשה לחלוץ (‏מבשר בשירות מלא)‏ בספטמבר 1974.‏ הוא אומר:‏ ”‏נהניתי לשרת בתור חלוץ,‏ אבל רציתי להרחיב את שירותי;‏ לכן ביולי 1975,‏ הגשתי בקשה להתקבל למשרדים הראשיים של עדי־יהוה בברוקלין,‏ ניו־יורק.‏ בדצמבר של אותה שנה הוזמנתי לשם”‏.‏

התפקיד הראשון שהוטל על דניס היה לתת יד בהסבת בית המלון טַאוּאֶרס לבית מגורים עבור צוות העובדים במשרדים הראשיים.‏ הוא עבד שם מספר שנים ופיקח על צוות הרצפים.‏ אחרי כן,‏ מתוך רצון להינשא עבר לקליפורניה.‏ בשנת 1984,‏ בשעה ששירת כזקן־קהילה בקהילת קתידרל סיטי,‏ נשא לאישה חלוצה בשם קתי אֵנְס.‏

דניס וקתי היו נחושים לשמור על אורח חיים פשוט כדי להמשיך ולהתמקד בענייני מלכות אלוהים.‏ לכן דחה דניס הזדמנויות רבות להרוויח כסף רב בשוק עסקי הבנייה המוצלח והרווחי שמשגשג בדרום קליפורניה.‏ ב־1988 הגישו הוא וקתי בקשה להתקבל לצוות הבנייה הבינלאומי של עדי־יהוה.‏ בדצמבר אותה שנה,‏ הם התמנו לעבוד בפרויקט הבנייה של הסניף בבואנוס איירס,‏ ארגנטינה.‏

דניס וקתי הוזמנו ב־1989 לעבוד בצוות הבנייה של עדי־יהוה על בסיס קבוע יותר.‏ במסגרת מיוחדת זו של שירות מלא שירתו פעמיים בסורינם ובקולומביה.‏ בנוסף לכך,‏ עבדו בבניית הסניף באקוודור ומקסיקו,‏ ובפרויקט דומה ברפובליקה הדומיניקנית.‏

מארק בשירות מלא

מארק,‏ כמו אלפי צעירים אמריקאים אחרים שברחו לקנדה כדי להימלט מהשירות הצבאי,‏ קיבל חנינה ב־1976 מממשלת ארה״ב.‏ הוא ואישתו,‏ קטי,‏ גם כן השתוקקו לשמור על אורח חיים צנוע כדי להקדיש זמן רב יותר לשירותם.‏ לכן מארק עבד במשרה חלקית בתור מודד,‏ והוא וקטי שילמו בהדרגה את החובות שצברו בטרם נטבלו.‏

כשתכננו העדים בקנדה לבנות בנייני סניף חדשים ליד טורנטו,‏ אונטֶריו ב־1978,‏ היה באפשרותם של מארק וקטי להציע את עצמם לשירות.‏ מאחר שלמארק היה ניסיון בתחום המדידות,‏ הם הוזמנו ליטול חלק בעבודות הבנייה.‏ הם עבדו על פרויקט בג׳ורג׳טאון עד לסיומו ביוני 1981.‏ לאחר מכן,‏ חזרו לקולומביה הבריטית ובמשך ארבע השנים הבאות עזרו בבניית אולם כינוסים לעדי־יהוה.‏ כשהושלמה מלאכת הבנייה,‏ הוזמנו שוב לעבוד בפרויקט הרחבת הסניף בקנדה.‏

בשנת 1986,‏ לאחר מספר חודשים בג׳ורג׳טאון,‏ הוזמנו מארק וקטי להישאר כחברים קבועים בצוות הסניף של קנדה.‏ הם משרתים בצוות הזה עד עצם היום הזה,‏ ועד כה היו להם המון הזדמנויות להשתתף בעבודות הבנייה בארצות רבות אחרות.‏ תודות לניסיונו של מארק כמודד,‏ נעזרו בו למדידות של בנייני סניפים ואולמות כינוסים של עדי־יהוה בדרום ומרכז אמריקה ובאיים הקריביים.‏

במרוצת השנים שירתו הוא וקטי בוונצואלה,‏ בניקרגואה,‏ בהאיטי,‏ בגיאנה,‏ בברבדוס,‏ באיי הבהאמה,‏ בדומיניקה,‏ בארצות־הברית (‏פלורידה)‏ וברפובליקה הדומיניקנית.‏ מסגרת זו של שירות מלא הובילה לכך שמארק ודניס נפגשו פעם נוספת.‏

איחוד מחדש ברפובליקה הדומיניקנית

שלא ביודעין,‏ עבדו מארק ודניס ביחד על אותו פרויקט ברפובליקה הדומיניקנית.‏ יום אחד נתקלו זה בזה בסניף של עדי־יהוה בסנטו דומינגו.‏ כפי שאתה יכול לדמיין,‏ הם שמחו מאוד מהפגישה המחודשת.‏ אחרי הכול,‏ עברו על שניהם 33 שנה והיו להם המון דברים חדשים לספר זה לזה.‏ בתדהמה הולכת וגדלה,‏ סיפרו זה לזה רבות ממה שקראת עליהם עד כה.‏ אבל הדבר הכי יוצא דופן מבחינתם ‏—‏ ומבחינת כל מי ששומע את הסיפור שלהם ‏—‏ היו הקווים המקבילים הרבים בחייהם.‏

סגנון החיים של שניהם היה היפי ושניהם עברו לגור באזורים מרוחקים כדי להתרחק מאורח החיים המודרני והחומרני על כל החרדות המאפיינות אותו.‏ דניס נשא אישה בשם קתי;‏ מארק נשא אישה בשם קטי.‏ שני הגברים הסכימו לקבל שיעורי מקרא כבר בפעם הראשונה שנכחו באסיפה של עדי־יהוה.‏ שניהם נטבלו במרס 1974.‏ שניהם הפכו להיות חברים במשפחות בית־אל של עדי־יהוה ‏—‏ דניס בארצות־הברית ואילו מארק בקנדה.‏ שניהם עשו מאמצים לשמור על אורח חיים פשוט כדי לרדוף אחר מטרות רוחניות (‏מתי ו׳:‏22‏)‏.‏ שניהם היו מעורבים בבנייה הבינלאומית וקיבלו תפקידים בארצות רבות.‏ הם מעולם לא פגשו חברים קודמים אשר קיבלו את האמת המקראית עד לפגישתם האקראית ברפובליקה הדומיניקנית.‏

האם דניס ומארק זוקפים את צירוף המקרים הנדיר הזה ליד הגורל?‏ כלל וכלל לא.‏ הם מבינים,‏ כפי שהמקרא אומר,‏ ש”‏עת ופגע יקרה את כולם”‏,‏ ולפעמים נוצרים צירופי מקרים מעניינים מאוד (‏קהלת ט׳:‏11‏)‏.‏ אך יחד עם זאת,‏ הם מבינים כי גורם נוסף מילא תפקיד במפגש המחודש שלהם:‏ החיפוש המשותף אחר תכלית בחיים ואהבתם ליהוה אלוהים.‏

כמו כן,‏ עברם של דניס ומארק מבליט כמה דברים המשותפים לכל ישרי־הלב אשר לומדים את האמת המקראית.‏ דניס מסביר:‏ ”‏מה שמארק ואנוכי חווינו ממחיש את העובדה שיהוה מודע למהלך החיים של אנשים,‏ וכאשר ליבם ערוך ומוכן,‏ הוא מושך אותם אליו”‏ (‏דברי הימים ב׳.‏ ט״ז:‏9;‏ יוחנן ו׳:‏44;‏ מעשי השליחים י״ג:‏48‏)‏.‏

מארק מוסיף:‏ ”‏הסיפור שלנו גם לימד אותנו להבין שכאשר אדם מתאים את עצמו לסטנדרטים של יהוה,‏ מקדיש לו את חייו ונכון להקריב מעצמו,‏ יהוה יכול להשתמש בכישרונותיו וביכולותיו של הפרט כדי לקדם את עבודתו האמיתית לתועלת משרתיו”‏ (‏אפסים ד׳:‏8‏)‏.‏

סיפורם גם מראה שיהוה מברך את משרתיו העובדים אותו בלב ונפש.‏ דניס ומארק ללא ספק מרגישים מבורכים.‏ דניס אומר:‏ ”‏זוהי זכות לקדם את ענייני המלכות בשירות מלא מיוחד.‏ כך מתאפשר לנו להתעודד ביחד עם אחינו ואחיותינו המשיחיים מכל רחבי העולם”‏.‏

מארק מוסיף:‏ ”‏יהוה אכן מברך את אלו המציבים את מלכותו במקום הראשון.‏ העובדה שאני מסוגל לשרת עם חברי משפחת בית־אל בקנדה ולהשתתף בבנייה הבינלאומית נחשבת בעיניי לברכה מיוחדת”‏.‏

מפגש יחיד במינו?‏ כן,‏ מפני שכפי שמארק אומר:‏ ”‏הסיבה האמיתית שהמפגש שלנו היה כל כך מרגש היא ששנינו זכינו להכיר,‏ לאהוב ולשרת את האל הנהדר,‏ יהוה”‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

דניס,‏ 1966

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

מארק,‏ 1964

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

דניס בדקוטה הדרומית,‏ 1974

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

מארק באונטֶריו,‏ 1971

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

דניס ומארק,‏ יחד עם נשותיהם,‏ זמן קצר לאחר פגישתם המחודשת והמקרית,‏ 2001