מצדה הוכחה שהמשיח בא?
שפיכות־דמים בשם הדת חזרה ונשנתה במרוצת ההיסטוריה. מה שאירע במצדה לא יצא מכלל זה, משום שלמגיניה היו מניעים דתיים עזים. אם תבקר בחפירות מצדה, תוכל לראות שרידי בית־כנסת ששימשו לסיקריים כבית־תפילה ומיקווה לטבילות טקסיות לשם טוהרה דתית.
גם חלקים מכתבי־יד מספרי התנ״ך נתגלו במצדה. אתה עשוי לתהות, האם היה המסר המקראי שהיה בידי אותם סיקריים, זהה למה שאנו קוראים בתנ״ך היום, או שמא חלו שינויים בנוסח? ד״ר יגאל ידין כתב בספרו מצדה, על תגלית ראשונה כזו:
”בדיקה במקום העלתה מיד, כי לפנינו חלק ממגילת ספר תהלים. יכולנו אף לזהות את הפרקים והמזמורים: מפ”א עד פ״ה. ... הפעם לא יכול להיות כל צל של ספק לגבי תאריכה המאוחר ביותר, היינו שנת 73 לסה”נ, היא השנה של נפילת מצדה. ... קטע זה מספר תהלים בדומה לשאר מגילות ספרי המקרא שנמצאו לאחר מכן ועוד תוזכרנה, זהה כמעט לחלוטין... לנוסח המקרא כפי שנשתמר בידינו.”
הסיקריים האמינו כנראה שהמחבר האלוהי של התנ״ך יברך את התקוממותם נגד הרומאים. כפי שמסבירה The Universal Jewish Encyclopedia (האנציקלופדיה היהודית האוניברסלית): ”הקנאות הפנאטית של היהודים במלחמה הגדולה נגד רומא (66–73 לספירה) חוזקה על־ידי אמונתם שהתקופה המשיחית היתה קרובה. אובדן בית־המקדש רק הגביר את ההשערות לגבי בואו של המשיח.”
בואו של המשיח
”חסידים יהודים שחיכו לבוא המשיח,” מצהירה The Encyclopedia of Religion (האנציקלופדיה של הדתות), ”ביססו תדירות את מסקנותיהם על ספר דניאל.” הנביא דניאל ניבא על בואו של ”משיח נגיד”. (דניאל ט׳:25) בשתי נבואות אחרות, ציין דניאל שהמשיח יתמנה כמנהיג העולם ושמלכותו תשמיד את כל ממשלות האנוש המתנגדות. — דניאל ב׳:44; ז׳:13, 14.
המורדים היהודים בני המאה הראשונה לספירה סברו שהגיעה העת להתגשמות חזונות נבואיים אלה. ”מה שיותר מכל עורר אותם למלחמה,” ציין יוסף בן־מתתיהו, ”היתה [האמונה] שאותה עת אחד מבני־ארצם ייעשה לשליט העולם.” אך, דניאל גם התנבא: ”ייכרת משיח... והעיר [ירושלים] והקודש ישחית עם נגיד הבא.” — דניאל ט׳:25, 26.
דיעות יהודיות על שלטון הגויים
במאה הראשונה לספירה, התפלגה יהודה בין המיעוט העשיר לבין העניים הרבים. יהודים עשירים, במיוחד בקרב הצדוקים והפרושים, שמרו על הסמכות שהעניקו להם הרומאים, ובזוּ לפשוטי העם. לכן, התנגדו הם לכל תכנית של התקוממות, ותחת זאת פעלו לקידום יחסי שלום עם רומא. — לוקס ט״ז:14; י״ט:45, 46; יוחנן ב׳:14; ז׳:47–49; י״א:47, 48.
מאידך, סבלו תושבי יהודה הפשוטים גם מנטל המיסוי הרומי הכבד, וגם מדיכוי מידי בני עמם. ההסדר שנקרא ”פַּקְס רומָנָה” (שלום רומאי), לא הקל עליהם, ולכן השתוקקו הם לשינוי. התנגשות חריפה זו בין אינטרסים שונים הביאה לסיכסוכים נוראים. ”אלה התאוו תאווה למשול ממשל עריצים,” כתב יוסף בן־מתתיהו, ”ואלה השתוקקו לעשות חמס ולבוז את הון העשירים.”
הסקירים, למשל, בזזו והרגו את אחיהם היהודים והצדיקו מעשי טרור אלה כענישה של יהודים אשר, לדעתם, שיתפו פעולה עם רומא. הרב יוחנן בן־תורתא, בן המאה השנייה לספירה, ציין את הסיבה הבאה לשואה שירדה על היהודים במאה הראשונה: ”הם התאוו לכסף, ושנאו איש את רעהו.”
אין פלא, איפוא, שיראי־אלהים כנים בקרב היהודים השתוקקו להופעת המשיח, אשר לתקוותם ימגר את העול הרומי ויקים מלכות אלהים שתשליט צדק. אך, אנשים חסרי עקרונות ניצלו לרעה תקווה זו.
משיחי כזב
בשנת 33 לספירה בערך, הזכיר הרב גמליאל לעמיתיו בירושלים: ”לפני הימים האלה קם... יהודה הגלילי בימי מיפקד התושבים, ומשך אחריו אנשים. הלה נהרג וכל המצייתים לו נתפזרו.” — מעשי־השליחים ה׳:36, 37.
”מיפקד התושבים”, שעורר את יהודה הגלילי להתקומם, נערך על־ידי השלטון הרומי בשנת 6 לספירה, לשם הטלת מסים. יוסף בן־מתתיהו מוסר שיהודה טען ”כי חרפה תהיה להם [ליהודים] אם יטו את שכמם לסבול וישלמו מס לרומאים.” השם יהודה מרמז שהוא נולד לשבט ממנו נועד לבוא המשיח. (בראשית מ״ט:10) ”כושר־דיבורו הקנאי והמצוחצח, ותורתו האהודה משכו לדגלו מספר רב, אשר חלק ניכר מהם חשבוהו למשיח המובטח,” ציינה McClintock and Strong’s Cyclopædia (הציקלופדיה של מק’לינטוֹק וסְטרוֹנג).
מעשי־השליחים ה׳:37 מסר שחסידיו של אותו יהודה לא נמוגו יחד עימו. תנועתו, לדברי החוקרת גאליה קורנפלד, ”היכתה שורשים עמוקים ועוררה תקוות לביאת המשיח.” בעצם, שניים ממנהיגי הסיקריים, מנחם ואלעזר, היו צאצאי אותו יהודה הגלילי. עם תחילת המרד היהודי בשנת 66 לספירה, חימש מנחם את אנשיו בנשק שאוחסן במצדה. אחר־כך, ”חזר כמלך לירושלים” ו”נעשה למנהיג המרד.” ”קרוב לוודאי,” מוסיפה האנציקלופדיה יוּדאיקה, ”שמנחם [בן] יהודה נחשב למשיח.”
ברם, באותה שנה, אנשי תנועת מרד יהודית יריבה התנקשו בחייו של מנחם. חסידיו נסו חזרה למצדה, שם נטל אלעזר את הפיקוד על הסיקריים עד שנת 73 לספירה. יש לנאום ההתאבדות של אלעזר הדים של תורות הכזב של קודמו ושאר־בשרו, יהודה הגלילי: ”הוי אנשים גבורי־החיל! הן מני־אז קיבלנו עלינו, לבלתי עבוד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את אלהים לבדו.”
המשיחיים ביהודה נקטו עמדה נייטרלית
לפני פרוץ המרד היהודי בשנת 66 לספירה, נוסדו במחוז יהודה מספר קהילות משיחיות, כולל, כמובן, הקהילה שבירושלים. (מעשי־השליחים ט׳:31) קהילות אלה היו מורכבות מיהודים שהאמינו שישוע מנצרת היה המשיח, אשר מותו ותחייתו נובאו מראש במקרא. (מעשי־השליחים ב׳:22–36) המשיחיים ממוצא יהודי הפיצו את אמונתם בהתלהבות, כשחיכו בשלווה לבואו השני של המשיח, הפעם כשליט העולם. ישוע בעצמו ציין בפניהם שיחזור ”אחרי זמן רב.” — מתי כ״ה:19, 31; כ״ח:19, 20; מעשי־השליחים א׳:8–11.
אך, משפרץ המרד היהודי בשנת 66 לספירה, מה מנע את אותם משיחיים ביהודה מלהיסחף יחד עימו בעקבות הצלחתו הראשונה? ללא ספק, הם נזכרו באזהרה שהשמיע אדונם: ”כל האוחזים בחרב, בחרב יֹאבדוּ.” (מתי כ״ו:52) יחד עם זאת, העניק להם ישוע השקפה מאוזנת בנוגע לרשויות שלטון הגויים, כשאמר: ”את אשר לקיסר תנו לקיסר ואת אשר לאלהים — לאלהים.” (מרקוס י״ב:17) ישוע גם חזה מראש את הופעתם של אחדים שיתיימרו שהם המשיח ויאמרו, ”’אני הוא!’ ו’העת קרובה!’” אך הזהיר: ”אל תלכו אחריהם.” — לוקס כ״א:8.
ישוע אפילו ניבא את תוצאת המרד היהודי, באמרו: ”וכאשר תראו את ירושלים מוקפת מחנות, דעו כי קרב חורבנה. אזי הנמצאים ביהודה שינוסו אל ההרים; הנמצאים בעיר, שייצאו; ואלה אשר בשדות אל ייכנסו אליה; ... כי תהיה צרה גדולה על הארץ וקצף על העם הזה. בחרב ייפלוּ ויוּגלוּ אל כל הגויים.” — לוקס כ״א:20–24.
החורבן הנורא שבא בעקבות המרד היהודי, היווה התגשמות דרמטית לנבואת ישוע! אך, המשיחיים ביהודה נמלטו בצייתם לצוו, ’נוּסוּ אל ההרים.’ האנציקלופדיה יוּדאיקה מציינת: ”לפני שטיטוס הטיל את המצור על ירושלים [ב־70 לספירה], עברה הקהילה המשיחית לפֶּחַל.” מעניין לציין שהעיר פֶּחַל שכנה צפונה, במרגלות רכס ההרים שמעבר לירדן, כך שביקעת־הירדן הפרידה בינה לבין מחוז יהודה. ”קשה להסביר הימלטות זו אם הנבואה [של ישוע] נכתבה לאחר המאורע,” מצהיר ג׳. א. וויליאמסון במבוא לתרגומו של מלחמת היהודים, שמאת יוסף בן־מתתיהו.
אכן, הימלטותם המוצלחת של המשיחיים מיהודה מהווה ראיה רבת־עוצמה לכך שהם היו תלמידים נאמנים למשיח. הדבר מעורר שאלות חשובות. מה היתה מטרת בואו של המשיח בפעם הראשונה? איזו אזהרה טמונה לנו כיום באותו מרד יהודי הרה־אסון, במיוחד למיגזר הנוצרי, המתיימר לנהות אחרי המשיח? בשאלות אלה ידונו המאמרים הבאים בחוברת זו.