האם גזירה קדומה עולה בקנה אחד עם אהבת אלהים?
”אנו מגדירים את הגזירה הקדומה כתוכניתו הנצחית של אלהים, שבאמצעותה קבע את שברצונו לעשות עם כל אדם. הוא לא ברא את כולם באותו מצב, אלא גזר מראש על חלק חיי־נצח ועל אחרים גיהינום נצחי”.
כך הגדיר מתקן־הדת הפרוטסטנטי ז׳ן קלווין את תפיסתו באשר לגזירה הקדומה בספרו Institutes of the Christian Religion (הוראת הדת הנוצרית). תפיסה זו מבוססת על הרעיון שאלהים הוא יודע־כל, ושמעשי ברואיו אינם יכולים להטיל ספק במטרותיו או לאלצו לשנות את תוכניותיו.
אך, האם זה אכן מה שמשתמע מן הכתוב במקרא באשר לאלהים? ואף חשוב יותר, האם הסבר זה עולה בקנה אחד עם תכונותיו של אלהים ובעיקר עם מעלתו העיקרית — אהבה?
אל המסוגל לחזות את העתיד
אלהים מסוגל לחזות את העתיד. הוא מתאר עצמו כ”מגיד מראשית אחרית, ומקדם אשר לא נעשו. אומר, ’עצתי תקום, וכל חפצי אעשה’” (ישעיהו מ״ו:10). במשך כל ההיסטוריה האנושית, אלהים דאג לכך שנבואותיו תיכתבנה כדי להראות שביכולתו לדעת מראש את העתיד ולחזות מאורעות טרם התרחשותם.
לפיכך, בימי בלשאצר מלך בבל, כשהנביא דניאל ראה חזון שבו חיות פרא תופסות אחת את מקום רעותה, נתן לו יהוה את פתרונו: ”האייל אשר ראית בעל הקרניים מלכי מדי ופרס. והצפיר השעיר מלך יוון” (דניאל ח׳:20, 21). כמובן, אלהים השתמש ביכולתו לדעת דברים מראש כדי לגלות את זהותן של מעצמות־העולם הבאות. את מקומה של בבל, מעצמת־העולם דאז, נועדו לתפוס מדי ופרס ולאחר מכן יוון.
נבואות עשויות אף לעסוק באדם מסוים. למשל, הנביא מיכה הכריז שהמשיח עתיד להיוולד בבית־לחם (מיכה ה׳:1). גם במקרה זה השתמש יהוה ביכולתו לדעת דברים מראש. אך, מאורע זה פורסם במטרה מיוחדת — זיהוי המשיח. אין הדבר מצדיק קביעת דוקטרינה של גזירה קדומה אשר כוללת את כל בני־האדם.
להיפך, כתבי־הקודש מגלים שקיימים מצבים שבהם אלהים בוחר שלא לחזות מראש את התוצאות. זמן קצר לפני השמדת סדום ועמורה, הכריז: ”ארדה־נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, ואם לא אדעה” (בראשית י״ח:21). הכתוב מראה לנו בבירור, שאלהים לא חזה מראש עד לאיזו מידה מגיעה שחיתותן של ערים אלה, בטרם ירד לעומק העניין.
אמת, אלהים מסוגל לחזות מאורעות מסוימים, אך במקרים רבים בחר שלא להשתמש ביכולתו הנבואית. מאחר שאלהים הוא כל־יכול, הוא חופשי להשתמש ביכולתו כרצונו ולא כרצון בני־האדם הלא־מושלמים.
אל המסוגל להעמיד דברים על תיקונם
בדומה לקלווין, יש הטוענים שאלהים קבע מראש שהאדם יחטא עוד בטרם נברא, ושגזר מראש מי יהיו ה’נבחרים’ לפני חטא זה. אך, אם נכון הדבר, האם לא היתה זו צביעות מצד אלהים להציע לאדם ולחוה את תקוות חיי־הנצח, כשהוא מודע לחלוטין לכך שלא יוכלו ליהנות ממנה? יתר־על־כן, המקרא אינו מכחיש כלל שלזוג הראשון ניתנה אפשרות בחירה: למלא אחר ההדרכות האלוהיות ולחיות לנצח או לדחותן ולמות (בראשית פרק ב׳).
אולם, האם חטאם של אדם וחוה סיכל את מטרת אלהים? לא, מאחר שמייד לאחר חטאם, הכריז אלהים שיקים ”זרע” אשר ישמיד את השטן ונציגיו ושיעמיד דברים על תיקונם עלי־אדמות. כשם שמספר מזיקים אינם מסוגלים למנוע מהגנן לגדל שפע יבול, כן גם אי־צייתנותם של אדם וחוה לא היתה יכולה למנוע מאלהים להפוך את כדור־הארץ לגן־עדן (בראשית פרק ג׳).
מאוחר יותר גילה אלהים שתהיה ממשלת מלכות המופקדת בידי צאצא של המלך דוד ושאחרים יהיו שותפים למלכות זו. הללו נקראים ”קדושי עליון” (דניאל ז׳:18; שמואל ב׳. ז׳:12; דברי־הימים א׳. י״ז:11).a
לחזות אין משמעו לגזור מראש
העובדה שאלהים בחר לא לדעת איזה צעד תנקוט האנושות, לא מנעה ממנו לחזות את תוצאות מעשיו הטובים או הרעים של האדם. מכונאי המזהיר את הנהג כי רכבו אינו תקין, אינו יכול להיחשב אחראי לתאונת־דרכים העלולה להתרחש, או להיות אשם בכך שגזר זאת עליו. בדומה לכך, לא ניתן להאשים את אלהים בתוצאות המרות של מעשי האדם.
הדבר היה נכון גם לגבי צאצאי הזוג האנושי הראשון. בטרם הרג קין את אחיו, הציב יהוה בפני קין שתי ברירות. האם ימשול בחטא, או שמא החטא ימשול בו? דבר מן המסופר אינו מעיד על כך שיהוה גזר מראש שקין ישגה בבחירתו וירצח את אחיו (בראשית ד׳:3–7).
מאוחר יותר, הזהירה תורת משה את בני־ישראל מפני העלול לקרות אם יפנו עורף ליהוה, לדוגמה, אם ישאו נשים מן העמים עובדי־האלילים. הדבר שנחזה אכן אירע. ניתן לראות זאת מדוגמתו של המלך שלמה, שבערוב ימיו הושפע מנשותיו הנוכריות ועבד אלילים (מלכים א׳. י״א:7, 8). אכן, אלהים הזהיר את עמו, אך לא גזר מראש מה יהיו מעשיו האישיים של כל אחד.
המשיחיים הנבחרים זוכים לעידוד להתמיד, אם אינם רוצים שהגמול המובטח למלוך בשמים עם המשיח, יילקח מהם (פטרוס ב׳. א׳:10; ההתגלות ב׳:5, 10, 16; ג׳:11). כשם שמספר תיאולוגים קדומים שאלו, מדוע ניתנו תזכורות אלה אם קריאת הנבחרים היא סופית?
גזירה קדומה ואהבת אלהים
לאדם ניתן חופש בחירה, בהיבראו ”בצלם אלהים” (בראשית א׳:27). חופש הבחירה היה הכרחי אם בני־האדם היו אמורים לכבד את אלהים ולשרתו מתוך אהבה, ולא כרובוטים שכל תנועותיהם נקבעו מראש. אהבה המופגנת על־ידי יצורים נבונים וחופשיים תאפשר לאלהים להפריך האשמות שווא. הוא אומר: ”חכם בני, ושמח לבי, ואשיבה חורפי דבר” (משלי כ״ז:11).
אם עתידם של משרתי אלהים נגזר מראש — או שהם תוכנתו, אם יורשה לומר זאת כך — האם כנות אהבתם לבוראם לא היתה מוטלת בספק? וכן, האין סתירה בכך, שאלהים אשר אינו נושא־פנים יועיד מראש לאנשים תפארת שמימית ואושר, בשעה שאינו מתחשב כלל במעלותיהם האישיות? יתר־על־כן, אם יש הזוכים ליחס מועדף מעין זה בעוד שאחרים מיועדים לעונש נצחי, קשה להניח שהדבר יעורר רגשי הכרת־טובה כנים בלב ”הנבחרים” (בראשית א׳:27; איוב א׳:8; מעשי־השליחים י׳:34, 35).
לבסוף, ציווה המשיח על תלמידיו להכריז את הבשורה הטובה לכל האנושות. אם אלהים כבר בחר את אלה שנועדו להיוושע, האם לא היה הדבר גורם לדעיכת ההתלהבות שמגלים המשיחיים בהטפת הבשורה? האם לא היה זה הופך את פעילות ההטפה בעיקרו־של־דבר לחסרת־טעם?
אהבת אלהים ללא משוא־פנים הינה הכוח העז ביותר המסוגל להניע את האנשים להשיב לו אהבה. הביטוי הגדול ביותר של אהבת אלהים היה הקרבת בנו למען האנושות החוטאת והלא־מושלמת. הידע המוקדם של אלהים בנוגע לבנו מהווה דוגמה מיוחדת, אך הוא מקנה לנו את הביטחון, שההבטחות להשבת המצב לקדמותו, המסתמכות על ישוע, אכן תתמלאנה. אם כן, הבה נבטח בבן זה ונקרב אל אלהים. הבה נוכיח את הערכתנו, כשאנו נענים להזמנת אלהים לטפח יחסים טובים עם בוראנו. כיום, מושיט אלהים הזמנה זו לכל החפצים להשתמש בבחירתם החופשית ולגלות לו את אהבתם.
(מקור המאמרים: 1995/2/15)
[הערת שוליים]
a כשישוע דיבר על המלכות המוכנה ”מאז היווסד תבל” (מתי כ״ה:34), התייחס ודאי לעת מסוימת שלאחר החטא הקדמון. לוקס י״א:50, 51 מייחס את ”היווסד תבל”, כלומר, היווסדה של האנושות הנפדית על־ידי קורבן־הכופר, לזמנו של הבל.
[תיבה בעמוד 6]
נועדו מראש כקבוצה
”שכן את אלה שהכיר מקדם, אותם גם יעד להידמות לצלם בנו, כדי שיהיה הבכור בין אחים רבים. ואת אלה שיעד, להם גם קרא; ואת הקרואים גם הצדיק; ואת המוצדקים אף פיאר בכבודו” (רומים ח׳:29, 30). כיצד עלינו להבין את המונח ”יעד” שבו משתמש פאולוס בפסוקים אלה?
הנמקתו של פאולוס אינה בחזקת טיעון מוחץ לטובת ייעוד אישי. בתחילת מאה זו, Dictionnaire de théologie catholique (המילון לתיאולוגיה קתולית) הסביר את טיעוניו של פאולוס (רומים פרקים ט׳ עד י״א) בדרך זו: ”במידה הולכת וגדלה, הדעה הרווחת בקרב הלמדנים הקתולים היא שלמעשה התפיסה של ייעוד לחיי־נצח אינה מוגדרת כלל”. המילון מוסיף ומצטט את מ. לגרנג’, באומרו: ”הנושא העיקרי שבו דן פאולוס אינו עוסק כלל בגזירה קדומה או בהרשעה, אלא אך ורק בשאלת הקריאה של הגויים אל חסד המשיחיות, בניגוד גמור לחוסר אמונתם של היהודים... הוא עוסק בקבוצות, בגויים, ביהודים, ולא באנשים מסוימים כפרט”. (ההדגשה שלנו.)
לאחרונה, The Jerusalem Bible (המקרא הירושלמי) הגיע למסקנה זהה בנוגע לפרקים אלה (ט׳ עד י״א), בציינו: ”לפיכך, נושא פרקים אלה אינו בעיית ייעוד אישי לתפארת או אפילו לאמונה, אלא חלקו של עם־ישראל בהתפתחות תולדות הישועה, הסוגיה היחידה שעוררו ההצהרות שבתנ״ך”.
הפסוקים האחרונים ברומים פרק ח׳ שייכים לאותו הקשר. לפיכך, בצדק יכולים פסוקים אלה להזכירנו, שאלהים חזה את קיומה של כיתה או קבוצה מקרב האנושות, שתיקרא למלוך יחד עם המשיח, וכן נחזו הדרישות שבהן תצטרך לעמוד — וזאת מבלי שייבחרו מראש האנשים המסוימים המרכיבים אותה, שהרי הדבר מנוגד לאהבתו ולצדק שלו.