פסחא או ערב הזיכרון — איזה מהם מן הראוי לקיים?‏

עם הפציע השחר של ה־7 באפריל,‏ מיליונים יקדמו את פניו של היום הנחשב בעיניהם כקדוש ביותר בשנה — פסחא.‏ בעבר,‏ התייחס שם זה לתקופת חגיגות וצומות בת 120 יום,‏ אשר החלה בחג הנקרא ספּטוּאַגֶסימה.‏ כיום השם פסחא מתייחס ליום אחד המציין את תחיית ישוע מן המתים — יום ראשון של פסחא.‏

אך,‏ בערב מוקדם יותר באותו שבוע,‏ מיליונים אחרים יתאספו כדי לציין את ערב הזיכרון למות המשיח,‏ הידוע גם כסעודת האדון.‏ זהו טקס שישוע עצמו הנהיג בלילה האחרון של חייו עלי־אדמות.‏ אז אמר לתלמידיו:‏ ”‏זאת עשו לזכרי”‏ (‏לוקס כ״ב:‏19‏)‏.‏

איזה מהם מן הראוי לקיים?‏

מקור חג הפסחא

שמו של חג הפסחא,‏ בלועזית איסטר,‏ שבו משתמשים בארצות רבות,‏ אינו מופיע במקרא.‏ הספר Medieval Holidays and Festivals (‏חגים ומועדים בימי־הביניים)‏ מספר לנו ש”‏החג נקרא על שם אלת השחר והאביב,‏ אֶאוֹסטרה”‏.‏ ומי היתה אלה זו?‏ ”‏על־פי האגדה,‏ אֶאוֹסטרה פתחה את שערי וַלְהַלָה כדי לקבל את פניו של בַּלְדֶר,‏ שכונה ’‏האל הלבן’‏ עקב הטוהר שלו ו’‏אל השמש’‏ משום שמצחו זרח עבור האנושות”‏,‏ משיב The American Book of Days (‏ספר המועדים האמריקני)‏.‏ הוא מוסיף:‏ ”‏אין צל של ספק שבראשית דרכה אימצה הכנסייה את המנהגים האליליים הקדומים והדביקה להם משמעות נוצרית.‏ מאחר שחג הפסחא היה חגיגה של התחדשות החיים באביב,‏ בנקל ניתן היה להופכו לחג של תחיית־המתים של ישוע,‏ אשר את בשורתו הם הכריזו”‏.‏

אימוץ זה מסביר את מקורם של מנהגי הפסחא,‏ כגון ביצי הפסחא,‏ ארנבת הפסחא ולחמניות־הצלב,‏ הנהוגים במדינות מסוימות.‏ באשר למנהג אפייתן של לחמניות־הצלב נאמר,‏ ”‏בחלקן העליון השחום והבוהק מוטבע.‏.‏.‏ צלב”‏,‏ הספר Easter and Its Customs (‏חג הפסחא ומנהגיו)‏ מציין:‏ ”‏הצלב היה סמל אלילי זמן רב בטרם שאב את משמעותו הנצחית ממאורעות ’‏יום השישי הטוב’‏ הראשון,‏ ולעתים לחם ועוגות סומנו בצלב בתקופות הטרום־משיחיות”‏.‏

בכתבי־הקודש אין כל אזכור לדברים אלה,‏ ואין כל ראיה לכך שתלמידיו הראשונים של ישוע האמינו בהם.‏ למעשה,‏ השליח פטרוס אומר לנו ”‏התאוו לחלב הזך של הדבר,‏ למען תגדלו באמצעותו לישועה”‏ (‏פטרוס א׳.‏ ב׳:‏2‏)‏.‏ אם כן,‏ מדוע אימצו כנסיות הנצרות סמלים שהם אליליים באופן מובהק,‏ והחדירו אותם לאמונתן ולמנהגיהן?‏

הספר Curiosities of Popular Customs (‏מוזרויותיהם של מנהגים נפוצים)‏ משיב:‏ ”‏המדיניות הלא־משתנה של הכנסייה הקדומה היתה לתת משמעות נוצרית לחגיגות אליליות קיימות,‏ כדי שלא ניתן יהיה לעוקרן מן השורש.‏ במקרה של הפסחא,‏ המרת משמעותו לנוצרית היתה קלה במיוחד.‏ השמחה על זריחת החמה ועל התעוררות הטבע מתרדמת החורף שלו,‏ הפכה לשמחה בגין עליית שמש הצדקה,‏ תחיית המשיח מקברו.‏ גם חלק מהטקסים האליליים אשר נערכו ב־1 במאי בערך,‏ שונו כדי להתאים לחגיגת הפסחא”‏.‏ במקום להימנע ממנהגים נפוצים ומטקסי כישופים אליליים,‏ מנהיגי־הדת מחלו על קיומם של אלה ואף העניקו להם ”‏משמעות נוצרית”‏.‏

‏’‏אך היש כל רע בכך?‏’‏ אפשר שתתמה.‏ יש הסבורים שלא.‏ ”‏כאשר דת כגון הנצרות מגיעה לעם בעל תרבות שונה,‏ היא מאמצת ו’‏מטבילה’‏ חלק ממנהגיו,‏ שמקורם בדתות קדומות יותר”‏,‏ אמר אלן וו.‏ ווטס,‏ כומר אפיסקופלי,‏ בספרו Easter—Its Story and Meaning (‏הפסחא — הרקע לחג ומשמעותו)‏.‏ ”‏הנצרות בוחרת חגים של עמים מקומיים ושוזרת אותם בפולחן הדתי שלה,‏ אם נראה שהם מציינים את העקרונות הנצחיים שלימדה הכנסייה”‏.‏ עבור רבים,‏ העובדה שהכנסייה אישרה חגים אלה וקידשה אותם היא סיבה מספקת לקבלם.‏ אך,‏ קיימת התעלמות משאלות חשובות.‏ מהי השקפת אלוהים לגבי מנהגים אלה?‏ האם הוא מתווה לנו קווים־מנחים כלשהם בנושא?‏

הבנת השקפתו של אלוהים

‏”‏חג הפסחא,‏ חג תחייתו של אדוננו מן המתים,‏ הוא החג החשוב ביותר של הכנסייה הנוצרית”‏,‏ אמרה כריסטינה הול בספרה חג הפסחא ומנהגיו‏.‏ מחברים אחרים מסכימים עימה.‏ ”‏אין חג או מועד בשנה הנוצרית השווה בחשיבותו ליום ראשון של פסחא”‏,‏ מציין רוברט ג׳.‏ מַאייֶרס בספרו Celebrations ‏(‏חגיגות)‏.‏ אך הדבר מעורר שאלות אחדות.‏ אם כה חשוב לחגוג את הפסחא,‏ מדוע אין המקרא מציין כל צו מוגדר לחגוג אותו?‏ היש עדות כלשהי לכך שתלמידיו הראשונים של ישוע קיימו את יום ראשון של חג הפסחא?‏

לא חסרים במקרא קווים־מנחים באשר לחגים שיש או אין לקיים.‏ אלוהים סיפק לעם־ישראל הקדום פרטים מוגדרים היטב בנושא,‏ וכשם שצויין קודם לכן,‏ המשיחיים קיבלו הוראות מפורשות להמשיך לקיים את ערב הזיכרון למות המשיח (‏קורינתים א׳.‏ י״א:‏23–26;‏ קולוסים ב׳:‏16,‏ 17‏)‏.‏ מהדורה מוקדמת של האנציקלופדיה בריטניקה אומרת לנו:‏ ”‏אין כל ראיה לקיום חג הפסחא בברית החדשה או בכתבי אבות הכנסייה.‏ הרעיון של קידוש מועדים לא היה פרי־מחשבתם של המשיחיים הקדומים.‏ .‏.‏.‏ האדון וגם השליחים לא הורו על קיום חג זה או כל חג אחר”‏.‏

יש הסבורים שהשמחה שבחגים אלה והאושר שנובע מהם,‏ מהווים הצדקה מספקת לקיימם.‏ אולם,‏ אנו יכולים ללמוד מן המקרה שבו בני־ישראל אימצו נוהג דתי מצרי ושינו את שמו ל”‏חג ליהוה”‏.‏ הם גם ’‏ישבו לאכול ולשתות’‏,‏ ”‏ויקומו לצַחֵק”‏.‏ אך מעשיהם הכעיסו מאוד את יהוה אלוהים,‏ והוא הענישם על כך במלוא חומרת הדין (‏שמות ל״ב:‏1–10,‏ 25–28,‏ 35‏)‏.‏

דבר־אלוהים ברור מאוד.‏ אין כל שותפות בין ”‏אור”‏ האמונה האמיתית ובין ה”‏חושך”‏ של עולם השטן;‏ לא יכולה להיות ”‏הסכמה”‏ בין המשיח ובין עבודת־אלילים.‏ נאמר לנו:‏ ”‏על כן ’‏צאו מתוכם והיברו’‏,‏ נאום יהוה,‏ ’‏וטמא אל תיגעו’‏;‏ ’‏ואני אקבל אתכם’‏”‏ (‏קורינתים ב׳.‏ ו׳:‏14–18‏)‏.‏

מאחר שהמקרא מצווה על המשיחיים לקיים רק את חגיגת ערב הזיכרון — ולא את חג הפסחא — יש לקיימה.‏ אם כן,‏ כיצד נוכל לקיימה כראוי?‏

‏[‏תמונה בעמוד 5]‏

ה”‏חג ליהוה”‏ שחגגו בני־ישראל הכעיס מאוד את אלוהים