יונה לומד על רחמי יהוה
יהוה הטיל משימה על נביאו יונה. התקופה היתה המאה התשיעית לפה״ס, וירבעם ה־2 מלך על ישראל. מוצאו של יונה היה מגת־החפר, עיר בנחלת זבולון (יהושע י״ט:10, 13; מלכים ב׳. י״ד:25). אלוהים שלח את יונה לנינווה, בירת אשור, מרחק של יותר מ־800 קילומטר צפונית־מזרחית לעיר מגוריו. תפקידו היה להזהיר את תושבי נינווה מפני ההשמדה שעתיד היה אלוהים להביא עליהם.
אפשר שיונה חשב: ’ללכת לעיר ולעם האלו? הם אפילו אינם מסורים לאלוהים. האשורים צמאי־הדם מעולם לא באו בברית עם יהוה כדוגמת בני־ישראל. אנשי עם מרושע זה עלולים לראות באזהרתי איום, ולכבוש את ישראל! לא אני! לא אלך. אברח ליפו ואפליג בכיוון ההפוך — עד תרשיש הרחוקה, עד קצהו השני של הים הגדול. כך אעשה!’ (יונה א׳:1–3).
סכנה בים!
בתוך זמן קצר, הגיע יונה ליפו השוכנת לחוף הים־התיכון. הוא שילם את מחיר ההפלגה ועלה על אונייה שפניה מועדות לתרשיש, מקום המזוהה לרוב עם ספרד, מרחק של יותר מ־500,3 קילומטר מערבית לנינווה. בהיותם בים, ירד הנביא העייף לירכתי הספינה ונרדם. עד מהרה, הטיל יהוה רוח גדולה אל הים, והמלחים המפוחדים זעקו לעזרה, איש אל אלוהיו. הספינה כה התנודדה, עד כי המטען הוטל הימה כדי להקל ממשקלה. אולם, טביעת האונייה נראתה ודאית, לכן רב החובל הנרגש פנה אל יונה ואמר לו: ”מה לך נרדם? קום, קרא אל אלוהיך! אולי יתעשת האלוהים לנו ולא נאבד”. יונה קם ועלה לסיפון (יונה א׳:4–6).
”לכו ונפילה גורלות”, אמרו המלחים, ”ונדעה בשֶלְמִי הרעה הזאת לנו”. הגורל נפל על יונה. תאר לעצמך את החרדה שאחזה בו כששמע את המלחים אומרים: ”הגידה נא לנו, באשר למי הרעה הזאת לנו? מה מלאכתך, ומאין תבוא? מה ארצך, ואי־מזה עם אתה?” יונה אמר שהוא עברי העובד את ”יהוה אלוהי השמים” והירא את ”אשר עשה את הים ואת היבשה”. הסערה התחוללה מאחר שברח מלפני יהוה במקום לציית ולהביא את בשורת אלוהים לנינווה (יונה א׳:7–10).
המלחים שאלו: ”מה נעשה לך וישתוק הים מעלינו?” בעוד הים הולך וסוער, אמר להם יונה: ”שאוני והטילוני אל הים, וישתוק הים מעליכם; כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם”. האנשים לא רצו להשליך את משרת יהוה אל הים, אל מותו הוודאי, וניסו לחתור אל היבשה. מאחר שלא הצליחו לעשות כן, קראו המלחים: ”אנה, יהוה, אל נא נאבדה בנפש האיש הזה! ואל תיתן עלינו דם נקיא, כי אתה יהוה כאשר חפצת עשית” (יונה א׳:11–14).
אל תוך הים!
אז, הטילו המלחים את יונה אל הים. כאשר שקע במים הגועשים, עמד הים מזעפו. בראותם זאת, ’יראו האנשים יראה גדולה את יהוה, זבחו זבח ליהוה, ונדרו נדרים’ (יונה א׳:15, 16).
בשעה שהמים כיסו את יונה, הוא ללא ספק התפלל. אזי, חש יונה שהוא נשאב דרך תעלה רכה והחליק אל תוך חלל גדול. למרבה הפלא, הוא היה מסוגל להמשיך לנשום! יונה הסיר מראשו סוּף שהיה כרוך סביבו, ומצא עצמו במקום מיוחד ביותר. הדבר קרה מכיוון ש”[מינה] יהוה דג גדול לבלוע את יונה, ויהי יונה במעי הדג שלושה ימים ושלושה לילות” (יונה ב׳:1).
תפילתו העזה של יונה
במעי הדג הגדול, היה ליונה זמן להתפלל. חלק מדבריו דומים למזמורי תהלים אחדים. מאוחר יותר, יונה העלה על הכתב את תפילותיו המבטאות ייאוש וחרטה עמוקה כאחד. למשל, הוא חשב שמעי הדג יהיו לו לשאול, כלומר יהפכו לקברו. לכן התפלל: ”קראתי מצרה לי אל יהוה, ויענני. מבטן שאול שיוועתי, שמעת קולי” (יונה ב׳:2, 3). שני שירי מעלות — סביר להניח שאותם שרו בני־ישראל העולים ירושליימה לחגים השנתיים — מביעים רעיונות דומים (תהלים ק״כ:1; ק״ל:1, 2).
יונה הרהר בשקיעתו בים והתפלל: ”ותשליכני [יהוה] מצולה, בלבב ימים ונהר יסובבני. כל משבריך וגליך — עלי עברו” (יונה ב׳:4; השווה תהלים מ״ב:8; ס״ט:3).
יונה חשש שעקב אי־ציותו, אלוהים יסיר ממנו את חסדו, והוא לא ישוב עוד לעולם לראות את מקדש אלוהים. הוא התפלל: ”ואני אמרתי: ’נגרשתי מנגד עיניך! אך אוסיף להביט אל היכל קודשך?’” (יונה ב׳:5; השווה תהלים ל״א:23) מצבו של יונה נראה כה חמור, עד כי אמר: ”אפפוני מים עד נפש [נשקפה סכנה לחייו]; תהום יסובבני. סוּף [המצוי בים] חבוש לראשי” (יונה ב׳:6; השווה תהלים ס״ט:2). תאר לעצמך את מצוקת יונה, שכן הוסיף ואמר: ”לקצבי הרים ירדתי [בתוך הדג]. הארץ, בריחיה [כבריחי הקבר] בעדי לעולם. ותעל [ביום השלישי] משחת חיי, יהוה אלוהי” (יונה ב׳:7; השווה תהלים ל׳:4).
אף שהיה במעי הדג, יונה לא חשב: ’אני מיואש מכדי להתפלל’. תחת זאת, התפלל: ”בהתעטף עלי נפשי [על סף מוות], את יהוה זכרתי [באמונה, כאחד שאין שני לו בכוח וברחמים]. ותבוא אליך תפילתי, אל היכל קודשך” (יונה ב׳:8). מהיכלו השמימי, אלוהים שמע את יונה והושיעוֹ.
יונה סיכם ואמר: ”משמרים הבלי שווא [הבוטחים בצלמים דוממים של אלי כזב], חסדם יעזובו [נטשו את האחד המגלה תכונה זו]. ואני, בקול תודה אזבחה לך [יהוה אלוהים]. אשר נדרתי [במשך חוויה זו או במקרים אחרים], אשלמה. ישועתה ליהוה” (יונה ב׳:9, 10; השווה תהלים ל״א:7; נ׳:14). בהיותו מודע לכך שרק אלוהים יכול להושיעו מן המוות, הנביא המתחרט (בדומה למלכים דוד ושלמה שקדמו לו) יִיחס את הישועה ליהוה (תהלים ג׳:9; משלי כ״א:31).
ציותו של יונה
לאחר מחשבה רבה ותפילה מעומק־הלב, יונה חש שהוא נשאב החוצה דרך התעלה שבה נכנס. לבסוף, הושלך אל היבשה (יונה ב׳:11). בהיותו אסיר־תודה על ישועתו, ציית יונה לדברי אלוהים: ”קום, לך אל נינווה העיר הגדולה, וקרא אליה את הקריאה אשר אנוכי דובר אליך” (יונה ג׳:1, 2). יונה יצא לדרכו לבירת אשור. כשנודע לו איזה יום הוא זה, התברר לו כי היה במעי הדג במשך שלושה ימים. הנביא עבר את נהר פרת בעיקול המערבי הגדול, המשיך את מסעו מזרחה לאורך צפון ארם־נהריים, הגיע לנהר חידקל ולבסוף אף אל העיר הגדולה (יונה ג׳:3).
יונה נכנס לנינווה, עיר גדולה. לאחר שעשה כברת־דרך בעיר מהלך יום אחד, הצהיר: ”עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת”. האם בדרך נס חנן אלוהים את יונה בידיעת הלשון האשורית? לא נאמר לנו. אך גם אם דיבר עברית ודבריו תורגמו בידי מתורגמן, הכרזתו נשאה פרי. אנשי נינווה החלו להאמין באלוהים. הם קראו צום ולבשו שקים, מגדולם ועד קטנם. כאשר הדברים הגיעו לאוזניו של מלך נינווה, הוא קם מכיסאו, הסיר את אדרתו, לבש שק וישב על האפר (יונה ג׳:4–6).
עד כמה הופתע יונה! מלך אשור שלח שליחים ובפיהם הקריאה: ”האדם והבהמה, הבקר והצאן, אל יטעמו מאומה, אל יִרעו, ומים אל ישתו. ויתכסו שקים, האדם והבהמה; ויקראו אל אלוהים בחוזקה וישובו, איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. מי יודע, ישוב וניחם האלוהים ושב מחרון אפו, ולא נאבד?” (יונה ג׳:7–9).
תושבי נינווה נענו לצו המלך. כאשר אלוהים ראה שהם שבו מדרכם הרעה, ניחַם על הרעה שהתכוון לעשות להם, ולא עשה (יונה ג׳:10). בזכות חרטתם, ענוותם ואמונתם, החליט יהוה שלא להביא עליהם את גזר־הדין שהועיד להם.
הנביא הרוגז
חלפו ארבעים יום ומאומה לא אירע לנינווה (יונה ג׳:4). כשיונה הבין שתושבי נינווה לא יישמדו, הדבר היה רע בעיניו וחרה לו עד מאוד, ואז התפלל: ”אנה, יהוה, הלוא זה דברי עד היותי על אדמתי? על כן קידמתי לברוח תרשישה; כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפיים ורב חסד וניחם על הרעה. ועתה יהוה קח נא את נפשי ממני, כי טוב מותי מחיי”. אלוהים ענה לו בשאלה: ”ההיטב חרה לך?” (יונה ד׳:1–4).
ואז, יונה יצא בכעס את העיר. הוא פנה מזרחה, עשה לו שם סוכה כדי לשבת תחתיה בצל עד אשר יראה מה יקרה לעיר. לכן, מינה יהוה ”קיקיון, ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו”. מה גדולה היתה שמחת יונה על הקיקיון! אך אלוהים דאג לכך שבעלות השחר תולעת תכה את הקיקיון, והקיקיון החל להתייבש. עד מהרה הוא יבש לחלוטין. יהוה אף שלח רוח מזרחית צורבת. השמש זרחה והיכתה על ראש יונה, עד שעמד להתעלף. הוא שוב שאל את נפשו למות. אכן, יונה אמר חזור ושנֹה: ”טוב מותי מחיי” (יונה ד׳:5–8).
אותה עת, דיבר יהוה. הוא שאל את יונה: ”ההיטב חרה לך על הקיקיון?” יונה השיב: ”היטב חרה לי, עד מוות”. בעיקרו של דבר, אמר יהוה לנביא: ”אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו, שבִּן־לילה היה ובִן־לילה אבד. ואני לא אחוס על נינווה העיר הגדולה, אשר יש בה הרבה משתים־עשרה רִבּוֹ אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה?” (יונה ד׳:9–11) התשובה לכך מובנת מאליה.
יונה גילה חרטה, נשאר בחיים וכתב את ספר המקרא הנושא את שמו. כיצד נודע לו שהמלחים יראו את יהוה, הקריבו לו קורבנות ונדרו נדרים? בהשראת אלוהים או אולי במקדש, מפי אחד המלחים או הנוסעים (יונה א׳:16; ב׳:5).
”אות יונה”
כאשר הסופרים והפרושים ביקשו אות מישוע המשיח, הוא אמר: ”דור רע ומנאף מבקש אות, ואות לא יינתן לו מלבד אות יונה הנביא”. ישוע הוסיף ואמר: ”כמו שהיה יונה במעי הדג שלושה ימים ושלושה לילות, כך יהיה בן־האדם בלב האדמה שלושה ימים ושלושה לילות” (מתי י״ב:38–40). בלוח העברי, הימים מתחילים עם שקיעת החמה. המשיח מת בשעות אחר־הצהריים של יום שישי, י״ד בניסן, שנת 33 לספירה. גופתו הונחה בקבר לפני שקיעת החמה באותו יום. ט״ו בניסן החל באותו ערב ונמשך עד שקיעת החמה ביום שבת, היום השביעי והאחרון בשבוע. אז החל ט״ז בניסן ונמשך עד שקיעת החמה ביום ראשון. יוצא מכך, שישוע היה מת בקברו לפחות פרק זמן מסוים בי”ד בניסן, היה בקבר בט”ו בניסן כולו, וגם שעות הלילה של ט״ז בניסן עברו עליו בקבר. כאשר נשים מסוימות באו לקבר בבוקר יום ראשון, הוא כבר קם לתחייה (מתי כ״ז:57–61; כ״ח:1–7).
ישוע היה בקבר במשך חלקים של שלושה ימים. לפיכך, אויביו קיבלו את ”אות יונה”, אך המשיח אמר: ”אנשי נינווה יקומו במשפט עם הדור הזה וירשיעוהו, כי חזרו בתשובה בקריאת יונה; והנה גדול מיונה כאן” (מתי י״ב:41). מה נכון הדבר! בקרב היהודים היה ישוע המשיח — נביא גדול בהרבה מיונה. אף שיונה היה אות ברור דיו עבור תושבי נינווה, ישוע הכריז בסמכות רבה יותר וסיפק הוכחות משכנעות יותר. ברם, היהודים ככלל לא האמינו (יוחנן ד׳:48).
כעם, היהודים לא קיבלו בענווה את הנביא הגדול מיונה, ולא האמינו בו. אך מה באשר לאבותיהם? גם מהם נעדרו אמונה ושפלות־רוח. למעשה, יהוה שלח ככל הנראה את יונה לנינווה כדי להראות את הניגוד בין תושבי נינווה המתחרטים ובין בני־ישראל קשי־העורף, חסרי האמונה והענווה. (השווה דברים ט׳:6, 13.)
מה באשר ליונה עצמו? הוא למד מה גדולים רחמי אלוהים. יתרה מזו, תגובת יהוה להתמרמרותו של יונה על הרחמים שגילה כלפי תושבי נינווה החוזרים בתשובה, צריכה למנוע מאיתנו להתלונן כאשר אבינו השמימי מושיט את רחמיו לאנשים בימינו. למעשה, הבה נשמח שמדי שנה אלפים פונים אל יהוה מתוך אמונה ובלב עניו.