שאלות של קוראים

מדיווחי השנים האחרונות עולה כי מספר הנוטלים מן הסמלים בערב־הזיכרון גדל במקצת.‏ האם הדבר מעיד על כך שחדשים רבים נמשחים ברוח־הקודש?‏

יש סיבה טובה להאמין שמספרם של 000,‏144 המשיחיים המשוחים נחתם לפני עשרות שנים.‏

במעשי־השליחים ב׳:‏1–4‏,‏ אנו קוראים לגבי הראשונים בקבוצה מוגבלת זו:‏ ”‏ביום מלאת שבעת השבועות היו כולם יחדיו.‏ פתאום היה קול מן השמים,‏ כקול משב רוח עזה,‏ והוא מילא את כל הבית אשר ישבו בו.‏ אז הופיעו לנגד עיניהם לשונות כלהבות אש,‏ שהתפזרו ונחו אחת אחת על כל אחד מהם.‏ וכולם נמלאו רוח הקודש והחלו לדבר בלשונות אחרות כפי שנתנה להם הרוח לדבר”‏.‏

לאחר מכן,‏ בחר יהוה אחרים ומשח אותם ברוח־קודשו.‏ אלפים נוספו בשנותיה הראשונות של המשיחיות.‏ בימינו,‏ כאשר נערכת סעודת ערב־הזיכרון,‏ לא אחת הנואם מסב את תשומת־לב הקהל לדברי פאולוס ברומים ח׳:‏15–17‏,‏ המציינים שהמשוחים ’‏מקבלים רוח המקנה מעמד של בנים’‏.‏ פאולוס הוסיף ואמר,‏ שרוח־הקודש שהם מקבלים ’‏מעידה יחד עם רוחם שהם בנים לאלוהים,‏ יורשים השותפים למשיח’‏.‏ אלה שבאמת נמשחו ברוח זו,‏ יודעים זאת בוודאות.‏ אין זו רק שאיפה או מתן ביטוי להשקפה רגשית ובלתי מציאותית לגבי עצמם.‏

אנו מבינים שקריאה שמימית זו נמשכה במשך הדורות,‏ אף שבחשכת ימי־הביניים,‏ היו תקופות שבהן מספר המשוחים היה קטן ביותר.‏a עם ייסודה מחדש של המשיחיות האמיתית בשלהי המאה הקודמת,‏ אנשים נוספים זכו לקריאה זו ונבחרו.‏ אך נראה כי באמצע שנות ה־30’‏,‏ המספר המלא של 000,‏144 נשלם ביסודו של דבר.‏ כך החלה להופיע קבוצה של משיחיים נאמנים בעלי תקווה ארצית.‏ הללו כונו בפי ישוע ”‏צאן אחרות”‏,‏ המאוחדות בעבודת־אלוהים עם המשוחים כעדר אחד עם מעמד רצוי (‏יוחנן י׳:‏14–16‏)‏.‏

העובדות מעשרות השנים האחרונות משקפות הן את השלמת הקריאה של המשוחים והן את ברכת יהוה על ’‏ההמון הרב’‏ ההולך וגדל,‏ שתקוותו להינצל מן ”‏הצרה הגדולה”‏ (‏ההתגלות ז׳:‏9,‏ 14‏)‏.‏ למשל,‏ בערב־הזיכרון בשנת 1935,‏ שבו נכחו 146,‏63 איש,‏ מספר הנוטלים מן הסמלים כעדות לטענתם כי הם נמנים עם המשוחים הגיע ל־465,‏52 איש.‏ כעבור שלושים שנה,‏ בשנת 1965,‏ הנוכחות היתה 089,‏933,‏1 איש ומספר הנוטלים מן הסמלים פחת לכדי 550,‏11 איש.‏ בחלוף שלושים שנה נוספות,‏ בשנת 1995,‏ מספר הנוכחים זינק ל־201,‏147,‏13 אך רק 645,‏8 נטלו מן המצה והיין (‏קורינתים א׳.‏ י״א:‏23–26‏)‏.‏ אין ספק,‏ כי עם חלוף השנים,‏ מספר הטוענים להיות חברי השארית קטן בהרבה — בערך 400,‏52 ב־1935;‏ 500,‏11 ב־1965;‏ 600,‏8 ב־1995.‏ אולם,‏ בעלי התקווה הארצית נתברכו,‏ ומספרם גדל מאוד.‏

הדיווח האחרון שנתפרסם לגבי הנוכחות בערב־הזיכרון הוא לשנת 1995,‏ והוא מראה כי ביחס לאשתקד,‏ גדל מספרם של הנוטלים מן הסמלים ב־28 איש,‏ אף כי היחס בין מספר הנוטלים מן הסמלים ובין מספר הנוכחים היה נמוך מן השנה שעברה.‏ בסך־הכל,‏ העובדה שמתי־מעט נוספים בחרו ליטול מן הסמלים אינה צריכה להטרידנו.‏ במשך השנים,‏ אחדים,‏ אפילו כאלה שנטבלו זה כבר,‏ החלו ליטול לפתע מן הסמלים.‏ בחלק מן המקרים,‏ לאחר זמן־מה התברר להם שטעו.‏ היו שהכירו בכך שנטלו מן הסמלים כתוצאה מתגובה רגשית למתח נפשי או גופני.‏ אך בסופו של דבר הבינו שלמעשה לא נקראו לחיים שמימיים.‏ הם ביקשו את הבנתו הסלחנית של אלוהים,‏ והם ממשיכים לשרת אותו כמשיחיים טובים ונאמנים,‏ שתקוותם חיי־נצח עלי־אדמות.‏

אין זה עניינו של איש מאיתנו אם מישהו מתחיל ליטול מן הסמלים או חדל לעשות כן.‏ לא לנו להחליט אם מישהו אכן נמשח ברוח־הקודש וקיבל קריאה שמימית אם לאו.‏ זכור את הבטחתו השקולה של ישוע:‏ ”‏אני הרועה הטוב.‏ אני מכיר את שלי”‏.‏ באותה ודאות,‏ יהוה מכיר את אלה שבחר כבניו הרוחניים.‏ יש לנו כל סיבה שבעולם להאמין שמספר המשוחים ימשיך לִפְחות עקב גילם המבוגר והפגעים הבלתי צפויים השמים קץ לחייהם עלי־אדמות.‏ אולם,‏ בעוד המשיחיים שאכן נמשחו נאמנים עד מוות בציפייה לעטרת החיים,‏ חברי הצאן האחרות,‏ אשר כיבסו את גלימותיהם בדם השה,‏ יכולים לצפות בכיליון עיניים להינצל מן הצרה הגדולה הממשמשת ובאה (‏טימותיאוס ב׳.‏ ד׳:‏6–8;‏ ההתגלות ב׳:‏10‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏