למדתי את אמת המקרא ברומניה

כפי שסופר מפי גולדי רוֹמוֹשִיאַן

בשנת 1970,‏ ביקרתי קרובי־משפחה ברומניה לראשונה לאחר כ־50 שנה.‏ אנשים היו נתונים במשטר קומוניסטי מדכא,‏ וללא הרף הותריתי להיזהר במוצא פי.‏ אז,‏ כשעמדתי במשרד הממשלתי שבכפר הולדתנו,‏ הפקיד דחק בי לעזוב את המדינה לאלתר.‏ לפני שאסביר מדוע,‏ אספר כיצד למדתי את אמת המקרא ברומניה.‏

נולדתי ב־3 במרס 1903,‏ בכפר אוֹרְטֵלְאֶק שבצפון מערב רומניה,‏ בקרבת העיירה זַלֶאוּ.‏ התגוררנו בסביבה מרהיבת־עין.‏ המים היו זכים והאוויר צח.‏ גידלנו את מזוננו,‏ ולא חסרנו מאומה מבחינה חומרית.‏ בילדותי,‏ שרר שלום בארץ.‏

האנשים היו דתיים מאוד.‏ למעשה,‏ משפחתנו השתייכה לשלוש דתות שונות.‏ סבתי האחת היתה קתולית אורתודוקסית,‏ השנייה אַדוֶנטִיסְטית והוריי בפטיסטים.‏ מאחר שאף לא אחת מהדתות שלהם שכנעה אותי,‏ משפחתי אמרה שאהיה אתיאיסטית.‏ ’‏אם קיים אלוהים אחד’‏,‏ חשבתי בלבי,‏ ’‏צריכה להיות רק דת אחת — ולא שלוש דתות במשפחה אחת’‏.‏

מה שראיתי בדת הטריד אותי.‏ למשל,‏ הכומר ביקר בבתים כדי לאסוף את דמי החברוּת בכנסייה.‏ כאשר לא היה לאנשים כסף לתת לו,‏ הוא לקח במקום כסף את שמיכות הצמר הטובות ביותר שלהם.‏ בכנסייה הקתולית,‏ ראיתי את סבתי כורעת ברך בתפילה לפני תמונתה של מרים הקדושה.‏ ’‏מדוע להתפלל לתמונה?‏’‏ חשבתי.‏

ימים טרופים

אבא עבר לארצות־הברית בשנת 1912 כדי להרוויח כסף לפירעון חוב.‏ כעבור זמן קצר פרצה מלחמה,‏ וגברי הכפר יצאו למלחמה — בכפר נשארו רק נשים,‏ ילדים וזקנים.‏ למשך תקופה קצרה,‏ כפרנו היה נתון בשלטון הונגריה,‏ אך אז חיילי רומניה שבו והשתלטו על הכפר.‏ הם ציוו עלינו לעזוב מייד.‏ אך,‏ מרוב החיפזון והבהלה של אריזת המיטלטלים והכנסת הפעוטות לעגלה רתומה לשוורים,‏ הותירו אותי מאחור.‏ ניתן להבין,‏ אני הייתי הבכורה מבין חמישה ילדים.‏

רצתי לשכן,‏ זקן שנשאר מאחור,‏ והוא אמר לי:‏ ”‏לכי הביתה.‏ תנעלי את הדלתות,‏ ואל תתני לאיש להיכנס”‏.‏ מייד עשיתי כדבריו.‏ לאחר שאכלתי קצת ממרק העוף ומהכרוב הממולא שהושארו במהלך העזיבה החפוזה,‏ כרעתי לצד מיטתי והתפללתי.‏ כעבור זמן קצר שקעתי בשינה.‏

כאשר פקחתי את עיניי,‏ כבר היה אור יום ואמרתי:‏ ”‏הו,‏ תודה לך אלוהים!‏ אני בחיים!‏”‏ הקירות היו מנוקבים כדורים,‏ משום שהיו חילופי יריות במשך כל הלילה.‏ אמא הבחינה שאינני עימהם בכפר הסמוך,‏ ואז שלחה את ז׳ורז’‏ רומושיאן הצעיר,‏ שמצא אותי והחזיר אותי לחיק המשפחה.‏ לא חלף זמן רב ויכולנו לשוב ולהתגורר בכפר הולדתי.‏

השתוקקותי לאמת המקרא

אמי רצתה שאטבל כבפטיסטית,‏ אך לא רציתי לעשות כן,‏ משום שלא יכולתי להאמין שאל אוהב ישרוף אנשים לנצח בגיהינום.‏ אמא אמרה בניסיון להסביר זאת:‏ ”‏ובכן,‏ רק אם האנשים רעים”‏.‏ אך השבתי לה:‏ ”‏אם הם רעים,‏ שישמיד אותם,‏ אך שלא יענה אותם.‏ אני לא הייתי מענה אפילו כלב או חתול”‏.‏

אני זוכרת שביום אביב יפה,‏ כשהייתי בת 14,‏ אמא שלחה אותי להוציא את הפרות למרעה.‏ כששכבתי על הדשא ליד הנהר,‏ כשברקע יער,‏ הבטתי אל השמים ואמרתי:‏ ”‏אלוהים,‏ אני יודעת שאתה שם;‏ אך אינני אוהבת ולו אחת מהדתות האלה.‏ בוודאי יש לך דת אחת טובה”‏.‏

אני באמת מאמינה שאלוהים שמע את תפילתי,‏ משום שבקיץ ההוא,‏ שנת 1917,‏ שני תלמידי־מקרא (‏שמם של עדי־יהוה דאז)‏ באו לכפר שלנו.‏ הללו היו חלוצים,‏ כלומר מבשרים בשירות מלא,‏ והם הגיעו לכנסייה הבפטיסטית בשעת טקס דתי.‏

אמת המקרא מתפשטת ברומניה

שנים מעטות קודם לכן,‏ בשנת 1911,‏ קרול סבּוֹ ויוסיף קיס,‏ שהיו לתלמידי־המקרא בארצות־הברית,‏ שבו לרומניה והביאו לשם לראשונה את אמת המקרא.‏ הם התיישבו בטִירְגוּ מוּרֶש,‏ פחות ממאה ושישים קילומטר דרומית מזרחית לכפר שלנו.‏ בתוך שנים מעטות,‏ ממש מאות אנשים נענו לבשורת המלכות והחלו להשתתף בשירות המשיחי (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏

ובכן,‏ כאשר שני תלמידי־מקרא צעירים באו לכנסייה הבפטיסטית בכפר אוֹרְטֵלְאֶק,‏ ז׳ורז’‏ רומושיאן,‏ אף שהיה רק בן 18,‏ ערך את הטקס הדתי וניסה להסביר את משמעות הכתוב ברומים י״ב:‏1‏.‏ לבסוף,‏ אחד החלוצים קם ואמר:‏ ”‏אחים,‏ חברים,‏ מה מנסה השליח פאולוס לומר בפסוק זה?‏”‏

כאשר שמעתי זאת,‏ התרגשתי מאוד!‏ חשבתי,‏ ’‏אנשים אלה בוודאי יודעים להסביר את המקרא’‏.‏ אך רוב הנוכחים צעקו:‏ ”‏נביאי שקר!‏ אנחנו יודעים מי אתם!‏”‏ לאחר מכן התרגשה מהומה.‏ אך אז אביו של ז׳ורז’‏ קם ואמר:‏ ”‏שיתקו כולכם!‏ איזו רוח יש בכם — רוח הטיפה המרה?‏ אם יש לגברים האלה משהו לומר לנו ואתם אינכם רוצים לשמוע,‏ אני מזמין אותם לביתי.‏ כל מי שרוצה לבוא,‏ מוזמן”‏.‏

רצתי הביתה נרגשת,‏ וסיפרתי לאמא את אשר אירע.‏ הייתי אחת מאלה שנענו להזמנה לבית רומושיאן.‏ כמה שמחתי בערב ההוא ללמוד מהמקרא שאין כל גיהינום בוער ולראות במקרא האישי שלי ברומנית את שם אלוהים,‏ יהוה!‏ החלוצים קבעו שמדי יום ראשון יבקר תלמיד־מקרא בבית רומושיאן וילמד אותנו.‏ בקיץ שלאחר כן,‏ בגיל 15,‏ נטבלתי כסמל להקדשתי ליהוה.‏

ברבות הימים,‏ כמעט כל בני המשפחה,‏ משפחת פְּרוֹדַן,‏ ומשפחת רומושיאן קיבלו את אמת המקרא והקדישו את חייהם ליהוה.‏ גם רבים אחרים בכפר עשו כן,‏ לרבות הזוג הצעיר שביתו שימש לפנים ככנסייה בפטיסטית.‏ הם הסבו את הבית למקום שבו תלמידי־המקרא נאספים כדי ללמוד.‏ האמת שבכתבי־הקודש התפשטה במהירות בכפרים הסמוכים,‏ ובשנת 1920 כבר היו כ־800,‏1 מבשרי מלכות ברומניה!‏

לארצות־הברית

היינו להוטים לחלוק עם אבי,‏ פיטר פרודן,‏ את הדברים שלמדנו.‏ אך,‏ למרבה הפלא,‏ עוד בטרם הספקנו לכתוב לו,‏ קיבלנו ממנו מכתב ובו סיפר לנו שהוא משרת יהוה טבול.‏ הוא למד עם תלמידי־המקרא באקרון שבאוהיו,‏ ורצה שכולנו נצטרף אליו לארצות־הברית.‏ אך אמא סירבה לעזוב את רומניה.‏ לכן,‏ בשנת 1921,‏ באמצעות הכסף שאבא שלח לי,‏ הצטרפתי אליו לאקרון.‏ ז׳ורז’‏ רומושיאן ואחיו כבר היגרו לארצות־הברית שנה קודם לכן.‏

כאשר הגעתי באונייה לאליס איילנד שבניו־יורק,‏ פקיד הקליטה לא ידע כיצד לתרגם לאנגלית את שמי,‏ אאורליה,‏ ולכן אמר:‏ ”‏את גולדי”‏.‏ וזה שמי מאז ואילך.‏ כעבור זמן קצר,‏ ב־1 במאי 1921,‏ נישאתי לז׳ורז’‏ רומושיאן.‏ כשנה לאחר מכן,‏ שב אבא לרומניה ובשנת 1925 הביא לאקרון את אחותי הצעירה,‏ מרי.‏ אז אבא חזר לרומניה כדי להיות עם אמא ועם יתר המשפחה.‏

ראשית שירותנו בארצות־הברית

ז׳ורז’‏ היה משרת יהוה נאמן ומסור מאוד.‏ בשנים 1922 עד 1932,‏ נתברכנו בארבע בנות נפלאות — אסתר,‏ אן,‏ גולדי אליזבת ואיירין.‏ באקרון,‏ נוסדה קהילה רומנית,‏ והאסיפות נערכו תחילה בביתנו.‏ בסופו של דבר,‏ מדי שישה חודשים,‏ נציג מהמרכז העולמי של תלמידי־המקרא בברוקלין,‏ ניו־יורק,‏ ביקר בקהילתנו ושהה עימנו.‏

פעמים רבות הקדשנו את ימי ראשון מבוקר עד ערב לפעילות ההטפה.‏ ארזנו את תיק הספרות שלנו ואת ארוחת־הצהריים,‏ הכנסנו את הבנות לפורד מודל T שלנו,‏ ובילינו את היום בהטפה בשטחים כפריים.‏ בשעות הערב,‏ נכחנו בשיעור המצפה‏.‏ בנותינו למדו לאהוב את פעילות ההטפה.‏ בשנת 1931,‏ נכחתי בקולומבוס שבאוהיו,‏ כשתלמידי־המקרא אימצו את שמם הייחודי,‏ עדי־יהוה.‏

תיקון שהייתי זקוקה לו

כעבור כמה שנים,‏ כעסתי על ג׳וזף פ.‏ רותרפורד,‏ הנשיא דאז של חברת המצפה לכתבי־קודש ועלונים.‏ עֵד שנטבל זה מקרוב,‏ חש כי אח רותרפורד לא נהג בו כשורה,‏ משום שלא האזין לכל אשר היה לו לומר.‏ אני סברתי שאח רותרפורד טעה.‏ ביום ראשון אחד,‏ אחותי מרי ובעלה,‏ דן פֶּסְטְרוּאִי,‏ באו לבקר אצלנו.‏ לאחר ארוחת־הערב אמר דן:‏ ”‏הבה נתכונן לאסיפה”‏.‏

‏”‏איננו הולכים יותר לאסיפות”‏,‏ אמרתי.‏ ”‏אנחנו כועסים על אח רותרפורד”‏.‏

דן פכר את ידיו מאחורי גבו וצעד הלוך ושוב,‏ ואז אמר:‏ ”‏האם היכרת את אח רותרפורד כאשר נטבלת?‏”‏

‏”‏מובן שלא”‏,‏ השבתי.‏ ”‏אתה יודע שנטבלתי ברומניה”‏.‏

‏”‏ומדוע נטבלת?‏”‏ שאל.‏

‏”‏כי למדתי שיהוה הוא אלוהי האמת,‏ ורציתי להקדיש את חיי לשירותו”‏,‏ השבתי.‏

‏”‏אל תשכחי זאת לעולם!‏”‏ השיב.‏ ”‏ואם אח רותרפורד יעזוב את האמת,‏ האם גם את תעזבי אותה?‏”‏

‏”‏לא,‏ לעולם לא!‏”‏ אמרתי.‏ הדבר השיב אותי אל עשתונותיי,‏ ואמרתי:‏ ”‏כולם להתכונן לאסיפה”‏.‏ ומאז לא חדלנו לנכוח באסיפות.‏ מה אסירת־תודה אני ליהוה על התיקון האוהב של גיסי!‏

החזקת מעמד בתקופת השפל

השפל של שנות ה־30’‏ היה תקופה קשה.‏ יום אחד,‏ ז׳ורז’‏ הגיע הביתה מן העבודה מדוכדך מאוד,‏ והודיע לי שפּוּטר מעבודתו במפעל לגומי.‏ ”‏אל תדאג”‏,‏ אמרתי,‏ ”‏יש לנו אב עשיר בשמים,‏ והוא לא יעזבנו”‏.‏

באותו יום,‏ ז׳ורז’‏ נתקל בידיד שאחז בידו סל פטריות גדול.‏ כאשר נודע לז׳ורז’‏ היכן ידידו קטף אותן,‏ בא הביתה ובידו מיכל של כ־35 ליטר מלא פטריות.‏ אז,‏ השקיע את שלושת הדולרים האחרונים שהיו לנו וקנה סלים קטנים.‏ ”‏כיצד עשית זאת”‏,‏ שאלתי,‏ ”‏כשידעת שיש לנו ילדות קטנות שזקוקות לחלב?‏”‏

‏”‏אל תדאגי”‏,‏ השיב,‏ ”‏פשוט עשי כדבריי”‏.‏ בשבועות שלאחר מכן,‏ הקמנו בבית מפעל קטן לניקוי פטריות ואריזתן.‏ מכרנו אותן למסעדות המקפידות על איכות,‏ והרווחנו 30 עד 40 דולר ליום,‏ ועבורנו זה היה הון באותם ימים.‏ החקלאי שהרשה לנו לקטוף את הפטריות מן המרעה שלו אמר שהוא מתגורר שם 25 שנה ומעולם לא ראה פטריות כה רבות.‏ כעבור זמן לא רב,‏ מפעל הגומי קרא לז׳ורז’‏ לשוב לעבודה.‏

שמירה על אמונתנו

בשנת 1943,‏ עקרנו ללוס אנג׳לס שבקליפורניה,‏ וכעבור ארבע שנים התיישבנו באֶלְסִינוֹר.‏ פתחנו שם חנות מכולת,‏ וכל המשפחה עבדה בה בתורנות.‏ אלסינור היתה אז עיירה קטנה בלבד,‏ שמנתה כ־000,‏2 תושבים,‏ ונאלצנו לנסוע 30 קילומטר לעיירה הסמוכה כדי לנכוח באסיפות הקהילה.‏ מה מאושרת הייתי לחזות בהקמת קהילה קטנה באלסינור בשנת 1950!‏ כיום,‏ פועלות באותו איזור 13 קהילות.‏

בשנת 1950,‏ בתנו גולדי אליזבת (‏הידועה בעיקר בשמה בֶּת)‏ סיימה את לימודיה בבית־ספר גלעד של חברת המצפה בסַאוּת לַנְסִינְג שבניו־יורק,‏ ונשלחה לוֶנצואלה כשליחה.‏ בשנת 1955,‏ בתנו הצעירה,‏ איירין,‏ שמחה מאוד כשבעלה הוזמן לשרת כמשגיח נפה נודד.‏ בשנת 1961,‏ לאחר שסיימו את לימודיהם בבית־הספר לשירות המלכות בסאות לנסינג שבניו־יורק,‏ הם נשלחו לתאילנד.‏ לעתים,‏ געגועיי העזים לבנותיי גרמו לי לפרוץ בבכי,‏ אך אז חשבתי,‏ ’‏זה מה שרציתי שהן תעשינה’‏.‏ לכן לקחתי את תיק השירות שלי ויצאתי לבשר.‏ תמיד שבתי הביתה מאושרת.‏

ב־1966,‏ בעלי היקר,‏ ז׳ורז’‏,‏ קיבל שבץ.‏ בֶּת,‏ ששבה מוֶנצואלה עקב בריאות לקויה,‏ עזרה לי לטפל בו.‏ כעבור שנה ז׳ורז’‏ נפטר,‏ ואני התנחמתי בעובדה שהוא נשאר נאמן ליהוה וקיבל את גמולו השמימי.‏ לאחר מכן,‏ עברה בֶּת לספרד כדי לשרת היכן שיש צורך רב יותר במבשרי מלכות.‏ בתי הבכורה,‏ אסתר,‏ חלתה בסרטן ומתה בשנת 1977,‏ ואן מתה מלאוקמיה בשנת 1984.‏ שתיהן שירתו את יהוה בנאמנות כל ימי חייהן.‏

לפני מותה של אן,‏ שבו בֶּת ואיירין משליחותן בנכר.‏ הן עזרו לי לטפל באחיותיהן,‏ וכולנו התאבלנו מאוד על מותן.‏ לאחר זמן־מה אמרתי לבנותיי:‏ ”‏טוב,‏ די!‏ ניחמנו את הזולת בהבטחות המקרא היקרות.‏ כעת תורנו להתנחם.‏ השטן רוצה לגזול מאיתנו את כל שמחתנו בשירות יהוה,‏ אך איננו יכולים להרשות לו לעשות כן”‏.‏

משפחתנו הנאמנה ברומניה

בשנת 1970,‏ אחותי מרי ואני ביקרנו אצל משפחתנו ברומניה במסע בלתי נשכח.‏ אחת מאחיותנו נפטרה,‏ אך הצלחנו לבקר את אחינו ג׳ון ואת אחותנו לודוביקה,‏ שעדיין התגוררו בכפר אוֹרְטֵלְאֶק.‏ כשביקרנו,‏ אבא ואמא כבר לא היו בין החיים,‏ אך הם מתו נאמנים ליהוה.‏ רבים סיפרו לנו שאבא היה עמוד־תווך בקהילה.‏ כיום,‏ אפילו חלק מניניו ברומניה הם עדים.‏ כמו־כן,‏ ביקרנו רבים מקרובי־המשפחה של בעלי שנשארו מסורים לאמת המקרא.‏

בשנת 1970,‏ רומניה היתה נתונה לשלטונו האכזרי של נִיקוֹלַייֶה צַ’‏אוּשֶסְקוּ,‏ ועדי־יהוה נרדפו באכזריות.‏ פלורֶה,‏ בנו של אחי ג׳ון,‏ וכן בני־משפחה אחרים,‏ שהו שנים רבות במחנות־ריכוז על שום אמונתם המשיחית,‏ וכך גם אחיינו של בעלי,‏ גַבּוֹר רומושיאן.‏ אין פלא שכאשר הופקד בידינו להעביר תכתובת למרכז עדי־יהוה בניו־יורק,‏ אחינו הרומנים אמרו שהם לא יירגעו עד שישמעו שעזבנו את הארץ בשלום!‏

כשהבנו שפג תוקפן של אשרות הכניסה שלנו,‏ פנינו למשרד הממשלתי באוֹרְטֵלְאֶק.‏ זה היה אחר־הצהריים של יום שישי,‏ ורק פקיד אחד היה בתפקיד.‏ משנודע לו את מי ביקרנו ושאחייננו היה במחנה־ריכוז,‏ אמר:‏ ”‏גברות,‏ עליכן לעזוב מייד!‏”‏

‏”‏אך היום לא יוצאת מכאן שום רכבת”‏,‏ השיבה אחותי.‏

‏”‏לא משנה”‏,‏ אמר בבהילות.‏ ”‏קחו אוטובוס.‏ קחו רכבת.‏ קחו מונית.‏ לכו ברגל.‏ פשוט צאו מכאן בהקדם האפשרי!‏”‏

כשעשינו את דרכנו החוצה,‏ הוא קרא לנו לשוב והודיע לנו שבאופן בלתי צפוי רכבת צבאית אמורה לעבור במקום בשעה 00:‏6.‏ זה היה כמו נס משמים!‏ ברכבת רגילה,‏ היו בודקים שוב ושוב את המסמכים שלנו,‏ אך מאחר שרכבת זו הסיעה אנשי צבא,‏ והיינו האזרחיות היחידות ברכבת,‏ איש לא ביקש לעשות ביקורת דרכונים.‏ ייתכן שהם הניחו שאנו הסבתות של כמה קצינים.‏

בבוקר המחרת,‏ הגענו לטִימִישוּאַרָה,‏ ובעזרת ידיד של קרוב־משפחה,‏ הצלחנו להשיג אשרות.‏ למחרת,‏ יצאנו את הארץ.‏ באנו הביתה ובאמתחתנו זיכרונות חמים ובלתי נשכחים מאחינו ואחיותינו המשיחיים והנאמנים שברומניה.‏

בשנים שלאחר ביקורנו ברומניה,‏ נודעו לנו פרטים מעטים על פעילות ההטפה מאחורי ’‏מסך הברזל’‏.‏ עם זאת,‏ היינו בטוחות שאחינו ואחיותינו המשיחיים יישארו נאמנים לאלוהינו — יהא אשר יהא.‏ וללא ספק,‏ כך היה!‏ מה רבה היתה השמחה לשמוע כי עדי־יהוה זכו באפריל 1990 להכרה רשמית כארגון דתי ברומניה!‏ בקיץ שלאחר מכן,‏ שמחנו מאוד לשֵמע הדיווחים על הכינוסים שנערכו ברומניה.‏ יותר מ־000,‏34 איש נכחו בשמונה ערים,‏ ו־260,‏2 נטבלו!‏ כיום,‏ יותר מ־000,‏35 איש משתתפים בפעילות ההטפה ברומניה,‏ ואשתקד 034,‏86 איש נכחו בערב־הזיכרון למות המשיח.‏

האמת עדיין יקרה ללבי

במשך שנים אחדות,‏ לא נטלתי מהסמלים בערב־הזיכרון.‏ הבחנתי שאחים מוכשרים רבים אינם נוטלים מן הסמלים וחשבתי:‏ ’‏מדוע שיהוה יעניק לי את הזכות להיות בין היורשים השותפים עם בנו בשמים,‏ בעוד אחרים נואמים ברהיטות כה יפה?‏’‏ אך כאשר לא נטלתי מן הסמלים,‏ הרגשתי מוטרדת מאוד.‏ חשתי כאילו דחיתי דבר־מה.‏ לאחר לימוד רב,‏ תפילות ותחנונים,‏ התחלתי שוב ליטול מן הסמלים.‏ שלוות־הנפש והשמחה שלי שבו אלי,‏ ומאז מעולם לא נעדרו ממני.‏

אף שראייתי נחלשה ואיני יכולה לקרוא,‏ אני מאזינה מדי יום לקלטות של המקרא ושל כתבי־העת המצפה ועורו!‏‏.‏ כמו־כן,‏ אני עדיין נוטלת חלק בפעילות ההטפה.‏ בדרך־כלל אני מחלקת 60 עד 100 חוברות מדי חודש,‏ אך באפריל שעבר,‏ כאשר נערך מבצע מיוחד של חלוקת חוברות עורו!‏ חילקתי 323 חוברות.‏ בעזרת בנותיי,‏ אני גם מסוגלת להשתתף בבית־הספר לשירות התיאוקרטי.‏ אני מאושרת שאני יכולה להמשיך לעודד אחרים.‏ באולם־המלכות,‏ כמעט כולם קוראים לי סבתא.‏

במבט לאחור על כמעט 79 שנים של חיי הקדשה בשירות יהוה,‏ אני מודה לו על כל יום שבו הרשה לי לדעת את אמיתו היקרה ולנצל את חיי בשירותו.‏ אני מאוד אסירת־תודה על שזכיתי לראות את התגשמות נבואות המקרא הנפלאות,‏ שחזו את איסוף דמויי הכבש של אלוהים באחרית ימים זו (‏ישעיהו ס׳:‏22;‏ זכריה ח׳:‏23‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

אחותי מרי ואבא עומדים,‏ ואני,‏ ז׳ורז’‏ ובנותינו אסתר ואן

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

עם בנותיי בֶּת ואיירין,‏ בעלה של איירין ושני בניהם,‏ כולנו משרתים את יהוה בנאמנות