סיפור חיים

שמחה שאין שווה לה!‏

סיפורו של רג׳ינלד ווֹלְווֹרְק

‏”‏שום דבר בעולם הזה לא יכול להשתוות לשמחה שהתנסינו בה במהלך שירותנו ליהוה כשליחים!‏”‏ כך היה כתוב בכתב ידה של אשתי בפתק שמצאתי בין הניירות שלה לאחר פטירתה במאי 1994.‏

כשאני חושב על דבריה של אַייְרִין,‏ אני נזכר ב־37 השנים המשמחות והמספקות שעברו עלינו ביחד כשליחים בפרו.‏ נהנינו גם מחברות משיחית יקרה מאז שנישאנו בדצמבר 1942,‏ וזו נקודה טובה להתחיל בה את הסיפור שלי.‏

איירין גדלה כאחת מעדי־יהוה בליברפול,‏ אנגליה,‏ אחת משלוש בנות.‏ אביה נפטר בזמן מלחמת העולם הראשונה,‏ ולאחר מכן נישאה אמה לווינטון פרייזר,‏ ונולד להם בן,‏ סידני שמו.‏ קצת לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה עברה המשפחה לבַּנְגוֹר שבצפון וויילס,‏ ושם נטבלה איירין ב־1939.‏ סידני נטבל שנה לפניה,‏ לכן הוא ואיירין שירתו ביחד כחלוצים — מבשרים בשירות מלא — לאורך החוף הצפוני של וויילס,‏ מבנגור ועד קַיְרְנַרְבוֹן,‏ כולל האי אַנְגְלְסִי.‏

באותה תקופה הייתי בקהילת רוֹנְקֶרְן,‏ כ־20 קילומטר דרומית מזרחית לליברפול,‏ ושירתתי שם בתור מה שנקרא היום המשגיח היושב־ראש.‏ איירין ניגשה אלי פעם בכינוס נפתי ושאלה אם אוכל לתת לה שטח שהיא תוכל לבשר בו,‏ משום שהיא רצתה להישאר קצת עם ורה,‏ אחותה הנשואה שהתגוררה ברונקרן.‏ איירין ואני הסתדרנו טוב במהלך השבועיים שהיא היתה איתנו,‏ ומאוחר יותר נפגשתי איתה כמה פעמים בבנגור.‏ עד כמה שמחתי שבאחד מסופי השבוע איירין נענתה להצעת הנישואין שלי!‏

חזרתי הביתה ביום ראשון ומייד התחלתי לתכנן את החתונה שלנו.‏ אבל ביום שלישי הגיע מברק.‏ ”‏אני מצטערת,‏ אבל המברק הזה הולך להיות כואב”‏,‏ נאמר בו.‏ ”‏אני מבטלת את החתונה שלנו.‏ מכתב בדרך”‏.‏ הייתי המום.‏ מה כבר יכול היה להשתבש?‏

המכתב של איירין הגיע ביום שלמחרת ובו סיפרה שהיא נוסעת להוֹרְסְפוֹרְת’‏ שביורקשיר כדי לשרת כחלוצה ביחד עם הִילְדָה פאדג׳ט.‏a איירין הסבירה ש־12 חודשים קודם לכן היא הסכימה לשרת היכן שקיים צורך גדול יותר אם תתבקש לעשות כן.‏ היא כתבה:‏ ”‏זה היה בשבילי כמו נדר ליהוה,‏ ואני מרגישה שמכיוון שהבטחתי לו את זה לפני שהכרתי אותך,‏ אני חייבת לקיים את הבטחתי”‏.‏ למרות שהייתי די עצוב,‏ הערכתי מאוד את היושר שלה ושלחתי לה מברק ובו כתבתי:‏ ”‏לכי.‏ אני אחכה לך”‏.‏

כשהיתה ביורקשיר,‏ נגזרו על איירין שלושה חודשי מאסר משום שסירבה מסיבות מצפוניות לתמוך במאמץ המלחמתי.‏ אך כעבור 18 חודשים,‏ בדצמבר 1942,‏ היינו כבר נשואים.‏

שנות צעירותי

בשנת 1919 רכשה אמי את סדרת הספרים עיונים בכתבי־הקודש (‏אנג׳)‏.‏b אבי העיר על כך בזמנו שהיא מעודה לא קראה ספר,‏ אך בכל זאת אמא היתה נחושה ללמוד את הכרכים הללו ביסודיות ביחד עם המקרא.‏ כך אכן עשתה,‏ ולבסוף נטבלה ב־1920.‏

אבי היה אדם נוח והוא לא מנע מאמי לעשות כרצונה,‏ כולל העובדה שהיא גידלה את ארבעתנו — שתי אחיותיי,‏ גְווֶן ואַייְבִי;‏ אחי אַלֶק;‏ ואני — בדרך האמת.‏ סטנלי רוג׳רס ועדים נאמנים אחרים מליברפול נסעו לתת הרצאות מקראיות ברונקרן,‏ ועד מהרה נוסדה שם קהילה חדשה.‏ משפחתנו עלתה ופרחה מבחינה רוחנית ביחד עם הקהילה.‏

גוון נהגה ללכת לשיעורי דת בתור הכנה לכניסתה בברית הכנסייה האנגליקנית,‏ אבל כשהתחילה ללמוד את המקרא ביחד עם אמי היא מייד הפסיקה ללמוד שם.‏ כאשר הכומר ביקר אצלנו כדי לברר מדוע היא לא מגיעה לשיעורים שלו,‏ ניחת עליו מבול של שאלות שתפסו אותו לא מוכן.‏ גוון שאלה אותו מה המשמעות של תפילת האדון,‏ ובסוף היתה צריכה להסביר לו את התשובה בעצמה!‏ בסיום היא ציטטה את הכתוב בקורינתים א׳.‏ י׳:‏21‏,‏ והבהירה שהיא אינה יכולה להמשיך ’‏לאכול משני שולחנות’‏.‏ בעוזבו את הבית,‏ אמר הכומר שהוא יתפלל בשביל גוון ויחזור כדי לענות על שאלותיה.‏ אבל הוא הלך לבלי שוב.‏ זמן קצר אחרי שנטבלה נעשתה גוון למבשרת בשירות מלא.‏

הקהילה שלנו היתה ראויה לשבח על תשומת הלב שניתנה בה לצעירים.‏ אני זוכר שהקשבתי להרצאה מפי זקן־קהילה שביקר אצלנו כשהייתי בן שבע.‏ אחרי ההרצאה הוא ניגש לשוחח איתי.‏ אמרתי לו שקראתי על אברהם ועל איך שהוא עמד להקריב את בנו יצחק.‏ ”‏לך לפינה של הבמה ואז תספר לי את הסיפור”‏,‏ הוא אמר.‏ כמה התלהבתי לעמוד שם ולתת את ה”‏הרצאה הפומבית”‏ הראשונה שלי!‏

נטבלתי כשהייתי בן 15 בשנת 1931,‏ שנת מותה של אמי,‏ ואז עזבתי את בית־הספר כדי לעבוד בתור עוזר חשמלאי.‏ בשנת 1936 התחלנו להשמיע לציבור הרצאות מוקלטות,‏ ואחות מבוגרת עודדה אותי ואת אחי להשתתף בהיבט הזה של הפעילות.‏ לכן אלק ואני נסענו לליברפול לקנות אופניים ולהתקין בצידם סירה של אופנוע שעליה אפשר לשים את ציוד הקול.‏ בחלק האחורי של הסירה הותקן רמקול על מוט מתכוונן בגובה שני מטרים.‏ האיש שביצע עבורנו את העבודה אמר שהוא מעולם לא הרכיב משהו כזה,‏ אבל בכל זאת הכול פעל כשורה!‏ כיסינו בהתלהבות את השטח שלנו,‏ והיינו אסירי תודה על העידוד של אותה אחות מבוגרת ועל זכויות השירות שניתנו לנו.‏

מלחמת העולם השנייה — עת מבחן

כשהשמים התקדרו בענני מלחמה,‏ סטנלי רוג׳רס ואני פרסמנו בהתלהבות את ההרצאה הפומבית ”‏הכירו בעובדות”‏,‏ שנשמעה ברויאל אלברט הול שבלונדון ב־11 בספטמבר 1938.‏ אחרי כן הפצתי את ההרצאה בצורת ספרון ביחד עם ספרון נוסף,‏ פשיזם או חירות,‏ שיצא לאור כעבור שנה.‏ שני הספרונים חשפו את השאיפות הטוטליטריות של גרמניה הנאצית.‏ באותו זמן כבר הייתי מוכר ברונקרן בזכות פעילותי והאנשים כיבדו אותי בשל כך.‏ למעשה,‏ העובדה שתמיד הייתי בחזית הפעילות התיאוקרטית עזרה לי בהמשך הדרך.‏

החברה שבה עבדתי חתמה על חוזה להתקין רשת חשמל במפעל חדש שנבנה בפרברי העיר.‏ כשנודע לי שהמפעל מיועד לייצור כלי נשק,‏ הבהרתי להם שלא אוכל לעבוד שם.‏ זה לא ממש מצא חן בעיני המעסיקים שלי,‏ אבל מנהל העבודה שלי הגן עלי וניתנה לי עבודה אחרת.‏ מאוחר יותר שמעתי שגם דודתו היתה אחת מעדי־יהוה.‏

אחד העובדים אמר לי משהו שחיזק את ידיי:‏ ”‏זה בדיוק מה שציפינו שתעשה,‏ רֶג’‏,‏ בהתחשב בזה שכל כך הרבה שנים אתה מתעסק עם המקרא”‏.‏ ובכל זאת,‏ הייתי צריך תמיד לעמוד על המשמר משום שרבים מן הפועלים רצו להציק לי.‏

בית המשפט בליברפול קיבל את עמדתי כסרבן מצפון ביוני 1940 בתנאי שאמשיך לעבוד כחשמלאי.‏ זה כמובן איפשר לי להמשיך בשירות המשיחי.‏

בשירות המלא

לקראת תום המלחמה החלטתי לעזוב את מקום עבודתי ולהצטרף לאיירין בשירות המלא.‏ בשנת 1946 בניתי קרוואן באורך 5 מטרים ששימש לנו כבית,‏ ואחרי שנה התבקשנו לעבור לאַלְווֶסְטוֹן,‏ כפר בגלוסטרשר.‏ לאחר מכן שירתנו כחלוצים בעיר העתיקה סירנססטר וגם בעיר בַּת’‏.‏ בשנת 1951 הוזמנתי לבקר בקהילות שבדרום וויילס בתור משגיח נודד.‏ אבל כעבור פחות משנתיים היינו בדרכנו לגלעד,‏ בית־הספר ללימוד המקרא מייסודה של חברת המצפה,‏ כדי לקבל הכשרה כשליחים.‏

לימודי הכיתה ה־21 של בית־הספר התקיימו בסַאוּת’‏ לַנְסִינְג,‏ צפון מדינת ניו־יורק,‏ וטקס הסיום התקיים ב־1953 בכינוס ”‏חברת העולם החדש”‏ שנערך בניו־יורק סיטי.‏ עד טקס הסיום איירין ואני לא ידענו לאן נישלח.‏ עד כמה התרגשנו כשאמרו לנו שאנחנו נוסעים לפרו!‏ מדוע?‏ מכיוון שסידני פרייזר ואשתו מרגרט שירתו כבר יותר משנה במשרד הסניף בעיר לימה אחרי שסיימו את לימודיהם בכיתה ה־19 של גלעד!‏

בזמן ההמתנה לאשרות הכניסה שלנו,‏ עבדנו קצת בבית־אל בברוקלין,‏ אך כעבור זמן קצר כבר היינו בדרכנו ללימה.‏ הראשון מבין עשרת יעדי השליחות שלנו היה קַיַאוֹ,‏ עיר הנמל המרכזית של פרו,‏ מערבית ללימה.‏ אף־על־פי שלמדנו ספרדית בסיסית מאוד,‏ איירין ואני לא היינו מסוגלים לנהל שיחה בשפה זו.‏ אז איך הסתדרנו?‏

בעיות וזכויות בפעילות ההטפה

בבית־ספר גלעד נאמר לנו שאמא לא מלמדת את שפתה לתינוקה.‏ התינוק לומד תוך כדי כך שהיא מדברת אליו.‏ לכן העצה שניתנה לנו היתה:‏ ”‏צאו ללא דיחוי לפעילות ההטפה ולימדו את השפה מהאנשים.‏ הם כבר יעזרו לכם”‏.‏ ובכן,‏ כשהתחלתי לנסות לתפוס קצת את השפה החדשה הזאת,‏ תארו לעצמכם איך הרגשתי כאשר כשבועיים בלבד אחרי שהגענו התמניתי כמשגיח היושב־ראש של קהילת קייאו!‏ הלכתי לבקר את סידני פרייזר,‏ והעצה שלו היתה זהה לזו ששמעתי בגלעד — תהיה ביחד עם חברי הקהילה ועם האנשים בשטח ההטפה.‏ החלטתי ליישם את העצה.‏

בבוקר שבת אחד פגשתי נגר בבית המלאכה שלו.‏ ”‏אני צריך לעבוד”‏,‏ הוא אמר,‏ ”‏אבל שב ודבר איתי”‏.‏ אמרתי לו שאני מסכים,‏ אבל בתנאי אחד:‏ ”‏אם אעשה טעות,‏ בבקשה תקן אותי.‏ אני לא אעלב”‏.‏ הוא צחק והסכים לעסקה.‏ ביקרתי אצלו פעמיים בשבוע וראיתי שזו היתה הדרך הטובה ביותר ללמוד את השפה החדשה שלי,‏ בדיוק כפי שנאמר לי.‏

כשהיינו באִיקָה,‏ יעד השליחות השני שלנו,‏ ממש במקרה פגשתי עוד נגר וסיפרתי לו על הסידור שהיה לי בקייאו.‏ גם הוא הסכים לעזור לי באותו אופן,‏ והספרדית שלי השתפרה למרות שעברו שלוש שנים עד שממש יכולתי לדבר בצורה שוטפת.‏ אותו נגר תמיד היה עסוק מאוד,‏ אבל הצלחתי לנהל איתו שיעורי מקרא כשקראתי את הפסוקים והסברתי לו אותם.‏ באחד השבועות שהלכתי לבקר אצלו,‏ המעסיק שלו אמר לי שהוא עבר לעבודה אחרת בלימה.‏ כעבור זמן מה נסענו איירין ואני לכינוס בלימה ופגשתי אותו שוב.‏ עד כמה שמחתי לשמוע שהוא יצר קשר עם העדים המקומיים כדי להמשיך ללמוד,‏ ושהוא ומשפחתו נעשו משרתי יהוה מוקדשים!‏

באחת הקהילות נודע לנו שזוג צעיר חיו ביחד ללא נשואין אף־על־פי שהיו טבולים.‏ אחרי שדיברנו איתם על העקרונות המקראיים הנוגעים למצבם,‏ הם החליטו למסד את הקשר שלהם כדי להיות עדים טבולים כשירים.‏ קבעתי ללכת איתם לעירייה כדי שירשמו את נישואיהם כדין.‏ אבל התעוררה בעיה:‏ היו להם ארבעה ילדים שגם הם לא נרשמו כחוק,‏ הליך שהיה בגדר חובה.‏ מטבע הדברים תהינו אילו צעדים יחליט ראש העיר לנקוט נגדם.‏ ”‏הואיל והאנשים הטובים האלה,‏ ידידיכם עדי־יהוה,‏ דאגו לכך שתינשאו כדין”‏,‏ אמר ראש העיר,‏ ”‏אני לא מתכוון להוציא לכם צווי זימון בגין כל ילד שלא נרשם,‏ ואני ארשום אותם ללא תשלום”‏.‏ כמה הערכנו זאת,‏ הואיל והמשפחה היתה ענייה וקנסות היו מהוות נטל כבד עבורה!‏

כעבור זמן מה ביקר אצלנו אלברט ד.‏ שרודר מן המשרדים הראשיים של עדי־יהוה בברוקלין.‏ הוא המליץ להקים בית שליחים חדש באזור אחר בלימה.‏ לפיכך איירין ואני עברנו,‏ ביחד עם שתי אחיות — פרנסס ואליזבת גוּד מארצות הברית — וגם זוג מקנדה למחוז סן בּוֹרְחָה.‏ אחרי שנתיים־שלוש התברכנו בקהילה משגשגת נוספת.‏

כאשר שירתנו בוּוַנְקַאיוֹ,‏ השוכנת בגובה של יותר מ־000,‏3 מטר בהרי פרו,‏ היינו חברים בקהילה שמנתה 80 עדים.‏ עזרתי שם בבנייה של אולם המלכות השני שנבנה בארץ.‏ נתמניתי כנציג החוקי של עדי־יהוה,‏ משום שהיינו צריכים להגיש שלוש תביעות משפטיות כדי לבסס את זכויותינו החוקיות על חלקת האדמה שרכשנו.‏ צעדים אלה,‏ וגם פעילות עשיית התלמידים הנרחבת שביצעו שליחים נאמנים רבים באותם ימים,‏ הניחו יסוד איתן להתרחבות המצוינת שיש כיום בפרו — מ־283 עדים ב־1953 ליותר מ־000,‏83 מבשרים כיום.‏

פרידה מצערת

נהנינו מהתרועעות נהדרת ויקרה עם שליחים אחרים בכל בתי השליחים שהיינו בהם,‏ ובכמה מהם היתה לי הזכות לשרת כמשגיח הבית.‏ בכל יום שני בבוקר התאספנו ביחד כדי לשוחח על הפעילויות שאנו מתכננים למשך השבוע וכדי לחלק בינינו את עבודות הבית.‏ כולנו היינו מודעים לכך שהדבר העיקרי היה לבשר,‏ ולשם כך עבדנו ביחד בהרמוניה.‏ אני שמח לומר שאף פעם לא התגלעה מחלוקת רצינית בבתי השליחים שבהם גרנו.‏

יעד השליחות האחרון שלנו היה בְּרֵנְיָה,‏ פרבר נוסף של לימה.‏ הקהילה האוהבת מנתה אז 70 עדים וגדלה עד שהיו בה יותר מ־100 מבשרים,‏ ואז נוסדה קהילה נוספת בפַּלוֹמִינְיָה.‏ באותה תקופה חלתה איירין.‏ בהתחלה שמתי לב שהיא מדי פעם לא מצליחה לזכור מה שאמרה,‏ ולפעמים גם היה לה קשה לזכור את הדרך חזרה הביתה.‏ היא אומנם קיבלה טיפול רפואי מעולה,‏ אבל מצבה הלך והידרדר.‏

למרבה הצער,‏ ב־1990 הייתי צריך לערוך סידורים לקראת הנסיעה שלנו חזרה לאנגליה.‏ אחותי אייבי פתחה בפנינו את ביתה ואת לבה.‏ כעבור ארבע שנים,‏ בהיותה בת 81,‏ נפטרה איירין.‏ אני המשכתי בשירות המלא ועודני משרת כזקן־קהילה באחת משלוש הקהילות בעיר הולדתי.‏ מדי פעם אני נוסע למנצ׳סטר כדי לעודד את הקבוצה הספרדית שם.‏

לא מזמן היתה לי חוויה מחממת לב שראשיתה לפני עשרות שנים,‏ בתקופה שהשמעתי לבעלי בתים דרשות בנות חמש דקות בפונוגרף שלי.‏ אני זוכר היטב ילדה קטנה בגיל בית־ספר,‏ שעמדה מאחורי אמה בפתח הבית והקשיבה למסר.‏

עברו שנים,‏ וילדה זו היגרה לקנדה,‏ וידידה שלה שעדיין התגוררה אז ברונקרן ושהיא היום אחת מעדי־יהוה שמרה איתה על קשר.‏ אותה ”‏ילדה”‏ כתבה לאחרונה ששתי עדות־יהוה ביקרו אצלה והשתמשו בביטויים שלפתע העלו בזיכרונה דברים ששמעה לפני שנים,‏ באותה דרשה של חמש דקות.‏ היא זיהתה את צליל האמת וכיום היא משרתת מוקדשת של יהוה.‏ היא ביקשה למסור את תודתה לבחור הצעיר שביקר בבית אמה לפני יותר מ־60 שנה!‏ אכן,‏ אנחנו אף פעם לא יודעים כיצד זרעי האמת יכו שורש ויגדלו (‏קהלת י״א:‏6‏)‏.‏

כיום אני מביט לאחור ובלבי הכרת תודה עמוקה על חיים שהקדשתי לשירות היקר של יהוה.‏ מאז שהקדשתי לו את חיי ב־1931 מעולם לא החמצתי כינוס של משרתיו.‏ למרות שלאיירין ולי לא היו ילדים משלנו,‏ אני שמח שיש לי יותר מ־150 בנים ובנות במובן הרוחני,‏ אשר כולם משרתים את יהוה,‏ אבינו שבשמים.‏ כפי שאמרה אשתי היקרה,‏ הזכויות שלנו בשירות הסבו לנו שמחה שאין שווה לה.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

אמא,‏ בתחילת המאה העשרים

‏[‏תמונה בעמודים 25,‏ 24]‏

מימין:‏ הִילְדָה פאדג׳ט,‏ אני,‏ איירין וג׳ויס רוולי בעיר לידס,‏ אנגליה,‏ 1940

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

למעלה:‏ איירין ואני בחזית הקרוואן שלנו

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

מכריז על הרצאה פומבית בקרדיף,‏ וויילס,‏ 1952