שחזור ימיו האחרונים של ישוע עלי־אדמות

זה היום השביעי בחודש ניסן.‏ השנה היא 33 לספירה.‏ שווה בנפשך שאתה צופה במאורעות המתרחשים ביהודה,‏ אחת הפרובינציות של רומא.‏ ישוע המשיח ותלמידיו עוזבים את יריחו הטובלת בצמחייה,‏ ומשתרכים להם במעלה דרך עפר מפותלת.‏ גם רבים אחרים עולים לירושלים לרגל הפסח.‏ אך לא רק ההליכה המייגעת מטרידה את מחשבותיהם של תלמידי המשיח.‏

היהודים כמהים למשיח שיסיר מעליהם את עול רומא.‏ רבים סבורים שישוע מנצרת הוא המושיע המיוחל.‏ שלוש שנים וחצי בישר ישוע על מלכות אלוהים.‏ הוא ריפא חולים והאכיל רעבים.‏ הוא היה מקור נחמה לאנשים.‏ אך מנהיגי הדת זועמים עליו.‏ ישוע הוקיע אותם חריפוֹת,‏ והם גמרו אומר להמיתו.‏ עם זאת,‏ ישוע בשלו,‏ הוא צועד בנחישות בדרך החרבה,‏ ותלמידיו אחריו (‏מרקוס י׳:‏32‏)‏.‏

השמש שוקעת מאחורי הר הזיתים וישוע ותלמידיו מגיעים לבית עניה,‏ כפר שבו יבלו את ששת הלילות הבאים.‏ שם,‏ בתום המסע בחום הכבד,‏ מקבלים את פניהם ידידיהם היקרים,‏ אלעזר,‏ מרים ומרתא.‏ עם רדת הערב נעשה קריר ונכנסת השבת,‏ ח׳ בניסן (‏יוחנן י״ב:‏1,‏ 2‏)‏.‏

ט’‏ בניסן

למחרת השבת,‏ ירושלים שוקקת פעילות.‏ אלפי מבקרים כבר מתקבצים בעיר לקראת הפסח.‏ אך הפעם הרעש וההמולה גדולים מן הרגיל לעונה זו בשנה.‏ המוני אנשים סקרנים רצים במורד הרחובות הצרים לכיוון שערי העיר.‏ הם מפלסים להם דרך ונדחקים לצאת את השערים,‏ ואיזה מראה נגלה לעיניהם!‏ המון צוהל עושה דרכו מבית פַּגֵי במורד הר הזיתים (‏לוקס י״ט:‏37‏)‏.‏ מה פשר הדבר?‏

הבט!‏ ישוע מנצרת מתקרב,‏ רכוב על עַיר בן אתונות.‏ יש שפורשים את בגדיהם על הדרך,‏ אחרים כורתים כפות תמרים מן העצים וקוראים בשמחה:‏ ”‏ברוך הבא בשם יהוה מלך ישראל!‏”‏ (‏יוחנן י״ב:‏12–15‏)‏.‏

ההמון מתקרב לירושלים.‏ ישוע רואה את העיר,‏ ומתרגש עד דמעות.‏ הוא בוכה על העיר ומנבא לה את חורבנה.‏ כעבור זמן קצר מגיע ישוע לבית־המקדש.‏ הוא מלמד את ההמון ומרפא את העיוורים והפיסחים הניגשים אליו (‏מתי כ״א:‏14;‏ לוקס י״ט:‏41–44,‏ 47‏)‏.‏

ראשי הכוהנים והסופרים רואים את המתרחש.‏ הם כועסים מאוד למראה הנפלאות שעושה ישוע ולמשמע קריאות ההמון!‏ הפרושים אינם יכולים להסתיר את מורת רוחם ודורשים:‏ ”‏רבי,‏ גער בתלמידיך”‏.‏ אך ישוע משיב:‏ ”‏אומר אני לכם,‏ אם אלה ישתקו,‏ האבנים תזעקנה”‏.‏ ישוע מבחין במסחר הנעשה בבית־המקדש ולאחר מכן עוזב את המקום (‏לוקס י״ט:‏39,‏ 40;‏ מתי כ״א:‏15,‏ 16;‏ מרקוס י״א:‏11‏)‏.‏

י’‏ בניסן

ישוע בא לבית־המקדש השכם בבוקר.‏ אתמול,‏ לא יכול היה שלא להתרגז על המסחור המזעזע של עבודת אלוהים בבית אביו,‏ יהוה אלוהים.‏ לכן היום הוא מקנא ליהוה ומגרש את כל המוכרים והקונים בבית־המקדש.‏ לאחר מכן הוא הופך את שולחנות מחליפי הכספים ואת כיסאות מוכרי היונים.‏ ישוע קורא:‏ ”‏הן כתוב,‏ ’‏ביתי בית־תפילה ייקרא’‏,‏ אך אתם הופכים אותו למערת פָּריצים”‏ (‏מתי כ״א:‏12,‏ 13‏)‏.‏

ראשי הכוהנים,‏ הסופרים וגם ראשי העם אינם יכולים לשאת את פעלי ישוע ואת תורתו.‏ הם משתוקקים מאוד להמיתו!‏ אך אין הם יכולים לפעול בנידון כי כל העם משתאים על תורתו ו’‏נצמדים אליו לשמוע אותו’‏ (‏לוקס י״ט:‏47,‏ 48‏)‏.‏ הערב יורד.‏ ישוע ותלמידיו נהנים מההליכה לבית עניה,‏ שם יִישנו שנת לילה ערֵבה.‏

י״א בניסן

ישוע ותלמידיו משכימים קום.‏ הם עושים דרכם לירושלים דרך הר הזיתים.‏ הם מגיעים לבית־המקדש,‏ ושם ראשי הכוהנים והזקנים להוטים להתעמת עם ישוע.‏ הפעולה שנקט ישוע נגד חלפני הכספים והסוחרים במקדש עדיין טרייה בזיכרונם.‏ אויביו תובעים בארסיות לדעת:‏ ”‏באיזו סמכות אתה עושה את הדברים האלה ומי נתן לך את הסמכות הזאת?‏”‏ ”‏גם אני אשאל אתכם דבר אחד”‏,‏ עונה להם ישוע.‏ ”‏אם תגידו לי אותו,‏ גם אני אגיד לכם באיזו סמכות אני עושה את הדברים האלה.‏ טבילת יוחנן מאין היתה,‏ מן השמים או מבני אדם?‏”‏ מתנגדיו החלו מתייעצים זה עם זה מה לומר לו.‏ ”‏אם נאמר ’‏מן השמים’‏,‏ יאמר לנו ’‏אם כן מדוע לא האמנתם לו?‏’‏ ואם נאמר ’‏מבני אדם’‏,‏ חוששים אנו מן העם,‏ כי כולם חושבים את יוחנן לנביא”‏.‏ נבוכים,‏ ענו לו תשובה רפה:‏ ”‏אין אנו יודעים”‏.‏ ישוע משיב להם בשלווה:‏ ”‏גם אני לא אומר לכם באיזו סמכות אני עושה את הדברים האלה”‏ (‏מתי כ״א:‏23–27‏)‏.‏

אויבי ישוע מנסים עתה להכשילו בלשונו,‏ שיאמר דבר־מה שבגינו יוכלו לאסור אותו.‏ הם שואלים:‏ ”‏האם מותר לתת מס לקיסר או לא?‏”‏ ”‏הראו לי את מטבע המס”‏,‏ אומר ישוע ושואל:‏ ”‏של מי הדמות הזאת והכתובת?‏”‏ ”‏של הקיסר”‏,‏ הם עונים.‏ ישוע מביך אותם ומציין חד־משמעית באוזני כולם:‏ ”‏אם כן,‏ תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים”‏ (‏מתי כ״ב:‏15–22‏)‏.‏

ישוע משתיק את אויביו בטיעונים מוחצים ואז תוקף אותם באוזני ההמון ותלמידיו.‏ הקשב כיצד הוא מוקיע ללא חת את הסופרים והפרושים.‏ הוא אומר:‏ ”‏כמעשיהם אל תעשו,‏ כי אומרים הם ואינם עושים”‏.‏ ישוע קורא באומץ סדרה של קריאות ’‏אוי’‏ וחושף אותם כמורי דרך עיוורים וכצבועים.‏ הוא אומר:‏ ”‏נחשים בני צפעונים,‏ איך תימלטו מדין גיהינום?‏”‏ (‏מתי כ״ג:‏1–33‏)‏.‏

ישוע אומנם מגנה אותם בחריפות,‏ אך אין בזה לומר שנעלמות מעיניו התכונות הטובות של הזולת.‏ לאחר מכן הוא מתבונן באנשים המשלשלים כסף לתיבות האוצר של המקדש.‏ מה נוגע ללב לראות אלמנה נזקקת המשלשלת את כל מחייתה — שתי פרוטות שערכן זעום ביותר!‏ ישוע מציין בהערכה וחמימות שהיא למעשה נתנה יותר מכולם,‏ שכן מי שתרמו תרומות נכבדות עשו כן ”‏מן העודף שלהם”‏.‏ ישוע מעריך מעומק לבו וברוב רחמיו אדם העושה את מיטבו (‏לוקס כ״א:‏1–4‏)‏.‏

ישוע עוזב עתה את המקדש בפעם האחרונה.‏ חלק מהתלמידים מתפעלים מן הפאר של המקדש,‏ ומזכירים ”‏שהוא מהודר באבנים יפות ובמתנות”‏.‏ להפתעתם ישוע אומר:‏ ”‏הנה ימים באים ולא תישאר אבן על אבן אשר לא תופל ארצה”‏ (‏לוקס כ״א:‏5,‏ 6‏)‏.‏ השליחים יוצאים בעקבות ישוע מהעיר הסואנת,‏ תוהים לְמה התכוון.‏

ובכן,‏ מעט אחרי כן ישוע ושליחיו יושבים על הר הזיתים.‏ הם נהנים מן השקט והשלווה.‏ לעיניהם נשקף הנוף המרהיב של ירושלים ובית־המקדש.‏ פטרוס,‏ יעקב,‏ יוחנן ואנדרי מנצלים את ההזדמנות ומבקשים מישוע שיבהיר להם את נבואתו המפתיעה.‏ ”‏הגד נא לנו”‏,‏ הם אומרים,‏ ”‏מתי יהיו דברים אלה,‏ ומה יהיה האות לנוכחותך ולסיום סדר־הדברים?‏”‏ (‏מתי כ״ד:‏3‏,‏ ע״ח;‏ מרקוס י״ג:‏3,‏ 4‏)‏.‏

המורה הגדול משיב ובפיו נבואה הראויה בהחלט לתשומת לב.‏ הוא חוזה מלחמות קשות,‏ רעידות־אדמה עזות,‏ רעב כבד ומגיפות איומות.‏ ישוע אף חוזה שבשורת המלכות תוכרז בכל רחבי העולם.‏ הוא מזהיר:‏ ”‏כי אז תהיה צרה גדולה אשר לא היתה כמוה מראשית העולם ועד עתה,‏ אף לא תהיה כמוה”‏ (‏מתי כ״ד:‏7,‏ 14,‏ 21;‏ לוקס כ״א:‏10,‏ 11‏)‏.‏

ארבעת השליחים מקשיבים לישוע קשב רב בעודו דן בהיבטים נוספים של ’‏האות לנוכחותו’‏.‏ הוא מדגיש את הצורך ’‏לעמוד על המשמר’‏.‏ מדוע?‏ ”‏כי אינכם יודעים באיזה יום יבוא אדונכם”‏ (‏מתי כ״ד:‏42;‏ מרקוס י״ג:‏33,‏ 35,‏ 37‏)‏.‏

ישוע ושליחיו עברו יום בלתי נשכח.‏ למעשה,‏ היה זה היום האחרון של שירותו הציבורי של ישוע לפני מאסרו,‏ משפטו והוצאתו להורג.‏ נעשה מאוחר,‏ לכן הם עוברים את ההר ועושים דרכם חזרה לבית עניה הקרובה.‏

י״ב וי״ג בניסן

את הי״ב בניסן מבלה ישוע בשלווה במחיצת תלמידיו.‏ ישוע מבין שמנהיגי הדת גמרו אומר להמיתו,‏ ואינו מעוניין שימנעו בעדו לחגוג את הפסח למחרת בערב (‏מרקוס י״ד:‏1,‏ 2‏)‏.‏ ביום המחרת,‏ י״ג בניסן,‏ הכל טרודים בהכנות האחרונות לקראת הפסח.‏ בשעות אחר־הצהריים המוקדמות,‏ שולח ישוע את פטרוס ויוחנן להכין להם את הפסח בעליית גג בירושלים (‏מרקוס י״ד:‏12–16;‏ לוקס כ״ב:‏8‏)‏.‏ ישוע ועשרת שליחיו האחרים מצטרפים אליהם מאוחר יותר,‏ אך מעט לפני שקיעת החמה.‏ שם הם נפגשים לחגיגה האחרונה של הפסח.‏

י״ד בניסן,‏ לאחר שקיעת החמה

העיר ירושלים טובלת לה באור הרך של דמדומי הערב.‏ ירח מלא עולה אט אט מעל הר הזיתים.‏ בחדר גדול ומרוהט,‏ מסבים ישוע והשנים־עשר לשולחן ערוך.‏ ”‏נכסוף נכספתי לאכול איתכם את הפסח הזה לפני עֱנוּתי”‏,‏ אומר ישוע (‏לוקס כ״ב:‏14,‏ 15‏)‏.‏ להפתעת השליחים,‏ ישוע קם כעבור זמן־מה,‏ פושט את בגדיו,‏ לוקח מגבת,‏ יוצק מים בקערה ומתחיל לרחוץ את רגליהם.‏ הוא משרת אותם בענווה.‏ איזה לקח בלתי נשכח!‏ (‏יוחנן י״ג:‏2–15‏)‏.‏

אך ידוע לישוע שאחד האנשים הללו — יהודה איש קריות — כבר עשה יד אחת עם מנהיגי הדת להסגירו.‏ אין זה אלא טבעי שמועקה כבדה בלבו.‏ ”‏אחד מכם יסגירני”‏,‏ הוא מגלה להם.‏ השליחים מתעצבים על כך מאוד (‏מתי כ״ו:‏21,‏ 22‏)‏.‏ לאחר חגיגת הפסח,‏ אומר ישוע ליהודה:‏ ”‏את אשר תעשה עשה מהר”‏ (‏יוחנן י״ג:‏27‏)‏.‏

לאחר צאת יהודה,‏ מתחיל ישוע בסעודת זיכרון לציון מותו הקרֵב.‏ הוא לוקח את המצה,‏ מברך,‏ בוצע אותה ונותן ל־11 התלמידים לאכול ממנה.‏ הוא אומר להם:‏ ”‏זה [‏מסמל את]‏ גופי הניתן בעדכם,‏ זאת עשו לזכרי”‏.‏ אז לוקח ישוע כוס יין אדום.‏ הוא מברך,‏ מעביר אותה ביניהם ומבקש מהם לשתות ממנה.‏ ישוע מוסיף:‏ ”‏זה [‏מסמל את]‏ דמי,‏ דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים”‏ (‏לוקס כ״ב:‏19,‏ 20;‏ מתי כ״ו:‏26–28‏)‏.‏

ישוע מלמד את שליחיו הנאמנים לקחים חשובים רבים בערב מכריע זה.‏ אחד הלקחים הוא חשיבותה של אחוות אחים (‏יוחנן י״ג:‏34,‏ 35‏)‏.‏ הוא מבטיח להם שיקבלו ”‏מנחם”‏,‏ כלומר את רוח־הקודש.‏ המנחם יזכיר להם כל מה שאמר להם ישוע (‏יוחנן י״ד:‏26‏)‏.‏ הוא נושא לאחר מכן תפילה עזה למען תלמידיו,‏ והם בוודאי מתעודדים ממנה מאוד (‏יוחנן פרק י״ז‏)‏.‏ לאחר שירת ההלל השעה כבר מאוחרת והם עוזבים את עליית הגג ויוצאים בעקבות ישוע אל הלילה הקר.‏

ישוע ושליחיו חוצים את נחל קדרון ועושים דרכם אל אחד המקומות החביבים עליהם,‏ גן גת־שמנים (‏יוחנן י״ח:‏1,‏ 2‏)‏.‏ ישוע פורש מהשליחים כדי להתפלל בקרבת מקום,‏ והם ממתינים לו.‏ את המועקה הנפשית שלו לא ניתן לתאר במילים.‏ הוא מתחנן לעזרת אלוהים מעומק לבו (‏לוקס כ״ב:‏44‏)‏.‏ הוא מתייסר מאוד מעצם המחשבה על החרפה שימיט על אביו השמימי האהוב אם ייכשל.‏

ישוע בקושי סיים את תפילתו,‏ והנה בא יהודה איש קריות ואיתו המון ובידיהם חרבות,‏ מקלות ולפידים.‏ ”‏שלום,‏ רבי”‏,‏ אומר יהודה ונושק בעדינות לישוע.‏ זה האות שניתן לאנשים לעצור את ישוע.‏ לפתע,‏ שולף פטרוס חרב וקוצץ את אוזנו של עבד הכהן הגדול.‏ ”‏השב את חרבך אל מקומה”‏,‏ אומר ישוע ומרפא את אוזן האיש.‏ ”‏כי כל האוחזים בחרב,‏ בחרב יאבדו”‏ (‏מתי כ״ו:‏47–52‏)‏.‏

הכל קורה כל כך מהר!‏ ישוע נכבל ונאסר.‏ מתוך פחד ומבוכה,‏ כל השליחים עוזבים את אדונם ובורחים.‏ ישוע נלקח אל חנן,‏ הכהן הגדול לשעבר.‏ משם הוא נלקח לקַיָפָא,‏ הכהן הגדול,‏ כדי לעמוד לדין.‏ בעלות השחר,‏ הסנהדרין מעלילה עלילת שווא על ישוע;‏ הוא מואשם בחילול השם.‏ לאחר מכן קיָפא מצווה להביא את ישוע לפני פונטיוס פילטוס,‏ המושל הרומי.‏ פילטוס שולח את ישוע להורדוס אנטיפס,‏ מושל הגליל.‏ הורדוס וחייליו לועגים לישוע,‏ ומשם הוא נשלח חזרה אל פילטוס.‏ פעמיים טוען פילטוס לחפותו של ישוע.‏ אך מנהיגי הדת דוחקים בו לגזור על ישוע דין מוות.‏ לאחר שמתעללים בו מילולית וגופנית,‏ נלקח ישוע לגולגותא.‏ שם,‏ ממסמרים אותו בלי רחמים לעמוד־הוקעה,‏ והוא מת בייסורים (‏מרקוס י״ד:‏50 עד ט״ו:‏39;‏ לוקס כ״ג:‏4–25‏)‏.‏

זו היתה ודאי הטרגדיה הגדולה ביותר בהיסטוריה אילו מות ישוע היה מהווה קץ תמידי לחייו.‏ למרבה השמחה,‏ לא כך היה.‏ בט״ז בניסן,‏ 33 לספירה,‏ נדהמו תלמידיו לגלות שהוא הוקם מעם המתים.‏ כעבור זמן מה,‏ יותר מ־500 איש יכלו להעיד כי ישוע אכן חי.‏ ארבעים יום לאחר תחייתו,‏ קבוצה מתלמידיו הנאמנים ראתה אותו עולה השמיימה (‏מעשי־השליחים א׳:‏9–11;‏ קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏3–8‏)‏.‏

חיי ישוע ואתה

איך תיאור זה משפיע עליך?‏ ובעצם איך הוא משפיע על כולנו?‏ ובכן,‏ שירותו של ישוע,‏ מותו ותחייתו מרוממים את שם יהוה אלוהים וחיוניים למימוש מטרתו הנאדרת (‏קולוסים א׳:‏18–20‏)‏.‏ חשיבותם מכרעת לגבינו,‏ שכן על יסוד קורבן הכופר של ישוע נסלחים חטאינו וכך מתאפשר לנו לרקום יחסים הדוקים עם יהוה אלוהים (‏יוחנן י״ד:‏6;‏ יוחנן א׳.‏ ב׳:‏1,‏ 2‏)‏.‏

גם המתים יושפעו מכך.‏ תחיית ישוע סוללת את הדרך לתקומת המתים לארץ גן־עדנית,‏ שהבטיח אלוהים (‏לוקס כ״ג:‏39–43;‏ קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏20–22‏)‏.‏ אם ברצונך להרחיב את הידע שלך בנושאים אלה,‏ הנך מוזמן לאולם־המלכות של עדי־יהוה הקרוב לאיזור מגוריך כדי לנכוח בערב הזיכרון למות המשיח,‏ שייערך ב־11 באפריל 1998.‏

‏[‏תיבה בעמוד 6]‏

‏”‏מערת פָּריצים”‏

ישוע אמר בצדק לסוחרים החמדנים,‏ שהם הפכו את מקדש אלוהים ל”‏מערת פָּריצים”‏ (‏מתי כ״א:‏12,‏ 13‏)‏.‏ יהודים וגֵרים,‏ שבאו מארצות נכר ורצו לשלם את מס המקדש,‏ הצטרכו,‏ להמיר את המטבע הזר שברשותם למטבע מקומי.‏ בספרו חייו ודורו של ישוע המשיח (‏The Life and Times of Jesus the Messiah)‏,‏ אלפרד אֶדֶרשהיים מסביר כי בט״ו באדר,‏ חודש לפני הפסח,‏ נהגו החלפנים להציב את דוכניהם במחוזות רומא.‏ מכ״ה באדר הם החלו לעבור לאיזור המקדש בירושלים כדי להפיק רווחים מהמוני היהודים והגֵרים שנהרו לשם.‏ הסוחרים ניהלו עסק משגשג.‏ הם גבו עמלה על כל מטבע שהמירו.‏ כינויָם פריצים בפי ישוע מרמז שהיה בעמלות המופקעות שגבו משום סחיטה מהעניים.‏

לא כולם יכלו להביא עימם בהמה לקורבן.‏ כל בהמה לקורבן היתה צריכה להיבדק בבית־המקדש — תמורת תשלום.‏ רבים לא רצו להביא בהמה ממרחקים ולהסתכן בפסילתה,‏ ולכן קנו מסוחרי המקדש המושחתים בהמה שכבר ’‏אושרה’‏ על־ידי הלווים.‏ לדברי אחד הלמדנים,‏ ”‏לעובדי אדמה עניים רבים,‏ זו היתה ממש פשיטת עור”‏.‏

מעדויות עולה שלחנן,‏ הכהן הגדול לשעבר,‏ ולמשפחתו היה אינטרס אישי במסחר שנעשה במקדש.‏ חיבורים רבניים מזכירים את ”‏הבזארים של בני חנן [‏במקדש]‏”‏.‏ ההכנסות העיקריות שלהם היו מהמרות הכספים וממכירת הבהמות בתחום המקדש.‏ אחד הלמדנים מציין שגירוש הסוחרים בידי ישוע ”‏פגע לא רק ביוקרת הכוהנים אלא גם בכיסם”‏.‏ כך או כך,‏ אין ספק שאויביו רצו להיפטר ממנו!‏ (‏לוקס י״ט:‏45–48‏)‏.‏

‏[‏טבלה בעמוד 4]‏

ימיו האחרונים של ישוע כאדם

ניסן,‏ 33 לספירה המאורעות האיש הגדול ביותר‏*‏

שבת שבת (‏יום שני,‏ 6 באפריל 1998)‏ 101 ס׳ 4

יום ראשון כניסת ניצחון לירושלים;‏ מלמד בבית־המקדש 102

ט״ז יום ראשון תחיית ישוע 128

‏* מספרי הפרקים המוזכרים כאן הם מן הספר האיש הגדול ביותר שחי אי־פעם שיצא לאור מטעם חברת המצפה לכתבי־קודש ועלונים.‏ בעמוד 290 בספר ‏”‏כל הכתוב נכתב ברוח אלוהים ומועיל”‏ (‏אנג׳)‏,‏ מופיעה טבלה המכילה את ההפניות לפסוקים הדנים בימי שירותו האחרונים של ישוע.‏ הספר יצא לאור מטעם .Watchtower Bible and Tract Society of New York, Inc