התורה שבעל־פה מדוע הועלתה על הכתב?‏

מדוע לא האמינו יהודים רבים בני המאה הראשונה שישוע הוא המשיח?‏ אחד מעדי הראייה מדווח:‏ ”‏כשנכנס [‏ישוע]‏ לבית המקדש ולימד שם ניגשו אליו ראשי הכוהנים וזקני העם ושאלו:‏ ’‏באיזו סמכות אתה עושה את הדברים האלה ומי נתן לך את הסמכות הזאת?‏’‏”‏ (‏מתי כ״א:‏23‏)‏ לדידם,‏ האל הכל־יכול נתן לעם היהודי את התורה,‏ וזו הקנתה לגברים מסוימים סמכות מאת אלוהים.‏ האם גם ישוע החזיק בסמכות זו?‏

ישוע רחש כבוד רב לתורה ולמי שהחזיקו בזכותה בסמכות אמיתית (‏מתי ה׳:‏17–20;‏ לוקס ה׳:‏14;‏ י״ז:‏14‏)‏.‏ אולם,‏ פעמים רבות היכה בשבט מוסר את החורגים ממצוות אלוהים (‏מתי ט״ו:‏3–9;‏ כ״ג:‏2–28‏)‏.‏ אנשים אלו דבקו במסורות,‏ שברבות הימים נודעו כתורה שבעל־פה.‏ ישוע לא הכיר בסמכותה,‏ ורבים לא הכירו בו כמשיח.‏ הם האמינו שרק מי שיתמוך במסורות שהתקינו בני הסמכא שבקרבם,‏ יזכה לתמיכת אלוהים.‏

מניין צמחה התורה שבעל־פה?‏ מה גרם ליהודים להאמין שסמכותה שווה לסמכות התורה שבכתב המתועדת בכתבי־הקודש?‏ ואם נועדה תורה זו להיות בעל־פה,‏ מדוע הועלתה לבסוף על הכתב?‏

מניין צמחו המסורות?‏

בני ישראל באו ביחסי ברית עם יהוה אלוהים בהר סיני ב־1513 לפה״ס.‏ את חוקי הברית מסר להם משה (‏שמות כ״ד:‏3‏)‏.‏ התנאי היה שאם יקיימו את המצוות,‏ יהיו ’‏קדושים כי קדוש יהוה אלוהיהם’‏ (‏ויקרא י״א:‏44‏)‏.‏ במסגרת ברית התורה נדרש העם להקריב בעזרת הכוהנים קורבנות ליהוה.‏ נועד להיות מרכז פולחני,‏ ששכן לבסוף בבית המקדש שבירושלים (‏דברים י״ב:‏5–7;‏ דברי־הימים ב׳.‏ ו׳:‏4–6‏)‏.‏

תורת משה הקנתה לעם ישראל את המסגרת הכללית של עבודת יהוה.‏ אבל,‏ היו פרטים שלא צויינו במפורש.‏ למשל,‏ התורה פסקה שלא לעשות כל מלאכה בשבת,‏ אך לא מתחה קו ברור בין מלאכה לבין פעילויות אחרות (‏שמות כ׳:‏10‏)‏.‏

אילו ראה זאת יהוה לנכון היה מספק כללים מפורטים על כל שאלה ושאלה.‏ אלא שהוא חנן את בני האדם במצפון,‏ והפקיד בידם את הזכות לשרתו בגמישות מה במסגרת חוקיו.‏ בעניינים שיפוטיים טיפלו,‏ על־פי התורה,‏ כוהנים,‏ לוויים ושופטים (‏דברים י״ז:‏8–11‏)‏.‏ ככל שרבו המקרים,‏ נוצרו תקדימים,‏ ואין ספק שחלקם עברו מדור לדור.‏ שיטות שונות לביצוע עבודות הכהונה עברו אף הן מאב לבנו.‏ עם חלוף השנים הונהגו יותר ויותר מסורות.‏

אף־על־פי־כן,‏ התורה שבכתב שנמסרה למשה נותרה אבן היסוד של עבודת אלוהים בישראל.‏ בשמות כ״ד:‏3,‏ 4 כתוב:‏ ”‏ויבוא משה ויספר לעם את כל דברי יהוה ואת כל המשפטים,‏ ויען כל העם קול אחד ויאמרו:‏ ’‏כל הדברים אשר דיבר יהוה נעשה’‏.‏ ויכתוב משה את כל דברי יהוה”‏‏.‏ על סמך מצוות כתובות אלו כרת אלוהים את בריתו עם בני ישראל (‏שמות ל״ד:‏27‏)‏.‏ למעשה,‏ אין בכתבי־הקודש אזכור של תורה שבעל־פה.‏

‏”‏מי נתן לך את הסמכות הזאת?‏”‏

תורת משה קבעה מפורשות שהסמכות הדתית וההדרכה הדתית נתונות בעיקרן בידי הכוהנים בני אהרון (‏ויקרא י׳:‏8–11;‏ דברים כ״ד:‏8;‏ דברי־הימים ב׳.‏ כ״ו:‏16–20;‏ מלאכי ב׳:‏7‏)‏.‏ ואולם,‏ במרוצת הדורות קמו כוהנים שסרו מדרך הישר ונעשו מושחתים (‏שמואל א׳.‏ ב׳:‏12–17,‏ 22–29;‏ ירמיהו ה׳:‏31;‏ מלאכי ב׳:‏8,‏ 9‏)‏.‏ בתקופת היוונים התפשרו כוהנים רבים על סוגיות דתיות.‏ במאה השנייה לפה״ס החלו הפרושים — זרם חדש ביהדות שלא בטח בכהונה — לקבוע מסורות,‏ שאדם מן השורה שיחיה על־פיהן ייחשב לקדוש לא פחות מן הכהן.‏ מסורות אלו קסמו לרבים,‏ אך הן היו בבחינת תוספות בלתי קבילות לתורה (‏דברים ד׳:‏2;‏ י״ג:‏1‏)‏.‏

הפרושים הפכו לחכמי התורה החדשים,‏ והם ראו בעצמם כמי שמשלימים את העבודה שמזניחים הכוהנים.‏ הואיל ותורת משה לא הסמיכה אותם לכך,‏ פיתחו שיטות חדשות לביאור פסוקים — רמזים נסתרים ודרכים אחרות — התומכות לכאורה בהשקפותיהם.‏a הם פעלו נמרצות לשמירת המסורות הללו ולהפצתן,‏ ויסדו בישראל סמכות חדשה.‏ במאה הראשונה לספירה כבר נחשבו הפרושים לאחד הכוחות העיקריים ביהדות.‏

הפרושים קיבצו מסורות קיימות שנמסרו בעל־פה ותרו אחר רמזים מקראיים לקביעת מסורות חדשות,‏ ותוך כדי כך הבינו שהם זקוקים למשנה סמכות לפעילותם.‏ נולד מושג חדש על מוצא המסורות.‏ הרבנים החלו ללמד:‏ ”‏משה קיבל תורה מסיני ומסרהּ ליהושע,‏ ויהושע לזקנים,‏ וזקנים לנביאים,‏ ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה”‏ (‏המשנה,‏ אבות א׳ א׳)‏.‏

באומרם ”‏משה קיבל תורה”‏,‏ התכוונו הרבנים לא רק לחוקים שבכתב,‏ אלא למסורות שבעל־פה.‏ הם טענו שאת המסורות האלו — שהגו ופיתחו בני אדם — נתן אלוהים למשה בסיני.‏ הם לימדו שאלוהים לא הותיר בידי בני אדם את התפקיד ’‏למלא את החסר’‏,‏ אלא הגדיר בעל־פה את כל מה שלא מוזכר בתורה שבכתב.‏ משה העביר,‏ לטענתם,‏ את התורה שבעל־פה אל הדורות הבאים,‏ לא אל הכוהנים אלא למנהיגים אחרים.‏ הפרושים טענו שהם היורשים החוקיים בשרשרת סמכויות ”‏רצופה”‏ זו.‏

התורה במשבר — פתרון חדש

ישוע,‏ שמנהיגי הדת היהודים לא הכירו בסמכות שנתן לו אלוהים,‏ ניבא שבית המקדש ייחרב (‏מתי כ״ג:‏37 עד כ״ד:‏2‏)‏.‏ אחרי שהחריבו הרומאים את המקדש ב־70 לספירה,‏ לא ניתן היה לקיים עוד את מצוות התורה בנושא הקורבנות ועבודת הכוהנים.‏ אלוהים כרת ברית חדשה על בסיס קורבן הכופר של ישוע (‏לוקס כ״ב:‏20‏)‏.‏ פג תוקפה של ברית התורה (‏עברים ח׳:‏7–13‏)‏.‏

במקום לראות באירועים אלו הוכחה שישוע הוא המשיח,‏ מצאו הפרושים פתרון אחר.‏ עוד קודם לכן הפקיעו סמכות רבה מידי הכוהנים.‏ עם חורבן המקדש יכלו להתקדם צעד נוסף.‏ בישיבה הרבנית ביבנה התארגנה מחדש הסנהדרין — הגוף השיפוטי העליון של היהודים.‏ בהנהגת יוחנן בן זכאי וגמליאל השני דְיבנה נעשו שינויים מבניים יסודיים ביהדות.‏ הפולחן בבית הכנסת בניצוחם של הרבנים תפס את מקומו של הפולחן בבית המקדש שנעשה בהכוונת הכוהנים.‏ התפילות,‏ ובייחוד תפילות יום הכיפורים,‏ החליפו את הקורבנות.‏ הפרושים טענו שהתורה שבעל־פה,‏ שניתנה למשה בסיני,‏ צפתה זאת מראש ודאגה לפתרונות.‏

קרנם של בתי המדרש הרבניים עלתה.‏ החכמים קיימו בהם דיונים סוערים,‏ שיננו הלכות וניתחו את התורה שבעל־פה.‏ קודם לכן ניצבה פרשנות המקרא — המדרש — בבסיס התורה שבעל־פה.‏ בשלב זה,‏ החלו ללמוד ולמיין את המסורות שהלכו ורבו.‏ ההלכות מן התורה שבעל־פה נוסחו כאמרות קצרות קלות לשינון,‏ וחלקן הולחנו.‏

מדוע הועלתה התורה שבעל־פה על הכתב?‏

אין ספור בתי המדרש הרבניים וריבוי ההלכות הרבניות יצרו בעיה חדשה.‏ עדין שטיינזלץ,‏ חוקר התלמוד,‏ מסביר:‏ ”‏כל אחד מן המורים היו לו דרכי התבטאות משלו,‏ ואיש איש ניסח את ההלכות שבעל פה בצורה המיוחדת לו.‏ .‏.‏.‏ לא היה די לדעת את הדברים כמו שקיבל אותם החכם מפי רבו,‏ אלא היה עליו גם לזכור את שמותיהם של חכמים אחרים.‏.‏.‏ החכמים שכבר הוצרכו לזכור בימים ראשונים כמות עצומה של הלכות,‏ הועמדו בפני התופעה של התפוצצות הידע”‏.‏ בים המידע הבלתי מאורגן הִלאה התלמיד את זיכרונו עד לנקודת שבירה.‏

במאה השנייה לספירה,‏ בעקבות מרד היהודים ברומאים בהנהגת בר־כוכבא,‏ נרדפו הרבנים עד צוואר.‏ עקיבא — גדול הרבנים שתמך בבר־כוכבא — ותלמידי חכמים חשובים נוספים הוצאו להורג.‏ הרבנים חששו שהרדיפות המחודשות יסכנו את עצם קיומה של התורה שבעל־פה.‏ בעבר גרסו שהדרך הטובה ביותר להעברת המסורות היא מפה לאוזן,‏ ממורה לתלמידו,‏ אך מפאת השינוי בנסיבות הושקעו מאמצים עילאיים ליצירת מבנה מאורגן שישמור את דברי החכמים לבל יישכחו.‏

בשנים שלאחר מכן,‏ שנות רגיעה יחסית עם הרומאים,‏ כינס יהודה הנשיא,‏ גדול הרבנים בסוף המאה השנייה ובראשית המאה השלישית לספירה,‏ חכמים רבים.‏ ממסורות רבות שבעל־פה יצר מערכת מאורגנת המורכבת משישה סדרים כשכל אחד מחולק למסכתות קטנות — 63 במספר.‏ זו המשנה.‏ אפרים אורבך,‏ חוקר התורה שבעל־פה,‏ מציין:‏ ”‏ספר המשנה.‏.‏.‏ זכה להסכמה ולסמכות שכמותן לא הוקנו לשום ספר לפניו,‏ מחוץ לספר התורה”‏.‏ המשיח נדחה,‏ בית המקדש היה חרב,‏ אבל העלאת התורה שבעל־פה על הכתב בדמות המשנה פתחה עידן חדש ביהדות.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

מדוע התכחשו יהודים רבים לסמכותו של ישוע?‏