סיפור חיים

מאושרת ומלאת הוקרה למרות אובדן שובר לב

סיפורה של ננסי א.‏ פורטר

זה היה ב־5 ביוני 1947,‏ בערב חמים באיי בהאמה השוכנים מול חופה הדרום מזרחי של ארצות־הברית.‏ פקיד הגירה ערך ביקור פתע אצלי ואצל בעלי,‏ ג׳ורג׳.‏ הוא מסר לנו מכתב ובו נאמר שאיננו רצויים עוד באיים ושעלינו ”‏לעזוב את המושבה לאלתר!‏”‏

ג׳ורג׳‏ ואני היינו השליחים הראשונים של עדי־יהוה אשר הגיעו לנַסַאוּ,‏ העיר הגדולה ביותר באיי בהאמה.‏ נשלחנו לשם עם סיום לימודינו בכיתה השמינית של גלעד,‏ בית־ספר לשליחים בצפון ניו־יורק.‏ מה עשינו שהוביל לתגובה חריפה זו אחרי שהות של שלושה חודשים בלבד?‏ ואיך זה שאחרי יותר מ־50 שנים אני עדיין כאן?‏

הכשרה לשירות

אבי,‏ הנרי קילנר,‏ הטביע בי חותם בל יימחה שנתן את אותותיו באורח חיי.‏ הוא הציב לי דוגמה מעולה והקריב רבות כדי להיות אחד מעדי־יהוה.‏ אף שמצבו הבריאותי היה בכי רע,‏ לא חדל לבשר כמעט כל סוף שבוע והציב בקנאות את ענייני המלכות במקום הראשון (‏מתי ו׳:‏33‏)‏.‏ היינו דלי אמצעים,‏ אך חנות הנעלים שהיתה בבעלותו שימשה בשנות ה־30׳ מרכז לפעילות רוחנית בלֶתְבְּרִיג׳ שבמדינת אלבּרטה,‏ קנדה.‏ מבין התמונות הראשונות שנחרטו בזיכרוני הם החלוצים (‏כינוי למבשרים של עדי־יהוה בשירות מלא)‏ שביקרו בביתנו וסיפרו לנו חוויות.‏

ב־1943 התחלתי לשרת כחלוצה סמוך לערים פורט מֶקְלַאוּד וקלרז׳ם.‏ בעת ההיא היתה פעילות ההטפה בקנדה אסורה על־פי חוק,‏ בשל מידע כוזב שהפיצו המתנגדים במרוצת מלחמת העולם השנייה.‏ השטח שלנו התפרש על רדיוס של 50 קילומטר,‏ אך בתור צעירים מלאי מרץ לא ראינו כל קושי לרכב על אופניים או ללכת ברגל כדי להגיע לישובים הקטנים ולחוות ששכנו באיזור.‏ בתקופה ההיא היתה לי ההזדמנות לשוחח עם כמה בוגרי גלעד,‏ והחוויות שסיפרו לי עוררו בי את הרצון להיות שליחה.‏

ב־1945 נישאתי לג׳ורג׳ פורטר,‏ שגדל בסֶסְקֶצֶ׳ווַן,‏ קנדה.‏ הוריו היו עדים נלהבים מאז 1916,‏ וגם הוא בחר בקריירה של שירות מלא.‏ שטח ההטפה הראשון שקיבלנו היה עמק לין היפהפה שבצפון וֶנקוּבֶר,‏ קנדה.‏ לא חלף זמן רב והוזמַנו לגלעד.‏

במהלך השנים שוחחתי עם בוגרי סימנרים שונים ללימודי תיאולוגיה ושמתי לב שההדרכה התיאולוגית שקיבלו עירערה את אמונתם באלוהים ובדברו,‏ המקרא.‏ בניגוד לכך,‏ מה שלמדנו בגלעד חידד את כושר החשיבה שלנו ומעל לכל חיזק את אמונתנו ביהוה אלוהים ובדברו.‏ עמיתינו לספסל הלימודים נשלחו לסין,‏ סינגפור,‏ הודו,‏ לארצות שונות באפריקה,‏ לדרום אמריקה ולמקומות אחרים.‏ אני עדיין זוכרת את ההתרגשות שאחזה בנו כשהתבשרנו שאנו נשלחים לאיי הבהאמה הטרופיים.‏

כיצד יכולנו להישאר

בהשוואה למרחקים שבני כיתתנו היו צריכים לעשות,‏ מסענו לבהאמה היה קצר.‏ בתוך זמן קצר נהנינו מן האקלים החמים,‏ השמים הכחולים,‏ מי הים בצבע טורקיז,‏ הבניינים בצבעי הפסטל ואינספור האופניים.‏ אך מה שהותיר בי רושם ראשוני היתה הקבוצה הקטנה של חמישה עדים שחיכו לנו בנמל.‏ עד מהרה למדנו שהתרבות במקום שונה לגמרי מן התרבות שבה גדלנו.‏ לדוגמה,‏ בעלי התבקש שלא לקרוא לי ”‏מתוקה”‏ בציבור,‏ משום שמונח זה מיוחס על־פי־רוב לקשר שלא במסגרת הנישואין.‏

לא חלפו ימים רבים והכמורה,‏ שכנראה חשה מאוימת מתנועתנו החופשית בקרב התושבים,‏ האשימה אותנו שאנו קומוניסטים.‏ כתוצאה מכך,‏ נצטווינו לעזוב את המדינה.‏ אבל העדים — שמנו אז פחות מ־20 — החתימו באופן מיידי אלפי אנשים על עצומה הקוראת לממשלה להתיר לנו להישאר.‏ וכך בוטל צו הגירוש.‏

שטח חדש

האמת המקראית צומחת חיש קל בלבם של אוהבי אלוהים,‏ ועל כן נשלחו אל בהאמה בוגרי גלעד נוספים.‏ ב־1950 הוקם שם משרד סניף.‏ מקץ 10 שנים ביקר בבהאמה מילטון הנשל,‏ חבר בצוות המשרדים הראשיים בברוקלין,‏ ניו־יורק,‏ ושאל את השליחים מי מהם מוכנים לפתוח שטחי הטפה חדשים באי אחר בבהאמה.‏ ג׳ורג׳ ואני התנדבנו,‏ וכך החל בחיינו פרק חדש של 11 שנה בלונג איילנד.‏

אי זה,‏ אחד האיים הרבים שמהם מורכבת מדינת בהאמה,‏ אורכו 140 קילומטר ורוחבו 6 קילומטרים,‏ ובאותם ימים לא היו בו ערים של ממש.‏ בעיר הבירה,‏ קלרנס,‏ שכנו כ־50 בתים.‏ החיים היו די פרימיטיביים — ללא חשמל,‏ ללא מים זורמים וללא תנורי בישול או אינסטלציה.‏ היה עלינו להסתגל לחיים באי מבודד זה.‏ הבריאות היתה כאן מנושאי השיחה המועדפים.‏ למדנו שלא להזכיר בדברי הברכה את השאלה,‏ ”‏איך אתה מרגיש?‏”‏ משום שבתשובתו האדם צפוי לגולל בפניך את כל ההיסטוריה הרפואית שלו.‏

את רוב הפעילות עשינו ממטבח למטבח,‏ מפני שהתושבים נמצאו בדרך כלל מחוץ לבית במטבח מכוסה בסבך ובו תנור המוסק בעצים.‏ הישובים היו מאוכלסים בעיקר בחקלאים או בדייגים עניים אך רחבי לב.‏ רובם לא רק היו אדוקים מאוד אלא גם האמינו באמונות תפלות רבות.‏ אירועים יוצאי דופן התפרשו בדרך כלל כאותות.‏

אנשי הכמורה לא היססו להיכנס לבתי התושבים ללא כל הזמנה ולקרוע את הספרות המקראית שהבאנו להם.‏ בדרך זו הילכו אימים על ההססנים מביניהם,‏ אך לא כולם פחדו.‏ לדוגמה,‏ אשה אמיצה בת 70 לא נרתעה מהם.‏ היא רצתה להבין את המקרא,‏ ובסופו של דבר הפכה לעדת־יהוה יחד עם אחרים.‏ עם הזמן גילו תושבים נוספים עניין,‏ וג׳ורג׳ היה חייב לנסוע לפעמים בימי ראשון כ־300 קילומטר כדי לעזור להם להגיע לאסיפות.‏

בחודשים הראשונים כשעוד לא היו עדים אחרים ערכנו ג׳ורג׳ ואני את כל האסיפות המשיחיות הרגילות כדי לשמור על רוחניותינו.‏ בנוסף לכך,‏ הקפדנו כל יום שני בערב ללמוד את שיעור המצפה ולקרוא במקרא.‏ קראנו גם את כל ההוצאות של המצפה ועורו!‏ מייד עם קבלתן.‏

אבי נפטר בשעה ששירתנו בלונג איילנד.‏ בקיץ שלאחר מכן,‏ בשנת 1963,‏ דאגנו לכך שאמי תבוא לגור לידנו.‏ למרות גילה המבוגר,‏ היא התאקלמה די טוב וחיה בלונג איילנד עד מותה ב־1971.‏ כיום יש בלונג איילנד קהילה עם אולם־מלכות חדש.‏

קושי שובר לב

ב־1980 נוכח ג׳ורג׳ שבריאותו מתחילה להידרדר.‏ ומאז החלה אחת החוויות הכואבות ביותר בחיי — לראות את בעלי האהוב,‏ שותפי לעבודה ובן זוגי מוכרע על־ידי מחלת האלצהיימר.‏ אישיותו השתנתה מקצה לקצה.‏ החלק הסופי וההרסני מכל ארך ארבע שנים בערך עד מותו ב־1987.‏ הוא התלווה אלי לשירות ולאסיפות כל עוד היה בכוחו לעשות זאת,‏ ומאמציו גרמו לי לבכות פעמים רבות.‏ שפע האהבה שמעניקים לי אחיי לאמונה היא נחמה אמיתית,‏ אבל אני עדיין מתגעגעת אליו מאוד.‏

אחד הצדדים היקרים מכל בנישואיי לג׳ורג׳ היו השיחות התכופות והנעימות שניהלנו.‏ היום כשהוא איננו,‏ אני אסירת תודה ליהוה יותר מאי פעם על כך שהוא מזמין את משרתיו ’‏להתמיד בתפילה’‏ ולפנות אליו ”‏בכל תפילה ותחינה”‏ (‏תסלוניקים א׳.‏ ה׳:‏17;‏ רומים י״ב:‏12;‏ אפסים ו׳:‏18‏)‏.‏ מה מנחם לדעת שטובתנו חשובה ליהוה.‏ אני באמת מרגישה כמו מחבר התהלים ששר:‏ ”‏ברוך אדני [‏יהוה]‏,‏ יום יום יעמוס לנו”‏ (‏תהלים ס״ח:‏20‏)‏.‏ דרך החיים הטובה ביותר היא לא לדאוג ליום המחר,‏ להכיר במגבלותיי ולומר תודה על הברכות שמזמן לי כל יום חדש,‏ בדיוק כפי שיעץ ישוע (‏מתי ו׳:‏34‏)‏.‏

השירות והשכר המשמח שבצדו

השתתפות מרובה בשירות המשיחי מסייעת לי שלא לשקוע יותר מדי בעבר.‏ בדרך זו אני מתגברת על הרגשות מן הסוג העלול להוביל לדיכאון.‏ הקניית ידע מקראי לאחרים מסבה לי שמחה מיוחדת.‏ הדבר נותן לי שגרה רוחנית קבועה שבזכותה יש סדר ויציבות בחיי (‏פיליפים ג׳:‏16‏,‏ ע״ח‏)‏.‏

פעם אחת טלפנה אלי אשה שבישרתי לה את בשורת המלכות כ־47 שנה קודם לכן.‏ היא היתה בתם של אחד מתלמידי המקרא הראשונים שהיו לנו לאחר תחילת שירותנו בבהאמה ב־1947.‏ אמהּ,‏ אביה וכל אחיה ואחיותיה נעשו עדי־יהוה וכן גם רוב ילדיהם ונכדיהם.‏ בעצם יותר מ־60 קרובי משפחה של אותה אשה הם עדי־יהוה.‏ אבל,‏ היא עצמה לא קיבלה את האמת.‏ כעת היא היתה מוכנה סוף סוף להצטרף למשרתי יהוה אלוהים.‏ מה משמח לראות שקומץ העדים שהיו בבהאמה כשהגענו לשם גדל ליותר מ־400,‏1 איש!‏

לפעמים שואלים אותי אם אני מצטערת שלא הבאתי ילדים לעולם.‏ זה ברור שילדים יכולים להיות ברכה.‏ אולם,‏ האהבה שילדיי,‏ נכדיי וניניי הרוחניים מעניקים לי היא דבר שאולי לא כל ההורים הביולוגים חווים.‏ מאושרים הם מי ש’‏עושים את הטוב’‏ ו’‏מעשירים במעשים טובים’‏ (‏טימותיאוס א׳.‏ ו׳:‏18‏)‏.‏ זו הסיבה שאני מקדישה מזמני לשירות בהתאם למצבי הבריאותי.‏

יום אחד במשרד הקבלה של רופא שיניים ניגשה אלי אשה צעירה ואמרה,‏ ”‏את לא מכירה אותי,‏ אבל אני מכירה אותך,‏ ואני רק רוצה לומר לך שאני אוהבת אותך”‏.‏ היא סיפרה לי כיצד למדה את האמת מתוך המקרא ועד כמה היא מאושרת שהגענו בתור שליחים לבהאמה.‏

פעם אחת כשחזרתי מחופשה מצאתי ורד בודד על דלת חדרי בסניף של עדי־יהוה בנַסַאוּ.‏ לוורד צורף פתק ובו נאמר,‏ ”‏כמה טוב שחזרת הביתה”‏.‏ לבי מוצף ברגשי הוקרה,‏ ואהבתי ליהוה עמוקה מאין כמוה למראה סוג האנשים שיוצרים דברו,‏ ארגונו ורוחו!‏ אכן,‏ ידו התומכת של יהוה באה במקרים רבים לידי ביטוי דרך אלה הסובבים אותנו.‏

לב מלא הודיה

חיי לא תמיד היו קלים וגם היום יש לי קשיים.‏ אולם יש לי כל כך הרבה סיבות לומר תודה — השמחה בשירות,‏ האהבה והחיבה מצד הרבה אחים ואחיות לאמונה,‏ דאגתו האוהבת של ארגון יהוה,‏ האמיתות הנפלאות מתוך המקרא,‏ התקווה לראות את יקירינו בתחיית המתים וזיכרונות של 42 שנות נישואין לצד משרת יהוה נאמן.‏ לפני שהתחתנו,‏ התפללתי שאוכל לעזור לבעלי להישאר בשירות מלא,‏ מסגרת שאהב מאוד.‏ ברוב חסדו נענה יהוה לתפילתי.‏ ברצוני להישאר נאמנה ליהוה בכל עת כדרך להבעת תודתי בפניו.‏

איי בהאמה הם מוקד משיכה לתיירים,‏ המוציאים אלפי דולרים כדי להגיע לכאן וליהנות מן החיים הטרופיים.‏ בשל החלטתי לשרת את יהוה בכל מקום שאליו ישלח אותי הארגון,‏ נפלה בחלקי השמחה לנדוד לאורכם ולרוחבם של האיים ולהכריז בהם את בשורת המלכות.‏ אך חשוב מכך,‏ למדתי להכיר ולהוקיר את האהבה שמגלים האנשים הטובים מקרב תושבי בהאמה הידידותיים.‏

אני אסירת תודה לאלו שהביאו את האמת להוריי.‏ אני מודה להוריי שנטעו בשכלי רצון אמיתי לבקש תחילה את מלכות אלוהים.‏ משרתי יהוה צעירים יכולים גם הם ליהנות מברכות רבות אם ייכנסו מבעד ל׳פתח הרחב’‏ המוביל להזדמנויות נהדרות של שירות מורחב (‏קורינתים א׳.‏ ט״ז:‏9‏)‏.‏ גם אתה תחוש רגשי הודיה אם תנצל את חייך להסבת כבוד ליהוה ”‏אלוהי האלוהים”‏ (‏דברים י׳:‏17;‏ דניאל ב׳:‏47‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

מבשרים ברחובות ויקטוריה בי.‏ סי.‏ ב־1944

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

ג׳ורג׳ ואני בבית־ספר גלעד ב־1946

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

עם ג׳ורג׳ בחזית בית השליחים בנַסַאוּ,‏ בהאמה,‏ ב־1955

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

בית השליחים בדדמן קאי,‏ שם שירתנו מ־1961 עד 1972