סיפור חיים
פתק ששינה את חיי
סיפורה של אירנה הוֹחסטנבאך
זה קרה בערב יום שלישי אחד ב־1972. הייתי בת 16 והצטרפתי להוריי לאסיפה דתית באַיְנְדְהוֹבֶן, עיר במחוז בְּרַבַּנְט שבהולנד. חשתי חוסר ביטחון וממש רציתי להיות במקום אחר ולא שם. ואז ניגשו אלי שתי בחורות צעירות ונתנו לי פתק שהיה כתוב עליו: ”אירנה היקרה, אנחנו רוצות לעזור לך”. לא היה לי מושג אז עד כמה הפתק הזה ישנה את חיי. אבל לפני שאתאר את מה שקרה בהמשך, הרשו לי לספר לכם קצת על הרקע שלי.
נולדתי באי בֶּלִיטוּנְג שבאינדונזיה. אני זוכרת כמה צלילים מאותו אי טרופי — אִוושת הרוח בעצי הדקל, פכפוך המים בנהר הקרוב, צחוק הילדים ששיחקו מסביב לביתנו וצלילי המוסיקה שמילאו את הבית. כשהייתי בת ארבע, ב־1960, עברה משפחתנו מאינדונזיה להולנד. עשינו את המסע הארוך באונייה, והצליל שאני זוכרת במיוחד הוא של הצעצוע האהוב עלי שלקחתי איתי — ליצן קטן עם תופים. בגיל שבע איבדתי את שמיעתי כתוצאה ממחלה, ומאז לא יכולתי לשמוע צלילים וקולות. נותרו לי רק זכרונות.
התבגרות כחירשת
הוריי טיפלו בי ודאגו לי במסירות רבה, ולכן לא קלטתי כל כך בהתחלה את השלכות החירשות. בתור ילדה, אפילו חשבתי שמכשיר השמיעה הענקי שלי הוא כמו משחק, למרות שהוא לא ממש עזר לי. כדי לתקשר איתי נהגו ילדי השכונה לכתוב בגיר סיפורים שלמים על המדרכה ואני עניתי להם, אף־על־פי שלא יכולתי לשמוע את קולי.
ככל שגדלתי, נעשיתי מודעת לכך שאני שונה מהאנשים סביבי. גם התחלתי לשים לב שכמה אנשים לועגים לי כי אני חירשת ואילו אחרים מתרחקים ממני. הרגשתי מנותקת ובודדה. התחלתי להבין מה זה אומר להיות חירשת, וככל שהתבגרתי כך פחדתי יותר מהעולם של השומעים.
משפחתנו עברה מכפר במחוז לימבּוּרג לעיר איינדהובן כדי לאפשר לי ללמוד בבית־ספר מיוחד לחירשים. אבא שלי חיפש שם עבודה ואחי ואחיותיי הלכו לבית־ספר חדש. אני אסירת תודה על השינויים שהם עשו בחייהם למעני. בבית־הספר לימדו אותי לכוונן את עוצמת קולי ולהתבטא ביתר בהירות. המורים אומנם לא השתמשו בשפת סימנים, אבל החברים מהכיתה לימדו אותי לסמן.
חיים בתוך עולם משלי
כשגדלתי, עשו הוריי מאמצים גדולים לתקשר איתי, אבל לא הבנתי הרבה דברים. למשל, לא הבנתי שהוריי לומדים את המקרא עם עדי־יהוה. אבל אני זוכרת שבאחד הימים ביקרה משפחתנו במקום שהיו בו הרבה אנשים שישבו על כיסאות. כולם הסתכלו קדימה, לפעמים מחאו כפיים ומפעם לפעם נעמדו. לא היה לי מושג למה הם עושים את זה. זמן רב אחרי כן הבנתי שבעצם הייתי בכינוס של עדי־יהוה. הוריי נהגו לקחת אותי גם לאולם קטן בעיר איינדהובן. הרגשתי שם בנוח מפני שכולם היו נחמדים ונראה לי שמשפחתי שמחה להיות שם, אבל לא היה לי מושג למה המשכנו ללכת לשם. כיום אני יודעת שהאולם הקטן היה אולם מלכות של עדי־יהוה.
למרבה הצער, לא היה באסיפות האלה מישהו שיתרגם בשבילי את התוכנית. עכשיו אני מבינה שהנוכחים רצו לעזור לי אבל פשוט לא ידעו איך להתמודד עם החירשות שלי. הרגשתי מנותקת באותן אסיפות וחשבתי לעצמי, ’הלוואי שהייתי בבית־הספר ולא כאן’. אבל בדיוק כשהמחשבות האלה עברו במוחי, שתי בחורות צעירות כתבו משהו על פיסת נייר ונתנו לי אותה. זה אותו הפתק שהזכרתי בהתחלה. לא ידעתי אז שהפתק הזה יסלול את הדרך לידידות יקרה שתשחרר אותי מעולם הבדידות שלי.
צמיחתה של ידידות יקרה
קולט והרמינה, הבחורות שכתבו את הפתק, היו בשנות העשרים לחייהן. מאוחר יותר נודע לי שהן באו לשרת כחלוצות רגילות (מבשרות בשירות מלא) בקהילה של עדי־יהוה שבה נכחתי. קולט והרמינה לא ידעו שפת סימנים, אבל הצלחתי לקרוא את השפתיים שלהן כשהן דיברו אלי, וכך יכולנו לתקשר די טוב.
הוריי שמחו מאוד כאשר קולט והרמינה ביקשו מהם רשות ללמד אותי את המקרא, אבל אותן צעירות עשו הרבה יותר. הן עשו מאמצים כבירים לתרגם בשבילי את האסיפות באולם המלכות ועזרו לי להתרועע עם אחרים בקהילה. הן התאמנו איתי על דברי הסבר מקראיים שאוכל להציג בפעילות ההטפה וגם עזרו לי להכין נאומי תלמיד בבית־הספר לשירות התיאוקרטי. תארו לעצמכם: אזרתי אומץ להגיש נאום לפני קבוצה של שומעים!
בנוסף לכך, הרגשתי שאני יכולה לבטוח בקולט והרמינה. הן היו סבלניות והקשיבו לי. למרות שפעמים רבות צחקנו על הטעויות שעשיתי, הן אף פעם לא לעגו לי; הן גם אף פעם לא הרגישו נבוכות להימצא בחברתי. הן השתדלו להבין את רגשותיי והתייחסו אלי כאל שווה. הבחורות הטובות האלה נתנו לי מתנה נפלאה — את אהבתן ואת ידידותן.
והחשוב מכול, קולט והרמינה לימדו אותי שאני צריכה להכיר את יהוה אלוהים בתור ידיד שאפשר לבטוח בו. הן הסבירו לי שיהוה ראה אותי יושבת באסיפות שבאולם המלכות ושהוא מודע לקשיים שלי כחירשת. עד כמה שאני אסירת תודה שאהבתנו המשותפת ליהוה יצרה ידידות בין שלושתנו! דאגתו של יהוה כלפיי נגעה ללבי, ומתוך אהבתי אליו נטבלתי ביולי 1975 כסמל לכך שהקדשתי לו את חיי.
מתלווה לידיד מיוחד
בשנים שלאחר מכן הזדמן לי להכיר יותר ויותר אחים ואחיות משיחיים. אח אחד נעשה לי לידיד מיוחד מאוד ונישאנו ב־1980. קצת אחרי זה התחלתי לשרת כחלוצה וב־1994 נשלחנו, בעלי הארי ואני, לשרת כחלוצים מיוחדים בשטח של שפת הסימנים ההולנדית. כעבור שנה ניצבתי מול משימה קשה. בעלי, שהוא שומע, שירת כממלא מקום של משגיח נפה והייתי צריכה להתלוות אליו במהלך ביקוריו בקהילות שונות.
וכך אני מתמודדת עם המצב: כאשר זו הפעם הראשונה שאנחנו מבקרים בקהילה מסוימת, אני ניגשת ללא דיחוי לכמה שיותר אחים ואחיות ומציגה את עצמי. אני אומרת להם שאני חירשת ומבקשת מהם להביט אלי ישירות כשהם מדברים איתי ולדבר לאט. אני גם משתדלת לתת תשובה כבר בתחילת אסיפות הקהילה, ומבררת אם אח או אחות מוכנים לשמש עבורי כמתורגמנים באסיפות ובשירות באותו שבוע.
הגישה הזאת פועלת כל כך טוב, עד שהאחים והאחיות לפעמים שוכחים שאני לא יכולה לשמוע וזה יוצר מצבים מצחיקים. למשל, הם מספרים לי שכאשר הם רואים אותי הולכת ברחוב, הם צופרים לי מהמכונית כדי להגיד שלום, אבל אני כמובן לא מגיבה. גם אני שוכחת לפעמים את המגבלות שלי — כמו למשל בפעמים שאני מנסה ללחוש באוזן של בעלי משהו אישי. כשאני רואה שהוא פתאום מסמיק, אני מבינה שה”לחישה” שלי היתה חזקה מדי.
ילדים עוזרים בדרכים מאוד לא־צפויות. בקהילה אחת שבה ביקרנו בפעם הראשונה, ילד אחד בן 9 שם לב שכמה בקהילה קצת היססו לדבר איתי, והוא החליט לעשות משהו בנידון. הוא ניגש אלי, החזיק לי את היד, הוביל אותי למרכז אולם המלכות וצעק בקולי קולות, ”תכירו, זאת אירנה — היא חירשת!” ואז הנוכחים ניגשו אלי והציגו את עצמם.
מכיוון שאני מתלווה לבעלי בפעילות הנפה, חוג הידידים שלי הולך ומתרחב. כמה שונים חיי כיום מן השנים שבהן הרגשתי לא שייכת ומנותקת! מאז אותו ערב שבו קולט והרמינה נתנו לי את הפתק הקטן חוויתי את כוחה של ידידות ופגשתי אנשים שנעשו מאוד מיוחדים בשבילי. מעל לכול, למדתי להכיר את יהוה, הידיד היקר ביותר (רומים ח׳:38, 39). אותו פתק קטן שינה את חיי מן הקצה אל הקצה!
[תמונה בעמוד 24]
בשירות השדה ועם בעלי, הארי
[תמונות בעמוד 25]
אני זוכרת את הצלילים של הצעצוע האהוב עלי