סיפור חיים

מלאכת עשיית התלמידים עיצבה את מסלול חיי

סיפורה של לינֵט פיטרס

הם באו לפנות אותנו.‏ על גג הבניין הוצב צלף.‏ חיילי המארינס היו שרועים על הדשא בנשק דרוך.‏ בבוקרו של אותו יום ראשון,‏ מיהרנו עמיתיי השליחים ואני לעבר המסוק שהמתין לנו,‏ והשתדלנו לשמור על קור רוח.‏ תוך רגעים ספורים היינו באוויר.‏ כעבור עשר דקות עמדנו בביטחה על סיפונה של ספינת מלחמה שעגנה מול החוף.‏

למחרת בבוקר נודע לנו שהמורדים הפציצו את המלון שבו הסתתרנו ליל אמש.‏ התסיסה האזרחית ששררה לאורך שנים בסיירה לאון הסלימה לבסוף למלחמה של ממש.‏ כל הזרים,‏ ואנו ביניהם,‏ אולצו כמעט בהתראה של רגע,‏ להימלט מן המדינה.‏ כדי להסביר איך נקלעתי למצב הזה,‏ הרשו לי לחזור להתחלה.‏

גדלתי בגִייַנָה הבריטית הידועה מ־​1966 כרפובליקת גִייַנָה.‏ שנות נעוריי שם בשנות ה־50 היו שלוות ומהנות.‏ רוב ההורים ראו בהשכלה ערך עליון וציפו מילדיהם להצליח בלימודים.‏ זכור לי שפקיד בנק אחד שאל פעם את אבי:‏ ”‏למה אתה משלם כל כך הרבה עבור שכר הלימוד של ילדיך?‏”‏ השיב לו אבי:‏ ”‏החינוך הטוב ביותר הוא המתכון להצלחה”‏.‏ באותו זמן האמין אבי שאת החינוך הטוב ביותר ניתן לרכוש בבתי־​ספר יוקרתיים.‏ לא חלף זמן רב ודעתו השתנתה.‏

כשהייתי בת 11 החלה אמי ללמוד את המקרא בסיועם של עדי־​יהוה.‏ היא ביקרה יחד עם שכנתה באולם המלכות,‏ וממה ששמעו באותו ערב השתכנעו שמצאו את האמת.‏ מאוחר יותר סיפרה אמי לשכנה אחרת על הנושאים שנידונו באסיפה.‏ עד מהרה החלו שלושתן לקבל שיעורי מקרא מדפנה הארי (‏לימים,‏ ברד)‏ ורוז קופי ששירתו כשליחות.‏ כעבור פחות משנה,‏ נטבלו אמי ושתי חברותיה.‏ חמש שנים לאחר מכן פרש אבי מכנסיית האדוונטיסטים של היום השביעי,‏ ונטבל כאחד מעדי־​יהוה.‏

אני ושתי אחיותיי — שלוש הנערות הבוגרות מתוך עשרה ילדים — בילינו בנעימים שעות ארוכות בבית השליחים שבו התגוררו דפנה ורוז,‏ והקשבנו לחוויות שהן סיפרו לנו משירות השדה.‏ ללא ליאות דאגו הן לטובתם הרוחנית של אחרים ופניהן קרנו מאושר.‏ דוגמתן היא שנטעה בלבי את השאיפה לשרת כשליחה.‏

מה עזר לי להישאר ממוקדת במטרה לשרת בשירות מורחב,‏ למרות שקרובי משפחתי וחבריי לספסל הלימודים היו ממוקדים בעשיית קריירה?‏ היו לי כל כך הרבה הזדמנויות מפתות.‏ יכולתי ללמוד משפטים,‏ מוסיקה,‏ רפואה או כל דבר אחר.‏ דוגמתם הטובה של הוריי היא שסיפקה לי את הכיוון הנכון.‏ הם חיו את האמת,‏ למדו את המקרא בשקדנות,‏ ועזרו לאחרים במסירות ללמוד על יהוה.‏a בנוסף,‏ הם נהגו להזמין אל ביתנו משרתים בשירות מורחב.‏ השמחה והסיפוק אשר ניכרו באחים ובאחיות אלה הגבירו בי את הרצון לתת לפעילות עשיית התלמידים לעצב את מסלול חיי.‏

בגיל 15 נטבלתי.‏ מייד עם סיום לימודיי בתיכון התחלתי בשירות מורחב כחלוצה.‏ פילומינה,‏ שעבדה בבית־​חולים,‏ הייתה האדם הראשון שעזרתי לו להתקדם לקראת הקדשה וטבילה.‏ השמחה לראותה מפתחת אהבה כלפי יהוה,‏ הגבירה בי את הרצון להמשיך בשירות המורחב.‏ זמן קצר לאחר מכן קיבלתי הצעת קידום במשרד ממשלתי שעבדתי בו כמזכירה.‏ דחיתי את ההצעה ובחרתי להמשיך בחלוציות.‏

עדיין התגוררתי בבית,‏ ושליחים שונים המשיכו לבקר בביתנו.‏ עד כמה נהניתי להקשיב לחוויותיהם!‏ כל זה העמיק את נחישותי להיות שליחה,‏ אם כי הסיכויים לכך נראו קלושים.‏ למעשה,‏ באותם ימים נשלחו שליחים לגיאנה,‏ וכך גם היום.‏ ב־​1969 קיבלתי להפתעתי ולשמחתי הזמנה לגלעד,‏ בית־​ספר למקרא מיסודה של חברת המצפה,‏ בברוקלין,‏ ניו־​יורק.‏

שליחות מפתיעה

בכיתה ה־48 של בית־​ספר גלעד למדו 54 תלמידים מ־21 מדינות.‏ שבע עשרה מתוכם היו אחיות רווקות.‏ אף שעברו מאז כבר 37 שנים,‏ עדיין עולים בי זכרונות נעימים מחמשת חודשי הקורס.‏ היה כל כך הרבה מה ללמוד.‏ לא רק למדנו אמיתות מקראיות,‏ אלא גם קיבלנו הצעות מעשיות ועצות לחיים שישמשו אותנו כשנהיה שליחים.‏ לדוגמה,‏ למדתי להישמע להוראות,‏ להיות מאוזנת בנוגע למגמות האופנה ולדבוק במשימה בנסיבות קשות.‏

הוריי הדגישו לנו תמיד עד כמה חשוב לנכוח באופן סדיר באסיפות.‏ אם מישהו חלה מאוד ולא יכול היה לבוא לאסיפה ביום ראשון,‏ הוא לא החלים לפתע עד למחרת בערב והלך לקונצרט או לרסיטל לפסנתר.‏ אולם,‏ לזמן מה בתקופת הלימודים בבית־​ספר גלעד לא נכחתי באופן סדיר באסיפות.‏ בערב שישי אחד ניסיתי לתרץ את היעדרותי בפני דון ודולורס אדמס,‏ זוג מבית אל שהסיע אותי לאסיפות.‏ הו,‏ יש לי כל כך הרבה שיעורי בית ועבודות הגשה!‏ איך אוכל להגיע לבית־​הספר לשירות התיאוקרטי ולאסיפת השירות?‏ אח אדמס הציג בפניי כמה טיעונים הגיוניים ולבסוף אמר:‏ ”‏תני למצפון שלך להדריך אותך”‏.‏ שמעתי בעצתו ומאותו ערב ואילך לא החמצתי שום אסיפה.‏ לאורך השנים,‏ מלבד מקרים קיצוניים,‏ אינני נותנת לשום דבר להפריע לי לנכוח באסיפות הקהילה.‏

בערך באמצע הקורס התחלנו לנחש לאילו ארצות נישלח.‏ תמיד חשבתי שאשלח חזרה לגיאנה כי היה שם צורך גדול במבשרים.‏ להפתעתי הרבה התבשרתי שלא אחזור לגיאנה.‏ במקום זאת,‏ נשלחתי לסיירה לאון שבמערב אפריקה.‏ עד כמה הודיתי ליהוה ששאיפתי לשרת כשליחה הרחק מהבית התממשה!‏

הרבה מה ללמוד

‏”‏נוף ציורי”‏,‏ זו הייתה התרשמותי הראשונה מסיירה לאון העשירה בגבעות ובהרים,‏ במפרצים ובחופים.‏ עם זאת,‏ יופיה האמיתי של מדינה מערב אפריקנית זו ניכר בתושביה,‏ שבזכות אהבתם ואדיבותם אפילו זרים מרגישים כמו בבית.‏ הדבר מסייע מאוד לשליחים חדשים להתגבר על הגעגועים הביתה.‏ תושבי סיירה לאון אוהבים לשוחח על מנהגיהם ועל תרבותם ונהנים במיוחד לעזור לתושבים חדשים לקנות שליטה בקריו,‏ השפה המשותפת המדוברת בפיהם.‏

לדוברי הקריו פתגמים ציוריים רבים.‏ לדוגמה,‏ הם אומרים:‏ הקוף עובד אבל הבבון אוכל,‏ פתגם המציין שהזורע לא תמיד ניהנה מפרי עמלו.‏ איזה תיאור קולע של האי־​צדק הרווח בעולם!‏ (‏ישעיהו ס״ה:‏22‏)‏.‏

תענוג היה לבשר ולעשות שם תלמידים.‏ נדיר היה למצוא מישהו שאינו מתעניין במקרא.‏ לאורך השנים עזרו השליחים ומשרתי יהוה הוותיקים לצעירים ולמבוגרים מכל שכבות החברה ומכל השבטים,‏ לאמץ את האמת אל לבם.‏

ארלה ס.‏ היל,‏ שותפתי הראשונה,‏ הייתה שליחה נמרצת ביותר.‏ גם שקדנותה בביצוע העבודות השוטפות בבית השליחים לא באה על חשבון להיטותה לשירות.‏ בעזרתה הבנתי כמה נקודות חשובות,‏ כגון הצורך להכיר את תושבי הסביבה,‏ לבקר עדים ומעוניינים חולים ולסייע במידת האפשר בארגון לוויות.‏ היא גם הדגישה בפניי שלא עוזבים את שטח השירות מבלי לבקר,‏ ולו רק לרגעים ספורים,‏ אצל האחים והאחיות המתגוררים באזור כדי לומר להם שלום.‏ שמעתי בעצותיה ועד מהרה קיבלתי אימהות,‏ אחים,‏ אחיות וחברים.‏ סיירה לאון הפכה לביתי (‏מרקוס י׳:‏29,‏ 30‏)‏.‏

כמו כן,‏ יצרתי קשרי ידידות אמיצים עם השליחים ששירתו עימי.‏ ביניהם שותפתי לחדר אַדנָה ברד ששירתה בסיירה לאון בין השנים 1978–1981 ושריל פרגוסון שהייתה שותפתי לחדר ב־24 השנים האחרונות.‏

תלאות מלחמת האזרחים

ב־​1997,‏ כחודש לאחר חנוכת בנייני הסניף החדשים בסיירה לאון,‏ נאלצנו להתפנות בעקבות המלחמה.‏ שש שנים לפני כן התרשמנו מאמונתם של האחים הליברים,‏ אשר נמלטו לסיירה לאון בעקבות המלחמה בליבריה.‏ חלקם הגיעו מחוסרי כול.‏ על אף המצב הקשה נטלו חלק בשירות מדי יום ביומו.‏ עד כמה מרגש היה לחזות באהבתם ליהוה ולבני אדם.‏

כעת משהפכנו לפליטים בגִינֶאָה,‏ הלכנו בעקבות דוגמתם של האחים הליברים.‏ המשכנו לבטוח ביהוה ולשים את ענייני המלכות במקום הראשון.‏ כעבור שנה,‏ התאפשר לנו לחזור לסיירה לאון,‏ אך מקץ שבעה חודשים התחדשו הקרבות,‏ ושוב נאלצנו להתפנות אל גינאה.‏

זמן קצר לאחר מכן נמסר לנו שחברי אחד הפלגים הלוחמים החלו להתגורר בבית השליחים שלנו בקיסי,‏ ושכל מטלטלינו נבזזו או הושמדו.‏ במקום לשקוע במרה שחורה,‏ היינו אסירי תודה על כך שנשארנו בחיים.‏ הסתדרנו עם המעט שנותר לנו.‏

אחרי הפינוי השני נשארתי בגינאה עם שריל,‏ שותפתי לחדר.‏ היה עלינו ללמוד צרפתית.‏ חלק מהשליחים החלו מהר מאוד לדבר צרפתית ולא היו מוטרדים מדי משגיאותיהם.‏ באשר אליי,‏ לא הרגשתי בנוח לדבר בשגיאות ולכן דיברתי צרפתית רק כשהייתי חייבת.‏ הכול היה כה מעיק.‏ הייתי חייבת להזכיר לעצמי יום יום מדוע אני בגינאה — לעזור לאחרים להכיר את יהוה.‏

אט אט התקדמתי בלימוד השפה על־​ידי כך שהקשבתי לאנשים השולטים בה.‏ כמו כן,‏ נעזרתי בילדי הקהילה אשר לא יודעים מה זה לדבר בטקט.‏ ואז,‏ באופן בלתי צפוי,‏ הגיעה עזרה בעִתה מארגון יהוה.‏ מאז ספטמבר 2001 התחילו להופיע בגליונות שירות המלכות הצעות להצגת החוברות,‏ כמו גם הצעות להצעת ספרים וספרונים לאנשים בני אמונות שונות.‏ כיום יש לי יותר ביטחון בשירות,‏ אם כי אינני מסוגלת להתנסח במדויק כמו בשפת אמי.‏

מאחר שגדלתי במשפחה גדולה,‏ התרגלתי לגור עם הרבה אנשים.‏ לזמן מה גרתי עם 17 איש.‏ במהלך 37 שנות שירותי כשליחה התגוררתי עם יותר מ־​100 שליחים.‏ זו זכות גדולה להכיר כל כך הרבה אנשים,‏ שעל אף הבדלי האישיות ביניהם כולם חותרים לאותה מטרה!‏ עד כמה נעים לעבוד יחד עם אלוהים ולראות איך אנשים מאמצים לעצמם את האמת המקראית!‏ (‏קורינתים א׳.‏ ג׳:‏9‏)‏.‏

במהלך שנות שירותי כשליחה,‏ החמצתי אירועים חשובים בחייהם של בני משפחתי כמו החתונות של רוב אחיי ואחיותי הצעירים.‏ גם לא ביליתי עם האחיינים והאחייניות שלי כפי שרציתי.‏ הייתה זו הקרבה מבחינתי ומבחינת בני משפחתי,‏ אשר מבלי לחשוב על טובת עצמם עודדו אותי להמשיך לשרת כשליחה.‏

אך את הדברים שהחמצתי מהבית,‏ טעמתי פה ושם במהלך שירותי כשליחה.‏ אף שבחרתי להישאר רווקה,‏ יש לי הרבה ילדים רוחניים,‏ לא רק אלה שלימדתי אותם את המקרא,‏ אלא גם אחרים שהפכו לידידיי הקרובים.‏ ראיתי איך ילדיהם גדלים,‏ מתחתנים ומגדלים את ילדיהם בדרך האמת.‏ חלקם,‏ כמוני,‏ איפשרו גם הם למלאכת עשיית התלמידים לעצב את מסלול חייהם.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏מפות בעמוד 15]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

נשלחתי לסיירה לאון,‏ שבמערב אפריקה

גינאה

סיירה לאון

‏[‏תמונה בעמוד 13]‏

שתי אחיותיי,‏ אשר שעות ארוכות בילינו יחד בנעימים עם השליחות בשנות ה־50

‏[‏תמונה בעמוד 14]‏

עם תלמידים נוספים מהכיתה ה־48 של גלעד

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

חנוכת בנייני הסניף בסיירה לאון