ראיתי את הנאמנים משגשגים

פרצתי בצחוק.‏ לא חשבתי שחבר שלי הוא אדם דתי.‏ שאלתי אותו:‏ ”‏מה אתה כבר יודע על המקרא?‏”‏ הוא לא מיהר לענות לי.‏ בסופו של דבר,‏ הוא אמר לי שאימו היא עדת־יהוה ושהיא לימדה אותו כמה דברים בנושא.‏ הייתי סקרן ולחצתי עליו שיספר לי עוד פרטים.‏

השיחה שלנו נמשכה אל תוך הלילה.‏ חבר שלי הסביר לי שהמקרא מזהה את השטן כשליט העולם (‏יוח׳ י״ד:‏30‏)‏.‏ אולי ידעת את זה כל חייך,‏ אבל עבורי הרעיון הזה היה חדש ומסקרן.‏ תמיד שמעתי שמי ששולט בעולם הוא אל טוב.‏ אבל זה לא ממש הסתדר עם מה שראיתי לאורך חיי.‏ אומנם הייתי רק בן 26,‏ אבל כבר ראיתי הרבה דברים שהטרידו אותי.‏

אבא שלי שירת בחיל האוויר של צבא ארצות הברית.‏ לכן כבר בצעירותי הייתי מודע היטב לעובדה שמלחמה גרעינית היא אפשרות ממשית;‏ הצבא היה עם האצבע על ההדק.‏ בשנים שלמדתי במכללה בקליפורניה המלחמה בווייטנאם הייתה ברקע.‏ הצטרפתי להפגנות של הסטודנטים.‏ שוטרים עם אלות רדפו אחרינו.‏ ברחנו מהם,‏ חנוקים וחצי עיוורים מהגז המדמיע.‏ זו הייתה תקופה של מהומות ומרידות,‏ תקופה של התנקשויות פוליטיות,‏ הפגנות והתפרעויות.‏ הרעיונות והדעות געשו מכל עבר,‏ וזה היה כל כך מבלבל.‏

בשנת 1970 התחלתי לעבוד בחוף הצפוני של אלסקה והרווחתי הרבה כסף.‏ ואז טסתי ללונדון,‏ קניתי אופנוע ורכבתי דרומה ללא יעד מוגדר.‏ כעבור חודשים רבים הגעתי לאפריקה.‏ לאורך המסע פגשתי אנשים שבדיוק כמוני רק רצו לברוח,‏ להשתחרר מנסיבות שכלאו אותם.‏

בגלל כל מה שראיתי ושמעתי,‏ האמת המקראית שלפיה יצור רוחני מרושע שולט בעולם נשמעה לי הגיונית.‏ אבל רציתי לדעת מה לגבי אלוהים,‏ מה הוא עושה.‏

בחודשים הבאים גיליתי את התשובה.‏ ועם הזמן פגשתי גברים ונשים רבים שהוכיחו את נאמנותם לאל האמיתי היחיד בכל מיני נסיבות,‏ ולמדתי לאהוב אותם.‏

צפון אירלנד — ”‏ארץ הפצצה והקליע”‏

כשחזרתי ללונדון,‏ יצרתי קשר עם אימא של חבר שלי,‏ והיא נתנה לי ספר מקרא.‏ בהמשך,‏ כשהייתי באמסטרדם שבהולנד,‏ עד־יהוה ראה אותי קורא בו מתחת לפנס רחוב ועזר לי ללמוד עוד על המקרא.‏ ואז עברתי לדבלין שבאירלנד.‏ שם מצאתי את משרד הסניף של עדי־יהוה,‏ ודפקתי בדלת הראשית.‏ כשנכנסתי פגשתי את ארתור מתיוס — אח נבון ומנוסה.‏ ביקשתי ללמוד את המקרא,‏ והוא הסכים ללמד אותי.‏

העמקתי בלימודים,‏ וקראתי בשקיקה את הספרים וכתבי העת שעדי־יהוה הוציאו לאור.‏ קראתי גם,‏ כמובן,‏ את המקרא עצמו.‏ זה היה כל כך מרגש!‏ באסיפות ראיתי שאפילו ילדים ידעו לענות על שאלות שאנשים מלומדים רבים תהו לגביהן במשך ההיסטוריה:‏ ’‏למה יש רשע בעולם?‏ מיהו אלוהים?‏ מה קורה אחר המוות?‏’‏ הייתי רק בחברתם של האחים והאחיות.‏ זה היה קל,‏ כי לא הכרתי אף אחד אחר במדינה.‏ הם עזרו לי לאהוב את יהוה ולרצות לעשות את רצונו.‏

נטבלתי בשנת 1972.‏ אחרי שנה התחלתי לשרת כחלוץ ועברתי לקהילה קטנטונת בעיר ניורי שבצפון אירלנד.‏ שכרתי בית אבן מבודד על צלע ההר.‏ בשדה הסמוך היו פרות,‏ והתאמנתי על הנאומים שלי בפניהן.‏ נראה היה שהן מקשיבות בתשומת לב בזמן שהן העלו גירה.‏ לא היו להן עצות בשבילי,‏ אבל הן עזרו לי לשפר את הקשר שלי עם קהל.‏ בשנת 1974 התמניתי לשרת כחלוץ מיוחד.‏ השותף שלי היה נייג׳ל פיט,‏ ונשארנו חברים טובים לאורך השנים.‏

הייתה זאת תקופת ”‏הצרות”‏ בצפון אירלנד.‏ היו שכינו בצדק את הצפון ”‏ארץ הפצצה והקליע”‏.‏ קרבות רחוב,‏ תקיפות צלפים,‏ יריות ופיצוץ מכוניות היו דבר שבשגרה.‏ סוגיות פוליטיות ודתיות התערבבו זו בזו.‏ אבל גם הפרוטסטנטים וגם הקתולים הבינו שעדי־יהוה לא נוקטים צד בעניינים פוליטיים,‏ כך שיכולנו לבשר בחופשיות ובבטחה.‏ פעמים רבות בעלי הבתים ידעו מתי והיכן יהיו עימותים אלימים,‏ והם הזהירו אותנו כדי שנוכל להתרחק מהם.‏

בכל זאת,‏ מצאנו את עצמנו במצבים מסוכנים.‏ פעם אחת חלוץ ששמו דניס קרגן ואני בישרנו בעיירה סמוכה,‏ שלא היו בה עדי־יהוה ושביקרנו בה רק פעם אחת.‏ אישה אחת האשימה אותנו שאנחנו חיילים בריטים במסווה,‏ אולי משום שלאף אחד מאיתנו לא היה מבטא אירי.‏ זה הפחיד אותנו.‏ אפילו אם רק היית ידידותי לחיילים,‏ היו עלולים להרוג אותך או לירות לך בברך.‏ בזמן שעמדנו בחוץ וחיכינו לאוטובוס בקור ובלי אף אחד מסביב,‏ ראינו רכב עוצר בבית הקפה שבו האישה הטיחה בנו את ההאשמות.‏ היא יצאה החוצה ודיברה עם שני הגברים שהיו ברכב,‏ והצביעה עלינו בחוסר מנוחה.‏ הם התקרבו אלינו לאט לאט ושאלו אותנו כמה שאלות לגבי לוח הזמנים של האוטובוס.‏ כשהאוטובוס הגיע הם דיברו עם הנהג.‏ לא הצלחנו לשמוע מה הם אומרים.‏ לא היו עוד נוסעים על האוטובוס,‏ אז היינו בטוחים שהם מתכננים ”‏לטפל”‏ בנו מחוץ לעיירה.‏ אבל זה לא מה שקרה.‏ כשירדתי מהאוטובוס שאלתי את הנהג:‏ ”‏הגברים האלה מקודם שאלו אותך עלינו?‏”‏ הוא ענה:‏ ”‏אני יודע מי אתם,‏ ואמרתי להם את זה.‏ אל תדאגו,‏ אתם בטוחים”‏.‏

בכינוס מחוזיa שנערך ב־1976 בדבלין,‏ פגשתי את פולין לומקס,‏ חלוצה מיוחדת מאנגליה שהגיעה לביקור.‏ היא הייתה אחות רוחנית,‏ ענווה ויפה.‏ היא ואחיה ריי גדלו באמת.‏ כעבור שנה פולין ואני התחתנו.‏ המשכנו לשרת כחלוצים מיוחדים בבאלימנה שבצפון אירלנד.‏

שירתי כמשגיח נפה במשך זמן מה,‏ וביקרנו את האחים בבלפסט,‏ לונדונדרי ומקומות מסוכנים אחרים.‏ כל כך התרגשנו מהאמונה של האחים והאחיות,‏ שהיו צריכים להתגבר על אמונות דתיות מושרשות,‏ דעות קדומות ושנאה כדי לשרת את יהוה.‏ והוא אכן בירך אותם והגן עליהם!‏

אחרי עשר שנים שבהן התגוררתי באירלנד,‏ הוזמנו בשנת 1981 ללמוד בכיתה ה־72 של גלעד.‏ אחרי שסיימנו את הלימודים,‏ התמנינו לשרת בסיירה לאון שבמערב אפריקה.‏

סיירה לאון — אמונה בתנאי עוני

גרנו בבית שליחים עם 11 אחים ואחיות נפלאים.‏ חלקנו מטבח אחד,‏ שלושה בתי שימוש,‏ שתי מקלחות,‏ טלפון אחד,‏ מכונת כביסה אחת ומייבש אחד.‏ הפסקות החשמל היו רבות ולא־צפויות.‏ חולדות התגוררו להן בגג,‏ ונחשי קוברה זחלו למרתף.‏

אומנם תנאי המחייה לא היו אידיאליים,‏ אבל השירות היה כל כך מהנה.‏ האנשים בשטח כיבדו את המקרא והקשיבו בתשומת לב למסר.‏ הרבה אנשים הסכימו ללמוד את המקרא וקיבלו את האמת.‏ המקומיים פנו אליי בתואר ”‏מר רוברט”‏.‏ ולפולין הם קראו ”‏גברת רוברט”‏.‏ אבל אחרי זמן מה,‏ כשהעבודה במשרד הסניף גזלה יותר מהזמן שלי והייתי פחות זמן בשירות השדה,‏ האנשים התחילו לקרוא לה ”‏גברת פולין”‏.‏ ולי הם התחילו לקרוא ”‏מר פולין”‏.‏ פולין אהבה את זה!‏

רבים מהאחים היו עניים,‏ אבל יהוה תמיד דאג לצורכיהם,‏ לפעמים בדרכים יוצאות דופן (‏מתי ו׳:‏33‏)‏.‏ אני זוכר מצב שבו לאחות אחת היה כסף רק לאוכל לאותו יום עבורה ועבור ילדיה,‏ אבל היא נתנה אותו לאח חולה שלא היה לו מספיק כסף כדי לקנות תרופה למלריה.‏ בהמשך אותו יום אישה אחת הגיעה במפתיע לאחות ושילמה לה כדי שתעצב את שיערה.‏ והיו הרבה מצבים דומים לזה.‏

ניגריה — מתרגלים לתרבות חדשה

היינו תשע שנים בסיירה לאון.‏ ואז נשלחנו לבית־אל בניגריה.‏ כעת שירתנו במשרד סניף גדול.‏ אני עשיתי את אותה עבודה משרדית שעשיתי לפני כן בסיירה לאון,‏ אבל עבור פולין זה היה שינוי גדול ולא־פשוט.‏ היא הייתה רגילה להיות 130 שעות בשירות בכל חודש,‏ והיא ניהלה תוכניות שיעורי מקרא פרודוקטיביות.‏ אבל עכשיו היא עבדה במתפרה,‏ ובילתה ימים שלמים בתיקון בגדים.‏ לקח לה זמן להתרגל,‏ אבל לאט לאט היא ראתה כמה אחרים מעריכים את העבודה שלה והתמקדה באפשרויות שהיו לה לעודד חברי בית־אל אחרים.‏

התרבות הניגרית הייתה חדשה לנו,‏ והיה לנו הרבה מה ללמוד.‏ פעם אחת אח הגיע למשרד שלי והציג בפניי אחות שבדיוק התקבלה לשרת בבית־אל.‏ כשניגשתי ללחוץ לה את היד,‏ היא השתחוותה בפניי.‏ הייתי בשוק!‏ ישר נזכרתי בשני פסוקים:‏ מעשי השליחים י׳:‏25,‏ 26 וההתגלות י״ט:‏10‏.‏ חשבתי לעצמי:‏ ’‏האם אני צריך להגיד לה לא לעשות את זה?‏’‏ אבל אז חשבתי שאם היא התקבלה לבית־אל,‏ היא יודעת מה המקרא מלמד.‏

הייתי נבוך במשך כל השיחה,‏ ואחר כך ניגשתי לעשות קצת מחקר.‏ גיליתי שמה שהאחות עשתה היה מחווה מסורתית שעדיין הייתה נהוגה בחלקים מסוימים במדינה.‏ גם גברים נהגו להשתחוות באותו אופן.‏ זה היה סימן לכבוד.‏ זה לא היה סוג של פולחן;‏ ויש לזה תקדימים בכתבי־הקודש (‏שמ״א כ״ד:‏8‏)‏.‏ כל כך שמחתי שלא אמרתי מתוך בורות משהו שהיה יכול להביך את האחות.‏

לאורך השנים פגשנו הרבה אחים ניגרים שהיו נאמנים בצורה יוצאת דופן.‏ אחת הדוגמאות היא איזייה אדאגבּוֹנה.‏b הוא הכיר את האמת בצעירותו,‏ אבל אז אובחן עם צרעת.‏ הוא נשלח למושבת מצורעים,‏ וחוץ ממנו לא היו שם עדי־יהוה.‏ למרות התנגדות,‏ הוא עזר ליותר מ־30 מצורעים לקבל את האמת והקים קהילה במושבה.‏

קניה — האחים היו סבלניים איתי

בשנת 1996 התמנינו לשרת בסניף בקניה.‏ זו הייתה הפעם הראשונה שחזרתי למדינה מאז הביקור שסיפרתי עליו בהתחלה.‏ התגוררנו בבית־אל.‏ בין כל מי שהגיעו לבקר בבית־אל היו גם קופי וורווט.‏ הם היו ”‏שודדים”‏ את האחיות שהחזיקו פירות.‏ פעם אחת,‏ אחות בבית־אל השאירה את החלון שלה פתוח.‏ כשהיא חזרה הביתה,‏ היא מצאה משפחה של קופים אוכלים בשמחה את האוכל שהיה בחדרה.‏ היא צרחה ורצה החוצה.‏ הקופים צווחו וקפצו החוצה מהחלון.‏

פולין ואני הצטרפנו לקהילה סווהילית.‏ אחרי זמן קצר התמניתי להדריך את שיעור הספר הקהילתי (‏כיום נקרא שיעור המקרא הקהילתי)‏.‏ אבל השליטה שלי בשפה עדיין הייתה ברמה של ילד קטן.‏ התכוננתי לחומר הלימוד,‏ כך שהצלחתי להקריא את השאלות.‏ אבל אם מישהו בקהל ענה תשובה שהייתה אפילו מעט שונה מהנוסח הכתוב,‏ לא הבנתי מה הוא אמר.‏ זה היה כל כך מביך!‏ לא היה לי נעים מהאחים והאחיות.‏ אבל ממש התרשמתי מכך שהם קיבלו את הסידור הזה בסבלנות ובענווה.‏

ארצות הברית — אמונה בתנאי שפע

שירתנו בקניה במשך פחות משנה.‏ בשנת 1997 הוזמנו לשרת בבית־אל בברוקלין,‏ ניו יורק.‏ עכשיו היינו במדינה שיש בה שפע חומרי,‏ שיכול להוביל גם הוא לבעיות (‏מש׳ ל׳:‏8,‏ 9‏)‏.‏ אבל גם במדינה הזאת יש הרבה אחים חזקים מבחינה רוחנית.‏ הם משתמשים בזמן ובאמצעים שלהם לא כדי להתעשר,‏ אלא כדי לתמוך במלאכה של ארגון יהוה.‏

לאורך השנים ראינו את האמונה של אחינו ואחיותינו במגוון נסיבות.‏ באירלנד — אמונה בתנאי מהומות אזרחיות.‏ באפריקה — אמונה בתנאי עוני ובידוד.‏ ובארצות הברית — אמונה בתנאי שפע.‏ יהוה ודאי כל כך מאושר כשהוא מסתכל על אנשים שמראים את אהבתם כלפיו בכל מיני מצבים!‏

השנים עברו חלפו — ”‏מהר יותר מבוכייר האורג”‏ (‏איוב ז׳:‏6‏)‏.‏ כעת אנחנו משרתים במשרדים הראשיים בוורוויק,‏ ניו יורק,‏ ואנחנו נהנים להמשיך לשרת עם אנשים שבאמת אוהבים זה את זה.‏ אנחנו מאושרים ומלאי סיפוק לתמוך כמיטב יכולתנו במלך שלנו,‏ המשיח ישוע,‏ שיגמול בקרוב לאינספור הנאמנים (‏מתי כ״ה:‏34‏)‏.‏