רדוף ’קדושה ביראת אלוהים’
המקרא מכיר בקדושתו העילאית של יהוה אלוהים ואומר: ”קדוש, קדוש, קדוש יהוה” (יש׳ ו׳:3; ההת׳ ד׳:8). המילה ”קדוּשה”, הן בעברית והן ביוונית, מקפלת בתוכה את הרעיון של ניקיון וטוהר מטומאה דתית ושל היבדלות מכל זוהמה. קדושת אלוהים, עניינה בשלמות מוסרית מוחלטת.
האין זה מתקבל על הדעת שהאל הקדוש, יהוה, מצפה ממשרתיו להיות קדושים, כלומר נקיים פיזית, מוסרית ורוחנית כאחד? המקרא מבהיר חד וחלק שיהוה רוצה שמשרתיו יהיו קדושים. בפטרוס א׳. א׳:16 נכתב: ”קדושים תהיו כי קדוש אני”. האם אנשים לא־מושלמים באמת מסוגלים להיות קדושים כדוגמת יהוה? כן, אם כי לא בצורה מושלמת. כדי להימצא טהורים לפני אלוהים עלינו לעובדו בטוהר רוחני ולקשור עימו קשרי ידידות אמיצים.
כיצד, אם כן, נוכל לשמור על טוהרנו בעולם לא־מוסרי? מאילו הרגלים עלינו להימנע? אילו שינויים אולי עלינו לערוך בהתנהגותנו ובמוצא פינו? הבה נראה מה נוכל ללמוד בעניין זה מן הדרישות שדרש אלוהים מן היהודים ששבו מבבל למולדתם ב־537 לפה״ס.
’והיה דרך הקודש’
יהוה חזה כי גולי בבל ישובו למולדתם. בנבואה בדבר השיבה למולדת גלומה ההבטחה: ”והיה שם מסלול ודרך; ודרך הקודש ייקרא לה” (יש׳ ל״ה:8א). מילים אלו מראות שיהוה יסלול בפני היהודים את הדרך חזרה לביתם ואף יגן עליהם.
בעת המודרנית סלל יהוה את ”דרך הקודש” עבור משרתיו עלי אדמות אל מחוץ לבבל הגדולה, המעצמה העולמית של דתות הכזב. בשנת 1919 שיחרר את המשיחיים המשוחים מעבדותם הרוחנית לדתות הכזב, ובהדרגה טיהרו הם את פולחנם מכל תורות כזב. אנו עובדים כיום את יהוה באווירה רוחנית, טהורה ושלווה ונהנים מיחסי שלום עימו ועם רעינו.
אנשי ה’עדר הקטן’, כלומר המשיחיים המשוחים, יחד עם ”המון רב” מן ה’צאן האחרות’ שמספרו הולך וגדל, בוחרים ללכת בדרך קודש ומזמינים את הזולת להצטרף אליהם (לוקס י״ב:32; ההת׳ ז׳:9; יוח׳ י׳:16). ”דרך הקודש” פתוחה לכל הנכונים ’למסור את גופם קורבן חי, קדוש ורצוי לאלוהים’ (רומ׳ י״ב:1).
”לא יעברנו טמא”
ב־537 לפה״ס היה על שבי ציון לעמוד בדרישה חשובה. באשר לראויים ללכת ב”דרך הקודש”, מציין הכתוב: ”לא יעברנו טמא” (יש׳ ל״ה:8ב). היהודים חזרו לירושלים כדי לכונן מחדש את עבודת אלוהים הטהורה. לכן לא הורשו לעבור בדרך זו אנשים בעלי מניעים אנוכיים שבזו לדברים קדושים או היו טמאים רוחנית. שבי ציון נדרשו לדבוק בערכי המוסר הגבוהים של יהוה. דרישה זו חלה כיום על כל החפצים לשאת חן בעיני אלוהים. עליהם לרדוף ’קדושה ביראת אלוהים’ (קור״ב ז׳:1). אם כן, מאילו הרגלים טמאים אנו חייבים להימנע?
”מעשי הבשר גלויים”, כתב השליח פאולוס, ”ואלה הם: ניאוף וזנות, טומאה, זימה [התנהגות נלוזה]” (גל׳ ה׳:19). המונח ”זנות” מקפל בתוכו כל פעילות מינית מחוץ למסגרת הנישואין תוך שימוש באיברי המין. ”זימה” כרוכה ב”פריצות; הפקרות; התנהגות חסרת בושה; תאוותנות”. נהיר לנו שהן הזנות והן הזימה עומדות בסתירה לקדושתו של יהוה. היות שכך, מי שאינם חדלים ממעשים אלה לא יורשו להצטרף לקהילה המשיחית, ואם אחים נוהגים כך הם ינודו ממנה. הוא הדין לגבי עושי מעשים של טומאה חמורה, כלומר ’כל טומאה עם תאווה’ (אפ׳ ד׳:19).
ה”טומאה” מקיפה סוגים רבים של חטאים. המילה היוונית המתורגמת לטומאה טומנת בחובה זוהמה מכל סוג שהוא — במעשים, בדיבור וביחסים בין־אישיים בעלי אופי דתי. המונח כולל מעשים שיש בהם מידה מסוימת של טומאה ושלא תמיד מצריכים צעדים שיפוטיים.a אך האם ניתן לכנות אדם העושה מעשי טומאה אלה רודף קדושה?
נניח שמשיחי מתחיל בסתר להזין את עיניו בחומרים פורנוגרפיים. עם הזמן, ככל שמתגברות אצלו התאוות הטמאות, מתערערת עמדתו הנחושה להימצא טהור לפני יהוה. אולי הוא לא הידרדר עדיין לכדי טומאה חמורה, אך אין הוא הוגה עוד בלבבו רק ’בדברים טהורים, אשר שימעם טוב, במעשים נעלים, ובדברים ראויים לשבח’ (פיל׳ ד׳:8). הפורנוגרפיה היא בגדר תועבה, ואין ספק שאדם החושף את עצמו לתכנים פורנוגרפיים מחבל ביחסיו עם אלוהים. אל לנו אפילו להעלות על דל שפתינו כל סוג של טומאה (אפ׳ ה׳:3).
תן דעתך לדוגמה נוספת: משיחי נוהג לאונן, עם או בלי חומר פורנוגרפי, כלומר מגרה במכוון את איבר מינו לשם הפקת הנאה מינית. אף שהמונח ”אוננות” אינו מופיע במקרא, היש איזשהו ספק שהרגל זה משחית הן רגשית והן שכלית? האין זה צפוי שהרגל טמא זה יפגע קשות ביחסיו של המשיחי עם יהוה ויגרום לו להיות טמא בעיני אלוהים? הבה נתייחס בכובד ראש לעצות הנוקבות שייעץ השליח פאולוס: ”נטהר את עצמנו מכל טומאת גוף ורוח” ’ונמותת את איברינו השייכים לארץ, את הזנות והטומאה והזימה והתאווה הרעה, ואת החמדנות’ (קור״ב ז׳:1; קול׳ ג׳:5).
העולם הנתון בידיו של השטן מתיר התנהגות טמאה ואף מעודדהּ. עמידה בפני הפיתוי לבצע מעשי טומאה מהווה קושי רציני. עם זאת, חשוב שהמשיחיים האמיתיים לא ’ילכו עוד כגויים ההולכים בהבלי שכלם’ (אפ׳ ד׳:17). רק אם נימנע מעשיית מעשים טמאים, בחדרי חדרים או בגלוי, ירשה לנו יהוה להמשיך ללכת ב”דרך הקודש”.
”לא יהיה שם אריה”
אולי יהיו שייאלצו לערוך שינויים מהותיים בהתנהגותם ובמוצא פיהם כדי לשאת חן בעיני האל הקדוש, יהוה. ישעיהו ל״ה:9 מציין: ”לא יהיה שם אריה, וּפְריץ חיות בל יעלנה”, כלומר לא יעלה על ”דרך הקודש”. אנשים אלימים או אגרסיביים, הן בדיבור והן במעש, משולים בלשון ציורית לפריץ חיות, היינו לחיות טרף. לא יהיה מקום לאנשים הללו בעולם החדש רב הצדק שיכונן אלוהים (יש׳ י״א:6; ס״ה:25). על כן, כל החפצים להימצא רצויים בעיני אלוהים חייבים לעקור מתוכם תכונות אופי חייתיות אלו ולרדוף חיי קדושה.
”הסירו מכם כל מרירות וחמה וכעס וצעקה וגידוף וכל רשעה”, מעודד הכתוב (אפ׳ ד׳:31). אנו קוראים בקולוסים ג׳:8, ”הסירו גם אתם את כל אלה: את הרוגז והכעס ואת הרשע והגידוף ואת ניבול הפה”. המילה ”גידוף” מופיעה בשני הפסוקים ומיוחסת בעיקר למילים פוגעות, משפילות או שיש בהן משום חילול השם.
כיום, הפכה השפה המלעיבה והגסה לדבר כה שכיח אפילו בין בני משפחה. זוגות נשואים מטיחים הערות עוקצניות, אכזריות ומעליבות זה בזה ובילדיהם. תוקפנות מילולית זו — מקומה לא יכירנה בקרב המשפחות המשיחיות (קור״א ה׳:11).
רדיפת ’קדושה ביראת אלוהים’ — ברכה!
זו אכן זכות לעבוד את אלוהים קדושים, יהוה! (יהו׳ כ״ד:19) גן העדן הרוחני שבשעריו הכניס אותנו יהוה יקר לאין ערוך. הקפדה על חיי קדושה לעיני יהוה היא בהחלט דרך החיים הטובה ביותר.
גן העדן הארצי שהבטיח אלוהים יהפוך עד מהרה למציאות (יש׳ ל״ה:1, 2, 5–7). כל הנכספים לחיות בגן עדן ואינם חדלים ללכת בדרכי אלוהים יבורכו ויקבלו שם נחלה (יש׳ ס״ה:17, 21). אם כן, הבה נעשה הכול כדי להמשיך לעבוד את אלוהים בטוהר רוחני וכדי לשמור על יחסינו ההדוקים עימו.
[הערת שוליים]
a לדיון בהבדלים בין ’טומאה עם תאווה’ לבין ”טומאה” ראה המצפה מ־15 ביולי 2006, עמודים 29–31.
[תמונה בעמוד 26]
מה נדרש מן היהודים כדי ללכת ב”דרך הקודש”?
[תמונה בעמוד 27]
אדם החושף את עצמו לפורנוגרפיה מחבל ביחסיו עם אלוהים
[תמונה בעמוד 28]
”הסירו מכם... צעקה וגידוף”