ילדה קטנה שהסבה כבוד לאלוהים
שבועיים לפני טקס הזיכרון למות ישוע, הכינו חברי משפחת סאלס, המתגוררים בפריה גרנדה שבברזיל, רשימת שמות של אנשים שבכוונתם להזמין לטקס. אביגיל בת ה־6 קיבלה הזמנה אחת ונשאלה למי היא רוצה לתת אותה.
”לאיש הזה שתמיד מחייך אליי”, ענתה.
”מי זה?” שאלו הוריה.
”האיש שיושב בכיסא גלגלים”, השיבה.
ארבעה ימים לאחר מכן הראתה אביגיל להוריה את האיש. שמו וולטר והוא גר מרחק רחוב אחד בלבד מאולם המלכות. לפני יותר מ־15 שנה, בהיותו בן 28, עבר תאונת דרכים ומאז נותר משותק ממותניו ומטה. הוא אדם בעל אמצעים ולכן מעסיק שני שומרי ראש. לאחר שאביגיל קיבלה רשות לדבר עם וולטר, הסבירו לו הוריה שבתם רוצה לתת לו הזמנה.
אביגיל הציגה את המסר ובסיום דבריה אמרה: ”לכולם בקהילה שלנו יש הרבה הזמנות אבל לי יש רק אחת, אז אתה היחיד שאני מזמינה. אם לא תבוא, לא יהיה לי אף אחד. אבל אם תבוא אני מאוד אשמח, ויהוה ישמח אפילו יותר”.
ביום האירוע ניקו חברי הקהילה, ואביגיל עימם, את אולם המלכות לרגל ערב הזיכרון. באותו אחר צהריים עבר וולטר באזור, וכשראה את אביגיל הורה לנהגו לעצור את הרכב. הוא פתח את החלון ושאל אותה מה מעשיה. היא אמרה שהם מנקים את האולם כדי שיהיה יפה לקראת בואו.
באותו ערב הייתה אביגיל מאוד נרגשת ומתוחה. הנאום החל, והיא כל הזמן הביטה מסביב כדי לראות אם וולטר הגיע. לפתע פתאום, נכנסו הוא ושומרי הראש שלו. חיוך רחב נמתח על פניה של אביגיל. בתום הנאום סיפר וולטר שהוא היה בדרכו לעיר אחרת, אך שינה את דעתו ובא לערב הזיכרון רק בשבילה. הוא הוסיף: ”הנאום הזה היה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע”. הוא ביקש ספר מקרא, והחל לקבל שיעורי מקרא ולנכוח באסיפות.
אחותו של וולטר רצתה לפגוש את אביגיל, שעליה דיבר תכופות. כשנפגשו שמחה לראות איזו ילדה מקסימה היא אביגיל. ”עכשיו אני מבינה למה אחי כה מאושר”, אמרה.
וולטר ממשיך ללמוד את המקרא ולנכוח באסיפות. הוא אף נותן תשובות באסיפות וחולק עם אחרים את אשר הוא לומד. אביגיל הקטנה ודאי מזכירה לנו את הנערה מישראל שעזרה לנעמן להכיר את יהוה אלוהי האמת (מלכים ב׳. ה׳:2–14).