יהוה אף פעם לא אכזב אותי!‏

גדלתי בגְרַץ שבאוסטריה.‏ בגיל שבע נשלחתי לבית־ספר להכשרה דתית.‏ אולם נחשפתי שם לאי־מוסריות מינית מזעזעת בין הכמרים והנזירות.‏ לכן תוך שנה הרשתה לי אימי לעזוב את בית־הספר.‏

בהמשך למדתי בפנימייה.‏ באחד הלילות הופיע שם אבי כדי לקחת אותי למקום בטוח משום שבאותו זמן הופצצה העיר גרץ קשות.‏ ברחנו לעיירה שְלַדמינג.‏ בדיוק אחרי שהגענו אליה וחצינו את הגשר,‏ הוא התפוצץ.‏ במקרה אחר,‏ כשהיינו בחצר ביתנו,‏ ירו לעברי ולעבר סבתי מטוסים שטסו בגובה נמוך.‏ עם סיומה של המלחמה הרגשנו שגם הכנסייה וגם הממשלה אכזבו אותנו.‏

למדתי על מקור של תמיכה איתנה

בשנת 1950 החלה עדת־יהוה לחלוק עם אימי את המסר המקראי.‏ נהגתי להקשיב לשיחותיהן ואף הצטרפתי לאימא לחלק מאסיפות הקהילה.‏ לאחר שהשתכנעה שעדי־יהוה הם דת האמת,‏ נטבלה אימי ב־1952.‏

בזמנים ההם נראתה בעיניי הקהילה המקומית כמועדון של נשים מבוגרות.‏ אולם מאוחר יותר ביקרנו בקהילה שבה היו צעירים רבים – כלל וכלל לא ’‏מועדון זקנות’‏!‏ כשחזרנו לגרץ,‏ התחלתי לנכוח בכל האסיפות,‏ ועד מהרה השתכנעתי גם אני שהדברים שאני לומדת הם האמת.‏ למדתי להכיר את יהוה כאל המעניק למשרתיו תמיכה איתנה,‏ גם כאשר אנו חשים שאנו ניצבים לבדנו מול בעיות קשות מנשוא (‏תהל׳ ג׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏

רציתי לחלוק עם אחרים את האמת,‏ והתחלתי עם אחִי ואחיותיי.‏ ארבע אחיותיי הגדולות כבר עזבו את הבית כדי לעבוד כמורות בבית־ספר,‏ אך ביקרתי אותן בכפרים השונים שבהם התגוררו ועודדתי אותן ללמוד את המקרא.‏ בסופו של דבר,‏ למדו כל אחיי את המקרא והפכו לעדי־יהוה.‏

במהלך השבוע השני שבו בישרתי מבית לבית פגשתי אישה בשנות ה־30 לחייה והתחלתי ללמד אותה את המקרא.‏ היא התקדמה ונטבלה,‏ ולימים נטבלו גם בעלה ושני בניה.‏ שיעורי המקרא הללו השפיעו עליי עמוקות מבחינה רוחנית.‏ מדוע?‏ ובכן,‏ מעולם לא ניהלו עימי שיעור מקרא רשמי.‏ היה עליי להתכונן היטב לכל שיעור ושיעור.‏ במובן מסוים,‏ הייתי צריכה קודם כל ללמד את עצמי כדי שאוכל ללמד את התלמידה שלי.‏ זה עזר לי עד מאוד להעמיק את הבנתי לגבי האמת.‏ באפריל 1954 נטבלתי במים כסמל להקדשתי ליהוה.‏

‏”‏נרדפים,‏ אך לא נטושים”‏

בשנת 1955 נכחתי בכינוסים בינלאומיים בגרמניה,‏ צרפת ואנגליה.‏ בעת שהייתי בלונדון,‏ פגשתי את אלברט שרודר.‏ הוא היה מורה בבית־ספר גלעד ומאוחר יותר שירת כחבר בגוף המנהל.‏ במהלך סיור במוזיאון הבריטי הסב אח שרודר את תשומת ליבנו לכמה כתבי יד של המקרא.‏ כתבים אלו כללו את שם אלוהים באותיות בעברית,‏ והאח הסביר מהי חשיבותם.‏ זה נגע לליבי והשפיע עליי מבחינה רוחנית.‏ כעת הייתי נחושה מתמיד לפרסם את האמת המצויה בדבר־אלוהים.‏

התחלתי לשרת בשירות המורחב כחלוצה ב־1 בינואר 1956.‏ ארבעה חודשים אחר כך הוזמנתי לשרת כחלוצה מיוחדת באוסטריה.‏ באותו הזמן לא היו עדי־יהוה במיסטלבך,‏ העיירה אליה נשלחתי.‏ אך ניצב מולי קושי אחר.‏ שותפתי לחלוציות ואני היינו די שונות.‏ אני הייתי כמעט בת 19 וגדלתי בעיר;‏ והיא הייתה נערת כפר בת 25.‏ אהבתי לישון עד מאוחר בבקרים;‏ היא אהבה לקום מוקדם.‏ בערב,‏ העדפתי ללכת לישון מאוחר,‏ ואילו שותפתי רצתה לפרוש למיטתה מוקדם.‏ בכל זאת,‏ יישמנו את עצות המקרא והצלחנו לגבור על ההבדלים וליהנות משירות מוצלח יחדיו.‏

למעשה,‏ התמודדנו עם קשיים רציניים נוספים.‏ חווינו גם רדיפות,‏ אך לעולם ’‏לא ננטשנו’‏ (‏קור״ב ד׳:‏7–9‏)‏.‏ פעם אחת,‏ בעת שבישרנו בכפר,‏ שחררו האנשים לעברנו את כלביהם.‏ עד מהרה היינו שותפתי ואני מוקפות בכלבים גדולים שנבחו וחשפו את שיניהם.‏ אחזנו ידיים,‏ ואני התפללתי:‏ ”‏יהוה,‏ בבקשה,‏ כשיתפסו אותנו,‏ רק שנמות מהר!‏”‏ כאשר היו הכלבים במרחק נגיעה מאיתנו,‏ הם עצרו,‏ כשכשו בזנבם והתרחקו.‏ חשנו שיהוה הגן עלינו.‏ לאחר מכן בישרנו ברחבי הכפר ולשמחתנו הרבה היו האנשים מוכנים להקשיב לנו.‏ אולי הם היו מופתעים מכך שהכלבים לא פגעו בנו או מכך שהמשכנו בפעילותנו אחרי חוויה מזעזעת זו.‏ כמה מהם הפכו בסופו של דבר לעדי־יהוה.‏

חווינו מקרה מפחיד נוסף.‏ יום אחד בעל הבית שלנו חזר שיכור ואיים להרוג אותנו,‏ בטענה שאנחנו מטרידות את תושבי השכונה.‏ אשתו ניסתה להרגיע אותו ללא הצלחה.‏ היינו למעלה,‏ בחדר שלנו,‏ ושמענו הכול.‏ חיש מהר הצבנו כיסאות מול דלת החדר והתחלנו לארוז את המזוודות שלנו.‏ כשפתחנו את הדלת,‏ עמד בעל הבית בקצה המדרגות בקומה שלנו כשבידו סכין ענקית.‏ ברחנו דרך הדלת האחורית ולאורך השביל הארוך בגינה עם כל החפצים שלנו,‏ ולא שבנו לשם לעולם.‏

הלכנו למלון והזמנו חדר.‏ בסופו של דבר נשארנו בו כמעט שנה,‏ מה שעזר לנו בשירותנו.‏ מדוע?‏ המלון היה ממוקם במרכז העיר,‏ וכמה מתלמידי המקרא שלנו רצו שניפגש בו.‏ עד מהרה קיימנו את שיעור הספר ושיעור המצפה השבועיים בחדר המלון שלנו עם כ־15 נוכחים.‏

נשארנו במיסטלבך למעלה משנה.‏ לאחר מכן קיבלתי מינוי חדש לפֶלדבך,‏ דרומית־מזרחית לגרץ.‏ הייתה לי שותפה חדשה לחלוציות,‏ וגם בעיירה זו לא הייתה קהילה.‏ חלקנו חדר קטנטן בקומה השנייה של בקתת עץ.‏ הרוח חדרה מבעד לרווחים שהיו בין קורות העץ,‏ וניסינו לחסום אותם בעזרת עיתונים.‏ היה עלינו גם לשאוב מים מבאר.‏ אבל כל זה היה שווה את המאמץ.‏ תוך חודשים ספורים נוסדה קבוצה.‏ עם הזמן 30 מחברי משפחה אחת,‏ שאותם לימדנו את המקרא,‏ אימצו את האמת.‏

חוויות מעין אלו חיזקו את הערכתי כלפי תמיכתו האיתנה של יהוה במי שממוקדים בענייני המלכות.‏ גם כאשר אין בידם של בני אדם לסייע לנו,‏ יהוה תמיד שם עבורנו (‏תהל׳ קכ״א:‏1–3‏)‏.‏

זכיתי לתמיכת ’‏ימין צדקו’‏ של אלוהים

בשנת 1958 נערך כינוס בינלאומי בעיר ניו יורק,‏ באיצטדיון ינקי ובפולו גראונדס.‏ הגשתי בקשה כדי לנכוח בו,‏ והסניף באוסטריה שאל אם אהיה מעוניינת ללמוד בכיתה ה־32 של בית־ספר גלעד.‏ כיצד יכולתי לסרב לזכות שכזו?‏ מיד השבתי:‏ ”‏כן!‏”‏

בכיתה בגלעד ישבתי לצד מרטין פוצינגר.‏ הוא עבר חוויות מחרידות במחנות הריכוז הנאציים.‏ גם הוא שירת מאוחר יותר כחבר בגוף המנהל.‏ במהלך השיעורים,‏ מרטין היה לפעמים שואל אותי בשקט:‏ ”‏אריקה,‏ מה זה אומר בגרמנית?‏”‏

באמצע הקורס הכריז נתן נור על ארצות היעד שאליהן נישלח.‏ אני נשלחתי לפרגוואי.‏ משום שהייתי כה צעירה,‏ היה עליי להמציא אישור מאבי כדי להיכנס למדינה.‏ אחרי שהשגתי את האישור,‏ הגעתי לפרגוואי במרץ 1959.‏ נשלחתי לבית שליחים באַסוּנסיוֹן עם שותפה חדשה.‏

זמן קצר אחר כך,‏ פגשתי את וולטר ברייט,‏ שליח שהיה בוגר הכיתה ה־30 של גלעד.‏ התחתנו וכעת יכולנו להתמודד עם קשיי החיים יחדיו.‏ בכל פעם שנתקלנו בבעיה רצינית,‏ קראנו את הבטחתו של יהוה בישעיהו מ״א:‏10‏:‏ ”‏אל תירא,‏ כי עימך אני.‏ אל תשתע,‏ כי אני אלוהיך.‏ אימצתיך”‏.‏ זה חיזק את ביטחוננו שכל עוד נעשה כל שביכולתנו להישאר נאמנים לאלוהים ולשים את מלכותו במקום הראשון,‏ הוא אף פעם לא יאכזב אותנו.‏

בהמשך נשלחנו לאזור קרוב לגבול ברזיל.‏ הכמרים שם הסיתו את הצעירים להשליך אבנים על בית השליחים שבו התגוררנו,‏ שמלכתחילה לא היה במצב טוב.‏ אבל אז התחיל וולטר לערוך שיעורי מקרא עם מפקד המשטרה,‏ אשר דאג לכך ששוטרים יוצבו ליד ביתנו במשך שבוע.‏ כעת הניחו לנו הרודפים לנפשנו.‏ לאחר זמן מה עברנו למגורים מתאימים יותר מעבר לגבול ברזיל.‏ בזכות כך יכולנו לערוך אסיפות הן בפרגוואי והן בברזיל.‏ לפני שעזבנו את המקום,‏ כבר היו שם שתי קהילות קטנות.‏

יהוה ממשיך לתמוך בי

הרופאים אמרו לי שלא אוכל להביא ילדים לעולם,‏ לכן הופתענו כאשר נודע לנו ב־1962 שאני בהיריון.‏ בסופו של דבר השתקענו בהוליווד,‏ פלורידה,‏ קרוב למשפחתו של וולטר.‏ במשך כמה שנים הנסיבות של וולטר ושלי לא אפשרו לנו לשרת כחלוצים.‏ היה עלינו לדאוג למשפחתנו.‏ בכל זאת,‏ המשכנו לתת עדיפות לענייני המלכות (‏מתי ו׳:‏33‏)‏.‏

כשהגענו לפלורידה בנובמבר 1962 הופתענו לגלות שבעקבות הדעה המקומית ביחס להתרועעות בין גזעים שונים,‏ ניהלו האחים השחורים והלבנים את אסיפותיהם בנפרד ובישרו באזורים שונים.‏ אבל יהוה לעולם אינו מפלה אנשים על רקע גזעי,‏ ולא חלף זמן רב עד שהפכו הקהילות למעורבות.‏ ידו של יהוה נראתה בבירור בסידור זה,‏ שכן כיום ישנן עשרות קהילות באזור.‏

למרבה הצער,‏ חלה וולטר בסרטן המוח ומת בשנת 2015.‏ הוא היה בעל נהדר במשך 55 שנות נישואינו.‏ כמו כן,‏ הוא אהב את יהוה ועזר לאחים רבים.‏ אני מצפה ליום שבו יקום לתחייה ואזכה לראותו בבריאות מחודשת (‏מה״ש כ״ד:‏15‏)‏.‏

אני אסירת תודה שזכיתי לשרת בשירות המורחב למעלה מ־40 שנה וליהנות מחוויות משמחות וברכות רבות.‏ לדוגמה,‏ לוולטר ולי הייתה הזכות לנכוח בטבילתם של 136 מתלמידי המקרא שלנו.‏ כמובן,‏ חווינו קשיים,‏ אך אף פעם לא התייחסנו לקשיים הללו כאל סיבה להפסיק לשרת את אלוהינו הנאמן.‏ במקום זאת,‏ קרבנו אליו עוד יותר ובטחנו בו שיפתור את הבעיות בזמן שלו ובדרך שלו – וכך עשה!‏ (‏טימ״ב ד׳:‏16,‏ 17‏)‏.‏

אני מאוד מתגעגעת לוולטר,‏ אך החלוציות עוזרת לי להחזיק מעמד.‏ ראיתי שמה שעוזר לי רבות הוא ללמד אחרים,‏ ובמיוחד לספר להם על תקוות התחייה.‏ אין ספק שבדרכים רבות מספור הוכיח לי יהוה שהוא אף פעם לא מאכזב.‏ נאמן להבטחתו,‏ הוא תמך בי,‏ חיזק אותי והחזיק בי ’‏בימין צדקו’‏ (‏יש׳ מ״א:‏10‏)‏.‏