מורשת שנשתמרה שבעה דורות

מורשת זו החלה בתומס (‏1)‏a ויליאמס אשר נולד ב־20 בינואר 1815 בהורנקאסל,‏ אנגליה.‏ אמו נפטרה שנתיים לאחר לידתו,‏ ואביו,‏ ג׳ון ויליאמס,‏ גידל אותו,‏ את אחותו ואת שני אחיו.‏ ג׳ון לימד את תומס נגרות,‏ אך תומס שאף לעסוק בתחום שונה.‏

באותם ימים היה גל של התעוררות דתית באנגליה.‏ המטיף ג׳ון וסלי פרש מהכנסייה האנגליקנית והקים את התנועה המתודיסטית,‏ אשר שמה דגש בלימוד אישי של המקרא ובהטפה דתית.‏ עד מהרה התפשטו תורותיו של וסלי לכל עבר,‏ ומשפחת ויליאמס אימצה אותן אל לבה.‏ תומס הפך למטיף מתודיסטי ומייד התנדב לשמש כמיסיונר באזור דרום האוקיינוס השקט.‏ ביולי 1840 הוא ואשתו הטרייה מרי (‏2)‏ הגיעו לאי לקבהb בפיג׳י,‏ אי געשי שהיה מאוכלס באותם ימים בקניבלים.‏

החיים לצד קניבלים

בשנותיהם הראשונות בפיג׳י חוו תומס ומרי תלאות וקשיים.‏ הם עמלו שעות על גבי שעות בתנאים פרימיטיביים ובחום הטרופי.‏ הם גם היו עדים למעשי זוועה בל יתוארו — מלחמות שבטיות,‏ חניקת אלמנות,‏ רצח ילדים וקניבליזם.‏ נוסף על כך,‏ המקומיים לרוב התנגדו למסר שבפיהם.‏ מרי ובנה הבכור,‏ ג׳ון,‏ נפלו למשכב וכמעט מתו.‏ ב־1843 כתב תומס:‏ ”‏הרגשתי שאני עומד לכרוע תחת הנטל.‏ .‏.‏.‏ הייתי על סף ייאוש”‏.‏ בכל זאת,‏ הוא ומרי עמדו איתן ושאבו כוחות מאמונתם ביהוה אלוהים.‏

תומס השתמש בכישורי הנגרות שלו כדי לבנות את הבית הראשון בסגנון אירופי בפיג׳י — בית בעל רצפה מוגבהת עם פתחי אוורור וחידושים נוספים שעוררו סקרנות רבה בקרב המקומיים.‏ זמן קצר לפני שהושלמה בניית הבית ילדה מרי את בנה השני,‏ תומס ויטון (‏3)‏ ויליאמס,‏ סב סבו של אבי.‏

ב־1843 סייע תומס האב בתרגום בשורת יוחנן לפיג׳ית,‏ משימה שהייתה קשה לו במיוחד.‏c עם זאת,‏ הוא היה אנתרופולוג מוכשר שניחן בכושר הבחנה חד.‏ הוא תיעד בקפידה את מחקריו בספרו פיג׳י ותושביה (‏Fiji and the Fijians)‏ חיבור קלאסי שיצא לאור ב־1858 המתאר את החיים בפיג׳י באותם ימים.‏

לאחר 13 שנים של עמל ויגע בפיג׳י הידרדרה בריאותו של תומס בצורה משמעותית,‏ והוא היגר עם משפחתו לאוסטרליה.‏ לאחר קריירה ארוכה ומכובדת כאיש כמורה נפטר תומס ב־1891 בבלארט,‏ ויקטוריה.‏

‏”‏זהב”‏ במערב

ב־1883 עברו תומס ויטון ויליאמס ואשתו פיבי (‏4)‏ עם משפחתם הצעירה לפֶּרת,‏ אוסטרליה המערבית.‏ בנם השני,‏ ארתור בייקוול (‏5)‏ ויליאמס,‏ סבו של סבי,‏ היה אז בן תשע.‏

כשארתור הגיע לגיל 22 הוא ניסה את מזלו בקלגורלי,‏ עיירת מכרות זהב כ־600 ק״מ מזרחית לפרת.‏ שם הוא קרא מספר פרסומים מטעם תלמידי המקרא הבינלאומיים,‏ כפי שנודעו בזמנו עדי־יהוה.‏ הוא גם עשה מינוי לכתב העת המצפה של ציון.‏ ארתור התרשם מהדברים שקרא והחל לחלוק עם אחרים את ידיעותיו החדשות ולקיים אסיפות ללימוד המקרא.‏ התחלה צנועה זו הייתה ראשיתה של פעילותם של עדי־יהוה באוסטרליה המערבית.‏

ארתור גם סיפר לבני משפחתו על הדברים שלמד.‏ אביו,‏ תומס ויטון,‏ תמך בהחלטתו של ארתור להצטרף לתלמידי המקרא,‏ אך נפטר זמן קצר לאחר מכן.‏ אמו פיבי ואחיותיו,‏ ויולט ומרי,‏ הצטרפו גם הן לתלמידי המקרא.‏ ויולט הפכה לחלוצה,‏ כלומר מבשרת במלוא זמנה‏.‏ ארתור אמר שהיא הייתה ”‏החלוצה הטובה,‏ הנלהבת והחרוצה ביותר באוסטרליה המערבית”‏.‏ ארתור מן הסתם לא היה אובייקטיבי.‏ עם זאת,‏ קנאותה של ויולט השפיעה רבות על הדור הבא של משפחת ויליאמס.‏

בהמשך התחתן ארתור ועבר לדוניברוק,‏ עיירה בדרום־מערב אוסטרליה המערבית שתושביה עסקו בגידול פֵּרות.‏ שם קיבל את הכינוי ”‏הזקן המטורף של 1914”‏ מכיוון שהכריז בהתלהבות על נבואות המקרא המצביעות על שנה זו.‏d אולם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה פסקו ההקנטות.‏ ארתור נהג לדבר על אמונתו עם לקוחות בחנות שהייתה בבעלותו.‏ הוא הניח ספרות מקראית במקום בולט בחלון הראווה.‏ הוא גם הציב שם שלט שבו הציע סכום של 100 פאונד למי שיוכיח שתורת השילוש נכונה — דוקטרינה לא־מקראית שארתור דחה מכול וכול.‏ איש לא הצליח לזכות בכסף.‏

בית משפחת ויליאמס שימש כמקום מפגש מרכזי ללימוד קבוצתי של המקרא ולקיום אסיפות קהילתיות בדוניברוק.‏ לימים בנה ארתור בעיירה אולם מלכות,‏ כלומר מקום התכנסות,‏ שהיה אחד מהראשונים באוסטרליה המערבית.‏ גם בשנות ה־70 המאוחרות לחייו הוא נהג ללבוש חליפה,‏ לענוב עניבה,‏ להניח אוכף על דול,‏ סוסו הזקן,‏ ולצאת לבשר לאורכו ולרוחבו של מחוז דוניברוק.‏

ילדיו של ארתור הושפעו עמוקות מאביהם,‏ שהיה אדם רגוע ומכובד,‏ אך מלא קנאות לאמת.‏ בתו פלורנס (‏6)‏ שירתה כשליחה בהודו.‏ בניו,‏ ארתור לינדסי (‏7)‏ ותומס,‏ שירתו שנים רבות כזקני־קהילה בדומה לאביהם.‏

התגלית המתוקה של משפחת ויליאמס

ארתור לינדסי ויליאמס,‏ סבא רבא שלי,‏ היה אדם נעים הליכות,‏ טוב לב ואהוב.‏ הוא תמיד הקדיש מזמנו לאחרים ונהג בזולת בכבוד.‏ הוא גם היה מיומן בשימוש בגרזן וזכה ב־18 תחרויות אזוריות של כריתת עצים בתקופה של 12 שנה.‏

אולם ארתור כלל לא היה מרוצה כשבנו בן השנתיים,‏ רונלד (‏8)‏ (‏סבא שלי)‏,‏ לקח גרזן ופצע עץ תפוחים קטן שגדל בקרבת ביתה של המשפחה.‏ אמו של רונלד חבשה את העץ בעדינות,‏ ובסופו של דבר הניב העץ תפוחים בעלי מתיקות יוצאת מגדר הרגיל.‏ הזן החדש שנתקבל נקרא תפוח ליידי ויליאמס,‏ וממנו פיתחו בהמשך את התפוח פינק ליידי,‏ אחד מזני התפוחים הנפוצים ביותר בעולם.‏

לימים החל רונלד,‏ או גרמפּ,‏ כפי שאני קורא לו,‏ לעסוק בבנייה.‏ הוא וסבתי התנדבו במשך שנים בפרויקטים לבנייה מטעם עדי־יהוה באוסטרליה ובאיי שלמה.‏ כיום סבא כמעט בן 80 והוא עדיין משרת כזקן־קהילה ומסייע בבנייה ובשיפוץ של אולמי מלכות באוסטרליה המערבית.‏

הוקרת המורשת שלי

בדומה לדורות הקודמים במשפחתי גם הוריי,‏ ג׳פרי (‏12)‏ וג׳ניס (‏11)‏ ויליאמס,‏ עמלו רבות כדי ללמד את אחותי קתרין (‏10)‏ ואותי (‏9)‏ להוקיר את הערכים שבמקרא.‏ בגיל 13 אימצתי ללבי את הערכים הללו.‏ כשנכחתי בכינוס של עדי־יהוה,‏ הקשבתי לנאומו של ג׳ון א.‏ בר,‏ חבר בגוף המנהל של עדי־יהוה.‏ בנאומו הוא עודד את הצעירים שבקהל:‏ ”‏אל תחמיצו את ההזדמנות היקרה ביותר שנפלה בחלקכם — הזכות להכיר ולאהוב את יהוה”‏.‏ באותו ערב הקדשתי את חיי ליהוה.‏ שנתיים לאחר מכן התחלתי לשרת כחלוץ.‏

כיום אשתי קלואי ואני מקדישים חלק ניכר מזמננו להוראת המקרא בטום פרייס,‏ עיירת כורים מרוחקת בצפון־מערב אוסטרליה המערבית.‏ אנו עובדים במשרה חלקית כדי למלא את צרכינו.‏ הוריי,‏ אחותי קתרין ובעלה אנדרו משרתים כחלוצים בפורט הדלנד,‏ כ־420 ק״מ צפונית לעיירה שלנו.‏ אבא ואני משרתים כזקני־קהילה.‏

לפני שבעה דורות קיבל תומס ויליאמס החלטה נחושה לשרת את יהוה אלוהים.‏ מורשת זו של אמונה ושירות נאמן נשתמרה עד לימיי.‏ אני מרגיש כל כך מבורך להיות חלק ממורשת רוחנית עשירה כזו.‏