פרק 62
שיעור חשוב בענווה
מתי י״ז:22 עד י״ח:5 מרקוס ט׳:30–37 לוקס ט׳:43–48
ישוע שוב חוזה את מותו
הוא משלם את המס במטבע שנמצא בפיו של דג
מי יהיה הגדול במלכות?
לאחר חזון ההשתנות וריפוי הנער אחוז השד באזור קיסריה פיליפי יוצא ישוע אל כפר נחום. הוא הולך לשם רק עם תלמידיו, כדי שהדבר ’לא ייוודע’ להמונים (מרקוס ט׳:30). כך תהיה לו הזדמנות נוספת להכין את תלמידיו לקראת מותו ולפעילות שהם יבצעו. ”בן האדם עתיד להימסר לידי אנשים”, הוא מסביר. ”הם יהרגו אותו, וביום השלישי יוקם לתחייה” (מתי י״ז:22, 23).
זה לא אמור להיות דבר חדש עבור תלמידיו. ישוע דיבר בעבר על כך שהוא ייהרג, אף שפטרוס סירב להאמין שכך יקרה (מתי ט״ז:21, 22). כמו כן, שלושה מהשליחים ראו את חזון ההשתנות ושמעו את השיחה על ”הסתלקותו” של ישוע (לוקס ט׳:31). כעת תלמידיו ’מתעצבים עד מאוד’ ממה שישוע אומר, הגם שהם אינם מבינים את מלוא משמעות דבריו (מתי י״ז:23). עם זאת, הם מפחדים לשאול אותו על כך שאלות נוספות.
לבסוף הם מגיעים לכפר נחום, מרכז פעילותו של ישוע ועירם של כמה משליחיו. שם ניגשים אל פטרוס גובי מס המקדש. הם ככל הנראה מנסים להאשים את ישוע באי־תשלום מסים ושואלים: ”האם מורכם אינו משלם את מס שתי הדרכמות [למקדש]?” (מתי י״ז:24).
”הוא משלם”, משיב פטרוס. כשהיו בבית, ישוע כבר ידע על מה שקרה; הוא אינו ממתין שפטרוס יעלה את הנושא, אלא מקדים לשאול אותו: ”מה דעתך, שמעון? ממי לוקחים מלכי הארץ מכס או מס גולגולת? מבניהם או מן הזרים?” פטרוס משיב: ”מן הזרים”. אז אומר לו ישוע: ”אם כן, הבנים פטורים מתשלום” (מתי י״ז:25, 26).
אביו של ישוע הוא מלך היקום אשר אותו עובדים בבית המקדש. מכאן שבן אלוהים אינו מחויב חוקית לשלם את מס המקדש. ”אבל כדי שלא נהיה להם למכשול”, אומר ישוע, ”לך אל הים, השלך חכה וקח את הדג שיעלה ראשונה. כשתפתח את פיו תמצא מטבע כסף [סטאטר, או טטרדרכמה]. קח אותו ותן להם בעדי ובעדך” (מתי י״ז:27).
כעבור זמן קצר נמצאים התלמידים ביחד, והם שואלים את ישוע מי יהיה הגדול במלכות. אותם אנשים פחדו לא מכבר לשאול את ישוע לגבי מותו המתקרב, אך כעת הם אינם חוששים לשאול אותו על עתידם שלהם. ישוע יודע על מה הם חושבים. הם כבר התווכחו על כך כשהלכו אחריו בדרך חזרה אל כפר נחום. לכן הוא שואל אותם: ”על מה התווכחתם בדרך?” (מרקוס ט׳:33) התלמידים שותקים במבוכה, כי הם התווכחו זה עם זה מי הגדול ביותר ביניהם. בסופו של דבר השליחים מציגים בפני ישוע את השאלה שעליה התווכחו: ”מיהו אפוא הגדול ביותר במלכות השמיים?” (מתי י״ח:1).
לא ייאמן שהתלמידים מתווכחים על נושא זה אחרי כמעט שלוש שנים שבמהלכן התבוננו בישוע ושמעו אותו מלמד. אולם הם לא־מושלמים, והם גדלו באווירה דתית המדגישה את נושא המעמדות. יתר על כן, פטרוס שמע לאחרונה את ישוע מבטיח לתת לו את ”מפתחות” המלכות. האם ייתכן שזה עורר בו תחושת עליונות? ואולי גם יעקב ויוחנן מרגישים נעלים על האחרים, שכן הם היו עדי ראייה לחזון ההשתנות של ישוע.
כך או כך, ישוע מתקן את גישתם. הוא קורא אליו ילד, מעמיד אותו ביניהם ואומר לתלמידיו: ”אם לא תשתנו ותהיו כילדים לא תיכנסו למלכות השמיים. לכן, מי שישפיל את עצמו ויהיה כילד הזה, הוא הגדול ביותר במלכות השמיים, וכל המקבל ילד אחד כזה מתוך כבוד לשמי, מקבל גם אותי” (מתי י״ח:3–5).
איזו שיטת הוראה נפלאה! ישוע אינו מתרגז על תלמידיו ואינו מאשים אותם בחמדנות או בשאפתנות. הוא משתמש בדוגמה מוחשית. לילדים אין שום מעמד גבוה או עמדת חשיבות. ישוע מראה שתלמידיו צריכים לאמץ השקפה כזו על עצמם. הוא מסכם את הלקח עבור תלמידיו ואומר: ”מי שמתנהג כקטן ביותר ביניכם הוא הגדול” (לוקס ט׳:48).