פרק 123
תפילות בשעת יגון עמוק
מתי כ״ו:30, 36–46 מרקוס י״ד:26, 32–42 לוקס כ״ב:39–46 יוחנן י״ח:1
ישוע בגן גת שמנים
זיעתו כטיפות דם
ישוע מסיים להתפלל עם שליחיו הנאמנים. ואז, ’לאחר שהם שרים שירי הלל, הם יוצאים אל הר הזיתים’ (מרקוס י״ד:26). הם הולכים לכיוון מזרח אל גן הנקרא גן גת שמנים, מקום שישוע נהג לבוא אליו.
כשהם מגיעים אל המקום היפה הזה בין עצי הזית, ישוע משאיר שמונה משליחיו מאחור. ייתכן שהם נשארים קרוב לכניסה לגן, שכן הוא אומר להם: ”שבו כאן, ואני אלך לשם כדי להתפלל”. הוא לוקח אתו שלושה שליחים — פטרוס, יעקב ויוחנן — ונכנס עמוק יותר אל תוך הגן. הוא מתמלא מועקה ואומר לשלושה: ”נפשי מרה לי עד מוות. הישארו פה והיו ערים אתי” (מתי כ״ו:36–38).
ישוע מתרחק מהם מעט ואז ’נופל ארצה ומתפלל’. על מה הוא מתפלל לאלוהים ברגע מכריע זה? הוא אומר בתפילתו: ”אבי, בכוחך לעשות הכול; העבר נא ממני את הכוס הזאת. אך אל יהיה כרצוני, אלא כרצונך” (מרקוס י״ד:35, 36). מה כוונתו? האם הוא מבקש לסגת מתפקידו לספק את קורבן הכופר? לא!
ישוע ראה מן השמיים את הסבל הנוראי שחוו מי שהוצאו להורג בידי הרומאים. כעת, כאדם בשר ודם בעל רגשות רכים אשר יכול לחוש כאב, הוא אינו להוט לעבור את מה שמצפה לו. אך חשוב מכך, הוא מתייסר מפני שהוא חושש שמותו כפושע בזוי ימיט חרפה על שם אביו. בתוך מספר שעות הוא יוקע על עמוד עץ באשמת חילול שם אלוהים.
ישוע מתפלל באריכות, ולאחר שהוא חוזר הוא מוצא את שלושת שליחיו ישנים. הוא אומר לפטרוס: ”לא יכולתם להישאר ערים אתי אפילו שעה אחת? עמדו על המשמר והתמידו להתפלל פן תיכנעו לְפיתויים”. ישוע מכיר בכך שגם השליחים היו נתונים בלחץ נפשי ושהשעה מאוחרת. הוא מוסיף: ”אומנם הרוח חפצה מאוד, אבל הבשר חלש” (מתי כ״ו:40, 41).
אז הולך ישוע בפעם השנייה ומבקש מאלוהים להעביר ממנו את ”הכוס הזאת”. כשהוא חוזר הוא שוב מוצא את שלושת השליחים ישנים, כשלמעשה הם היו אמורים להתפלל פן ייכנעו לפיתויים. כשישוע מדבר אתם הם ’אינם יודעים מה לענות לו’ (מרקוס י״ד:40). ישוע הולך בפעם השלישית, והוא כורע על ברכיו ומתפלל.
ישוע מוטרד עד מאוד מן החרפה שמותו כפושע ימיט על שם אביו. אך יהוה שומע את תפילות בנו, ובשלב מסוים שולח מלאך לחזקו. למרות זאת, ישוע אינו חדל להתחנן אל אביו ואף ’מתפלל ביתר חוזקה’. הלחץ הנפשי עצום. איזה נטל כבד נושא ישוע על כתפיו! חיי הנצח שלו ושל המאמינים מונחים על הכף. למעשה, ’זיעתו נעשית כטיפות דם הנוטפות על האדמה’ (לוקס כ״ב:44).
כשחוזר ישוע אל שליחיו בפעם השלישית הוא שוב מוצא אותם ישנים. ”זו העת לישון ולנוח?” הוא שואל. ”הנה באה השעה שבה בן האדם יימסר לידי חוטאים. קומו ונלך; הנה מתקרב המוסר אותי” (מתי כ״ו:45, 46).