בקש את המלכות ואת צדקת אלהים
”אתם בקשו תחילה את מלכותו ואת צדקתו, וכל אלה ייווספו לכם.” — מתי ו׳:33.
1, 2. לְמה הפכו הסופרים והפרושים מעשים שהיו טובים כשלעצמם, ואיזו אזהרה נתן ישוע לתלמידיו?
הסופרים והפרושים חיפשו מעמד של צדקה בדרך משלהם, אך דרכם לא היתה דרכו של אלהים. וכאילו לא היה די בכך, כשאכן ביצעו מעשים שהיו טובים כשלעצמם, הפכו אותם להצגה צבועה במטרה שאנשים יראו אותם. הם שירתו לא את אלהים אלא את גאוותם הם. ישוע הזהיר את תלמידיו מפני העמדת־פנים כגון זו: ”הישמרו מלעשות את צדקתכם לפני בני־אדם מתוך כוונה שיראו אתכם; אם תעשו כן, אין לכם שכר אצל אביכם שבשמים.” — מתי ו׳:1.
2 יהוה מעריך את אלה הנותנים סיוע לעניים — אך לא את אלה הנותנים ברוח שגילו הפרושים. ישוע הזהיר את תלמידיו שלא לחקותם: ”לכן בעשותך מעשי חסד אל תשמיע קול תרועה לפניך כמו שעושים הצבועים בבתי־הכנסת וברחובות כדי שיכבדו אותם הבריות. אמן אומר אני לכם, שכרם איתם [הם כבר קיבלו את כל מה שמגיע להם, תרגום הדרך].” — מתי ו׳:2.
3. (א) כיצד קיבלו הסופרים והפרושים את מלוא שכרם על נתינתם? (ב) כיצד היתה שונה גישתו של ישוע בנוגע לנתינה נדבות?
3 הביטוי ”קיבלו את כל מה שמגיע להם” מתורגם מהמלה ביוונית (אָפֵּאכוֹ) שהופיעה לעתים קרובות על קבלות עסקיות. השימוש בה ב’דרשת ההר’ מציין שהם ”קיבלו את כל מה שמגיע להם”, כלומר, ”הם חתמו על כך שקיבלו את שכרם: הם מימשו במלואה את זכותם להשיג גמול או תמורה, כאילו שכבר חתמו על קבלה.” (An Expository Dictionary of New Testament Words [מילון הבהרות של מלים בברית החדשה] מאת וו. א. וַיְן) הפרושים הכריזו על נדבותיהם לעניים בפומבי ברחובות העיר. בבתי־הכנסת פירסמו את שמות התורמים. אלה שתרמו סכומים נכבדים זכו למושב מכובד ליד הרבנים בשעת התפילות. בעצם, הם תרמו על־מנת שאנשים יראו אותם — ואנשים אכן ראו אותם והיללו אותם. לכן יכלו הם ’לחתום על קבלה’ שחשבונם ’שוּלם במלואו’, שקיבלו את הגמול המגיע להם עקב תרומותיהם, ”שכרם”. כמה שונה היתה גישת ישוע, הלא היא, תן ”בסתר ואביך הרואה במסתרים יגמול לך.” — מתי ו׳:3, 4; משלי י״ט:17.
תפילות המשביעות את רצון אלהים
4. מדוע גרמו תפילות הפרושים לישוע לקרוא להם צבועים?
4 יהוה מעריך תפילות הנישאות אליו — אך, דחה את תפילותיהם של הפרושים. ישוע אמר לתלמידיו: ”כאשר אתם מתפללים אל תהיו כצבועים, האוהבים להתפלל בעמדם בבתי־כנסת ובפינות של רחובות למען ייראו לבני־אדם. אמן אומר אני לכם, שכרם איתם.” (מתי ו׳:5) לפרושים היו תפילות רבות בשעות קבועות במהלך היום, בכל מקום שהיו נמצאים בו. עקרונית, עליהם היה לומר אותן בפרטיות. אך, הם תיכננו את ענייניהם כדי שבמועד התפילה יימצאו ”בפינות של רחובות”, בצמתים בולטים, גלויים לעיני עוברי־האורח הרבים.
5. (א) עקב אילו מנהגים נוספים מצד הפרושים, לא הקשיב אלהים לתפילותיהם? (ב) אילו דברים הציב ישוע במקום הראשון בתפילה לדוגמה שניסח, והאם מסכימים אנשים עם דבריו?
5 בהצגה של קדושה מדומה, היו הם ”מאריכים להתפלל למראית־עיין.” (לוקס כ׳:47) המסורת שבעל־פה ציינה: ”בעבר היו אנשים דתיים נוהגים לחכות שעה בטרם אמרו את התפילות.” (מתוך המישנה) עד אז הספיקו להסב לתשומת־לבם של רבים את אדיקותם, כך שיתרשמו מהם! אך, תפילות אלה לא הגיעו מעבר לגובה ראשם. ישוע הורה להתפלל ביחידות, מבלי לחזור שוב ושוב ללא טעם על אותן מלים, והציג לתלמידיו תפילה פשוטה שנועדה לשמש להם דוגמה. (מתי ו׳:6–8; יוחנן י״ד:6, 14; פטרוס א׳. ג׳:12) תפילה לדוגמה זו של ישוע הציבה את הדברים החשובים במקום הראשון: ”אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, ייעשה רצונך.” (מתי ו׳:9–13) כיום, מעטים אפילו מכירים את שמו של אלהים, ופחות מעוניינים כלל בקידושו. הם הפכו אותו לאל אלמוני. ’תבוא מלכות אלהים’? רבים חושבים שהיא כבר כאן — בקרב לבם. הם מתפללים אמנם ש’ייעשה רצונו’, אך מרביתם עושים את רצונם הם. — משלי י״ד:12.
6. מדוע גינה ישוע את צומות היהודים כדבר חסר משמעות?
6 הצום מקובל על יהוה — אך לא בצורה שהפרושים צמו. כשם שישוע ציין שמתן הנדבות והתפילות של הסופרים והפרושים היו חסרי כל משמעות בעיני אלהים, כך גם אמר לגבי צומותיהם: ”כאשר אתם צמים אל תהלכו קודרים כמו הצבועים, המשנים את פניהם כדי להיראות צמים לבני־אדם. אמן אומר אני לכם, שכרם איתם.” (מתי ו׳:16) המסורת קבעה שבימי צום, אל לפרושים להתרחץ או למשוח את עצמם בשמן, אלא למרוח אפר על ראשם. כשלא צמו, נהגו להתרחץ ולמשוח את גופם בשמן בקביעות.
7. (א) כיצד היה על תלמידי ישוע להתנהג כשצמו? (ב) בנוגע לצומות, למה ציפה יהוה מעמו בימי ישעיהו?
7 בנושא הצום, אמר ישוע לתלמידיו: ”משח את ראשך בשמן ורחץ את פניך, כדי שלא תיראה צם לבני־אדם כי אם לאביך.” (מתי ו׳:17, 18) בימי ישעיהו, היהודים שסרו מדרך הישר הפיקו סיפוק מימי צום, עינו את נפשותיהם, הרכינו את ראשיהם וישבו בשק ואפר. אך, יהוה ציפה מהם שישחררו את הנדכאים, שיאכילו את הרעבים, שיספקו מגורים לחסרי קורת־גג וכסות לערומים. — ישעיהו נ״ח:3–7.
איצרו ”אוצרות בשמים”
8. מדוע חדלו הסופרים והפרושים לחפש את בירכת אלהים, ומאיזה עיקרון שפאולוס התווה מאוחר יותר התעלמו?
8 ברדיפת הצדקה, חדלו הסופרים והפרושים לחפש את בירכת אלהים אלא התמקדו בזכייה להערצה מצד בני־אדם. הם נעשו כה שקועים במסורת אנוש עד שהתעלמו מדברו הכתוב של אלהים. הם מיקדו את כל תשומת־לבם בהשגת מעמד מכובד בעולם הזה, במקום ברכישת אוצרות שמימיים. הם התעלמו מאמת פשוטה אך חשובה, אשר פרושי לשעבר, שהפך למשיחי, הזכיר שנים לאחר מכן: ”כל מה שאתם עושים, עשו בכל נפשכם, כעושים למען יהוה ולא למען בני־אדם, שכן יודעים אתם כי תקבלו מאת יהוה את שכר הנחלה.” — קולוסים ג׳:23, 24.
9. אילו סכנות נשקפות לאוצרות ארציים, אך מה יגן על אוצרות אמיתיים?
9 יהוה אינו מעוניין בחשבון הבנק שלך, אלא במסירותך. ידוע לו שלבבך נמצא במקום בו אוצרך. האם חלודה ועש אוכלים את אוצרך? האם גנבים יכולים לחפור דרך קיר עשוי־בוץ ולגנבו? או בתקופה מודרנית זו של אי־יציבות כלכלית, האם יכולה האינפלציה לצמצם את כוח־הקניה שלו, או נפילה בשוק המניות למחותו כליל? האם אוצרך נגנב עקב שיעור הפשע הגואה? הדבר לא יקרה אם הוא שמור בשמים; ולא אם עינך — המנורה המאירה את כל גופך — פשוטה, ומתמקדת במלכות אלהים וצדקתו. עושר חומרי נוטה להיעלם. ”אל תיגע להעשיר, מבינתך חדל. התעיף עיניך בו ואיננו? כי עשה יעשה לו כנפיים, כנשר יעוּף השמים.” (משלי כ״ג:4, 5) לכן, מדוע להדיר שינה מעיניך בגלל נכסים? ”השובע לעשיר איננו מניח לו לישון.” (קהלת ה׳:11) זכור את אזהרתו של ישוע: ”אינכם יכולים לעבוד את האלהים ואת הממון.” — מתי ו׳:19–24.
אמונה המסלקת דאגה
10. מדוע כה חיוני שתהיה לך אמונה באלהים ולא בנכסים חומריים, ואיזו עצה השיא ישוע?
10 יהוה חפץ שתאמין בו ולא בנכסים. ”בלי אמונה אי־אפשר להיות רצוי לאלהים, כי כל הקרב אל אלהים צריך להאמין שהוא קיים והוא נותן גמול לדורשיו.” (עברים י״א:6) ”חיי האדם אינם תלויים בשפע נכסיו,” אמר ישוע. (לוקס י״ב:15) מיליונים בבנק לא יאפשרו לריאות חולות להמשיך לתפקד או ללב עייף לפעום. על־כן, ”בעניין זה אני אומר לכם,” המשיך ישוע ב’דרשת ההר’: ”אל תדאגו לנפשכם — מה תאכלו או מה תשתו, ולגופכם — מה תלבשו. הלא הנפש חשובה מן המזון, והגוף חשוב מן הלבוש.” — מתי ו׳:25.
11. מהיכן ליקט ישוע רבים ממשליו, וכיצד בא הדבר לידי ביטוי ב’דרשת ההר’?
11 ישוע הצטיין בשימוש במשלים. הוא חשב עליהם בכל מקום בו נפל מבטו. הוא ראה אשה מניחה מנורה מוארת על כַּן, והפך זאת למשל. הוא הבחין ברועה המפריד את הכבשים מן העיזים, והשתמש בכך כמשל. הוא הסתכל בילדים משחקים בשוק, ומצא בהם נושא למשל. כך נהג גם ב’דרשת ההר’. כשדיבר על דאגות ביחס לדברים חומריים, הוא מצא משלים בציפורים המעופפות סביב, ובפרחים המכסים כמרבד את מורדות ההר. האם הציפורים זורעות וקוצרות? האם הפרחים אורגים וטווים? אלהים יצר אותם, והוא דואג להם. ואתם, הדגיש ישוע, יקרים יותר מציפורים ופרחים. (מתי ו׳:26, 28–30) הוא נתן את בנו למענכם, לא למענם. — יוחנן ג׳:16.
12. (א) האם ניתן להבין מן המשל על הציפורים והפרחים שתלמידי ישוע אינם צריכים לעבוד? (ב) איזה עיקרון הדגיש ישוע ביחס לעבודה ולאמונה?
12 ישוע לא רמז לתלמידיו כאן שאין הם צריכים לעבוד כדי להשיג את מזונם ולבושם. (ראה קהלת ב׳:24; אפסיים ד׳:28; תסלוניקים ב׳. ג׳:10–12.) אותו בוקר אביבי, היו הציפורים עסוקות בחיפוש מזון, בחיזורים, בהקמת קנים, בדגירה על ביצים, ובהאכלת גוזליהן. הן עבדו, אך ללא דאגות. הפרחים החדירו את שורשיהם אל תוך האדמה בחיפוש אחר מים ומינרלים, ושלחו את עליהם מעלה כדי לקלוט את קרני השמש. היה עליהם להבשיל ולפרוח ולהשיל את הזרעים שלהם בטרם יקמלו. גם הם עבדו, אך ללא דאגות. אלהים מכלכל את הציפורים והפרחים. ”על אחת כמה וכמה אתכם, קטני אמונה!” — מתי ו׳:30.
13. (א) מדוע מתאימה היתה ההתייחסות ל”טפח אחד” או ”אמה אחת” כשישוע דיבר על הארכת תוחלת־החיים? (ב) כיצד תוכל להאריך את חייך כאילו במיליונים אין־ספור של קילומטרים?
13 לכן, גלה אמונה. אל תהיה מודאג. הדאגה לא תשנה מאומה. ”מי מכם בדאגתו יכול להוסיף טפח אחד [או, אמה אחת, הערת שוליים] על שנות חייו?” (מתי ו׳:27) אך, מדוע ייחס ישוע קנה־מידת אורך, טפח או אמה, למדידת זמן בקשר עם תוחלת־החיים? יתכן מפני שתדירות כתבי־הקודש קושרים את תוחלת־החיים האנושית למסע, בהשתמשם בביטויים כגון: ”דרך חטאים”, ”אורח צדיקים”, ”הדרך המוליכה לאבדון” ו”הדרך המוליכה לחיים”. (תהלים א׳:1; משלי ד׳:18; מתי ז׳:13, 14) הדאגה לצרכי היומיום אינה יכולה להאריך את החיים ולוּ במעט, כאילו ב”טפח אחד” או ”אמה אחת”. אך, אכן ניתן להאריך את חייך כאילו במיליונים אין־ספור של קילומטרים. לא בכך שמרוב דאגות תשאל: ”מה נאכל?” או ”מה נשתה?” או ”מה נלבש?” אלא בכך שתגלה אמונה ושתיישם את עצתו של ישוע: ”בקשו [התמידו לבקש, ע״ח] תחילה את מלכותו ואת צדקתו, וכל אלה ייווספו לכם.” — מתי ו׳:31–33.
השגת מלכות אלהים וצדקתו
14. (א) מהו הנושא העיקרי של ’דרשת ההר’? (ב) כיצד ביקשו הסופרים והפרושים את המלכות ואת הצדקה?
14 במשפט הראשון של ’דרשת ההר’, דיבר ישוע על מלכות השמים כשייכת לאנשים המודעים לצורכם הרוחני. במשפט הרביעי, אמר שהרעבים והצמאים לצדקה ישבעו. ישוע הציב כאן הן את מלכות אלהים והן את צדקתו במקום הראשון. הללו מהוות את הנושא העיקרי של ’דרשת ההר’. הן המענה לצרכים של האנושות כולה. אך, באמצעות מה ניתן להשיג את מלכות אלהים ואת צדקתו? מה משמע הדבר להתמיד לבקשן? לא בדרך שחיפשו אותן הסופרים והפרושים. הם ביקשו את המלכות ואת הצדקה באמצעות תורת משה, שלטענתם כללה את המסורת שבתורה בעל־פה, מאחר שהאמינו שאלהים העניק למשה בהר־סיני הן את התורה בכתב והן את המסורת, או התורה שבעל־פה.
15. (א) לדעת היהודים, מה היה מקור המסורת שבעל־פה, וכיצד רוממו אותה מעל לתורה שבכתב? (ב) מתי באמת נוצרה מסורת זו, ותוך איזו השפעה על תורת משה?
15 המסורת בנושא זה אומרת: ”משה קיבל את התורה [הערת שוליים ה’תורה שבעל־פה’”] מסיני, ומסר אותה ליהושע, יהושע לזקנים והזקנים לנביאים; והנביאים לאנשי הכנסת הגדולה.” במשך הזמן, נעשתה התורה שבעל־פה אפילו לנעלה מן התורה שבכתב: ”המפר את דברי התורה [שבכתב], אינו אשם,” אבל ”המוסיף לדברי הסופרים [המסורות שבעל־פה] אשם.” (מתוך המשנה) אך, המסורת שבעל־פה לא החלה בהר־סיני. היא החלה להצטבר, למעשה, בקצב מוגבר כמאתיים שנה לפה״ס. היא הוסיפה לתורת משה, גרעה ממנה, ואפילו שללה אותה. — השווה דברים ד׳:2; י״ג:1.
16. כיצד יכולים בני־אדם לזכות לצדקת אלהים?
16 כיום, לא ניתן להשיג את צדקת אלהים באמצעות התורה, אלא בדרך אחרת: ”במעשי התורה לא יצדק לפניו כל בשר, כי התורה רק מביאה לידי הכרת חטא. אך כעת נגלתה צדקת האלהים בלי תורה, צדקה שהתורה והנביאים מעידים עליה. והיא צדקה של האלהים, באמצעות אמונת ישוע המשיח.” (רומיים ג׳:20–22) ”צדקת האלהים” באה, איפוא, עקב אמונה בישוע המשיח — אשר ”התורה והנביאים מעידים עליה.” הנבואות על המשיח התגשמו בישוע. יחד עם זאת, הוא הגשים את התורה, וזו הוסרה כש’נתקעה במסמרים’ אל עמוד־ההוקעה שלו. — לוקס כ״ד:25–27, 44–46; קולוסים ב׳:13, 14; עברים י׳:1.
17. לדברי השליח פאולוס, מה מנע מהיהודים להבין את צדקת אלהים?
17 השליח פאולוס כתב על כשלונם של היהודים בחיפוש אחר הצדקה: ”אני מעיד עליהם שיש להם קנאה לאלהים אבל קנאה שאין עימה דעת; כי מאחר שלא ידעו את צדקת האלהים וניסו להקים צדקה משלהם, לא נכנעו לצדקה של אלהים. הרי המשיח הוא תכלית התורה, כדי שיוצדק כל מי שמאמין.” (רומיים י׳:2–4) פאולוס גם כתב על ישוע המשיח בזה הלשון: ”את זה אשר לא ידע חטאת עשה לחטאת בעדנו, כדי שאנו נלבש את הצדקה של אלהים בו.” — קורינתים ב׳. ה׳:21.
18. כיצד התייחסו ל’משיח המוּקע’ היהודים שדגלו במסורת, הפילוסופים היווניים וה”נקראים”?
18 היהודים ראו במשיח שהוּמת, כדמות שלא הועילה להם. הפילוסופים היווניים לעגו לרעיון של משיח כזה כאיוולת. אף־על־פי־כן, פאולוס ציין את האמת כשכתב: ”הנה היהודים מבקשים אותות והיוונים מחפשים חכמה, אבל אנחנו מכריזים משיח צלוּב [שהוּקע, ע״ח], אבן־נגף ליהודים וסיכלות בעיני היוונים. אולם לנקראים הן מקרב היהודים הן מקרב היוונים — משיח שהוא גבורת אלהים וחכמת אלהים. הן ’סיכלות’ אלהים חכמה מבני־אדם, ו’חולשת’ אלהים חזקה מבני־אדם.” (קורינתים א׳. א׳:22–25) ישוע המשיח מהווה ביטוי לגבורתו וחכמתו של אלהים, ומשמש כאמצעי מאת אלהים לצדקה ולחיי־נצח עבור האנשים המצייתים. ”ואין ישועה באחר, כי אין שם אחר נתון לבני־אדם תחת השמים, ובו עלינו להיוושע.” — מעשי־השליחים ד׳:12.
19. מה יבהיר לנו המאמר הבא?
19 המאמר הבא ידגיש שאם חפצים אנו להימלט מהשמדה ולחיות לנצח, עלינו להתמיד לבקש את מלכות אלהים וצדקתו. כדי לעשות זאת, אין די בהאזנה לדברי ישוע אלא ביישומם.
שאלות חזרה
◻ לְמה הפכו חסידי היהדות את נדבותיהם, תפילותיהם וצומותיהם?
◻ היכן המקום הבטוח לאצור את אוצרותיך?
◻ מדוע עלינו להימנע מדאגות בנוגע לצרכינו הגשמיים?
◻ איזו טענה כוזבת השמיעו היהודים בנוגע למקור המסורת שבעל־פה?
◻ באמצעות מה ניתן להשיג את מלכות אלהים ואת צדקתו?
[תמונה בעמוד 8]
הפרושים אהבו להתפלל בפינות רחובות, כדי שיראו אותם בני־אדם