דבר יהוה חי
נקודות בולטות מספר מרקוס
ספר מרקוס הוא הקצר מבין ארבעת ספרי הבשורה. יוחנן מרקוס כתב את הספר כ־30 שנה לאחר מותו ותחייתו של ישוע המשיח. הספר מתאר במהירות נמרצת את שפע האירועים המרגשים שהתרחשו במהלך שלוש וחצי שנות שירותו של ישוע.
כפי הנראה, הספר נכתב למען הלא־יהודים, במיוחד למען הרומאים, והוא מציג את ישוע כבן אלוהים מחולל הניסים היוצא למסע הטפה נמרץ. הדגש הינו על מה שביצע ישוע ולא על מה שלימד. אם נשית לבנו לספר הבשורה על־פי מרקוס, אמונתנו במשיח תתחזק ובנוסף לכך הדבר יניע אותנו להכריז בהתלהבות את המסר האלוהי (עב׳ ד׳:12).
פעילות חשובה בגליל
(מר׳ א׳:1 עד ט׳:50)
מרקוס מתחיל את דיווחו המרתק על שירותו של ישוע בגליל, לאחר שהוא סוקר ב־14 פסוקים בלבד את פעילותו של יוחנן המטביל ואת 40 הימים שבהם שהה ישוע במדבר. השימוש החוזר במילה ”מייד” ובמקבילותיה מוסיף לסיפור תחושת דחיפות (מר׳ א׳:10, 12).
בתוך פחות משלוש שנים, ישוע משלים שלושה מסעי הטפה בגליל. ברוב המקרים, מרקוס מציג את המאורעות בסדר כרונולוגי. הוא אינו כולל את דרשת ההר, כמו גם רבות מדרשותיו הארוכות של ישוע.
תשובות לשאלות מקראיות:
א׳:15 — לְמה ”מלאה העת”? ישוע ציין כי הגיעה העת שבה עליו להתחיל את שירותו. מאחר שנוכח כמלך המיועד, מלכות אלוהים קָרְבָה. אי לכך, פעילות ההטפה שלו עשויה להניע את ישרי הלב לנקוט צעדים אשר יסבו לאלוהים קורת רוח.
א׳:44; ג׳:12; ז׳:36 — מדוע ישוע לא רצה שניסיו יתפרסמו? ישוע רצה שהאנשים ייווכחו בעצמם שהוא היה המשיח, ושהחלטתם האישית תתבסס על ראיה זו ולא על מסקנות שמקורן בידיעות מרעישות או מסולפות (יש׳ מ״ב:1–4; מתי ח׳:4; ט׳:30; י״ב:15–21; ט״ז:20; לוקס ה׳:14). המקרה של האיש אחוז השדים מארץ הגֵרָשִיִים יצא מכלל זה. ישוע אמר לו ללכת לביתו ולספר לקרוביו את שאירע. מאחר שהפצירו בישוע לעזוב את האזור, לא היה לו כמעט כל קשר אם בכלל עם תושבי המקום. נוכחותו ועדותו של האיש שזכה לחסדו של ישוע יכולה הייתה לשמש משקל נגד מול כל דיבור שלילי באשר לאובדן החזירים (מר׳ ה׳:1–20; לוקס ח׳:26–39).
ב׳:28 — מדוע נקרא ישוע ”אדון גם לשבת”? השליח פאולוס כתב: ”התורה, אשר צל הטובות העתידות בה” (עב׳ י׳:1). לפי התורה, לאחר שישה ימי מלאכה בא יום השבת, וישוע ביצע רבים מניסי הריפוי שלו ביום זה. הדבר מהווה צל נבואי למנוחה ולשלווה, וכן ליתר הברכות שלהן תזכה האנושות במהלך אלף שנות שלטון המשיח, לאחר שיקיץ הקץ על שלטון הדיכוי של השטן. לפיכך, המלך של מלכות זו הוא גם ”אדון השבת” (מתי י״ב:8; לוקס ו׳:5).
ג׳:5; ז׳:34; ח׳:12 — מניין יכול היה מרקוס לדעת כיצד חש ישוע? מרקוס לא היה אחד מ־12 השליחים ולא איש סודו של ישוע. על־פי המסורת, מקור המידע העיקרי של מרקוס היה ידידו הקרוב, השליח פטרוס (פט״א ה׳:13).
ו׳:51, 52 — מה לא הצליחו התלמידים ללמוד ”מעניין כיכרות הלחם”? רק מספר שעות קודם לכן האכיל ישוע 000,5 איש מלבד הנשים והילדים, כשלרשותו חמש כיכרות לחם ושני דגים בלבד. על התלמידים היה להבין מ”עניין כיכרות הלחם” שיהוה אלוהים העניק לישוע הכוח לבצע ניסים (מר׳ ו׳:41–44). אילו הבינו את גדולת הגבורה שניתנה לישוע, כי אז לא היו כה מופתעים כאשר הלך באורח נס על המים.
ח׳:22–26 — מדוע השיב ישוע לאיש העיוור את מאור עיניו בשני שלבים? ייתכן שישוע פעל כך מתוך התחשבות באיש. השבת הראייה בהדרגה לאדם שהורגל לחשיכה מוחלטת במשך זמן רב, עזרה לו ככל הנראה להסתגל לאור השמש הבוהק.
לקחים עבורנו:
ב׳:18; ז׳:11; י״ב:18; י״ג:3. מרקוס מסביר על מנהגים, ביטויים, עיקרי אמונה ומקומות שייתכן שלא היו מוכרים לקוראים הלא־יהודים. הוא מבהיר שהפרושים ”צמים”, שהקורבן פירושו ”מתנה המוקדשת לאלוהים” [הערת שוליים, תרגום החברה לכתבי הקודש], שהצדוקים ”אומרים שאין תחיית מתים” וכן שבית המקדש ניצב ’מול הר הזיתים’. הוא השמיט לגמרי את רשימת היחס של המשיח מכיוון שהיא עניינה בעיקר את היהודים. הבה נלמד מדוגמתו של מרקוס, ונביא בחשבון את הרקע של מאזינינו בשירות השדה או כשאנו מגישים שיחות או נאומים באסיפות הקהילה.
ג׳:21. קרוביו של ישוע לא היו מאמינים. לפיכך, יש לו אמפתיה כלפי אלה שבשל אמונתם נרדפים או סופגים לעג מצד קרובי משפחתם.
ג׳:31–35. עם טבילתו הפך ישוע לבנו הרוחני של אלוהים, ו”ירושלים של מעלה” הייתה אימו (גל׳ ד׳:26). מאותו יום ואילך, היו תלמידיו של ישוע יותר קרובים אליו ויותר יקרים לליבו מאשר שארי בשרו. הדבר מלמד אותנו לתת בחיינו עדיפות לעניינים רוחניים (מתי י״ב:46–50; לוקס ח׳:19–21).
ח׳:32–34. עלינו לזהות ולדחות מייד כל גילוי של טוב לב שאינו במקומו מצד אחרים. על תלמיד המשיח להיות מוכן ’להתכחש לעצמו’, כלומר, לשלול מעצמו תאוות ושאיפות אנוכיות ולדחות אותן. עליו להיות מוכן ’לשאת את עמוד הוקעתו’ — לסבול, אם יהיה בכך צורך, לעבור השפלות או להירדף ואפילו למות בשל היותו משיחי. כמו כן עליו ’להתמיד ללכת’ אחרי ישוע, לנהוג בהתאם למופת שהציב בחייו. כדי להיות תלמידי המשיח עלינו לטפח רוח של הקרבה עצמית כמו זו של המשיח ישוע, ולשמור עליה (מתי ט״ז:21–25; לוקס ט׳:22, 23, ע״ח).
ט׳:24. אל לנו להתבייש לדבר על אמונתנו או להיות נבוכים מכדי לבקש מאלוהים שיוסיף לנו אמונה (לוקס י״ז:5).
החודש האחרון
(מר׳ י׳:1 עד ט״ז:8)
בשלהי שנת 32 לספירה, בא ישוע ל”אזור יהודה ואל עבר הירדן”, והמונים שוב נקבצים אליו (מר׳ י׳:1). לאחר שהוא מבשר שם, הוא עושה דרכו לירושלים.
ב־ח’ בניסן שוהה ישוע בבית עניה. בזמן שהוא מסב לאכול, נכנסת אישה אחת ויוצקת שמן בושם על ראשו. מיום כניסת הניצחון של ישוע לירושלים ועד לתחייתו, מתוארים המאורעות בסדר כרונולוגי.
תשובות לשאלות מקראיות:
י׳:17, 18 — מדוע תיקן ישוע איש אחד שקרא לו ”רבי הטוב”? האיש אמר זאת כדרך להחניף לישוע, ולכן ישוע סירב לקבל תואר זה. בכך הסב את הכבוד ליהוה והראה שאלוהי האמת הוא מקור כל דבר טוב. נוסף על כך, הפנה ישוע את תשומת הלב לאמת הבסיסית כי לבורא הכול, יהוה אלוהים, הזכות הבלעדית לקבוע את הסטנדרטים באשר לטוב ורע (מתי י״ט:16, 17; לוקס י״ח:18, 19).
י״ד:25 — לְמה התכוון ישוע באומרו לשליחיו הנאמנים: ”לא אשתה עוד מפרי הגפן עד אותו היום אשר אשתהו חדש במלכות האלוהים”? ישוע לא רמז שיש יין בשמיים. מאחר שיין מסמל לעיתים שמחה, התכוון לשמחה שתהיה כשתלמידיו המשוחים יוקמו לתחייה במלכות (תהלים ק״ד:15; מתי כ״ו:29).
י״ד:51, 52 — מי הבחור ש”ברח ערום”? מרקוס לבדו מזכיר את המקרה הזה, ומכאן הגיוני להקיש שהוא דיבר על עצמו.
ט״ו:34 — האם דברי ישוע ”אלי, אלי, למה עזבתני?” מצביעים על כך שחסרה לו אמונה? לא. אומנם איננו בטוחים מה הניע את ישוע לומר זאת, אך אפשר שדבריו מצביעים על כך שהבין כי יהוה הסיר את הגנתו, על מנת שהנאמנות של בנו תבחן בצורה מלאה. ייתכן גם שישוע אמר זאת כדי למלא את הכתוב בתהלים כ״ב:2 (מתי כ״ז:46).
לקחים עבורנו:
י׳:6–9. מטרת אלוהים היא שזוגות נשואים ידבקו זה בזה. לכן, במקום למהר להתגרש, על הבעלים והנשים להתאמץ ליישם את עקרונות המקרא כדי להתגבר על קשיים כלשהם העלולים לצוץ במסגרת הנישואין (מתי י״ט:4–6).
י״ב:41–44. מדוגמתה של האלמנה הענייה אנו לומדים שיש לתמוך ללא אנוכיות בעבודת אלוהים האמיתית.
[תמונה בעמוד 29]
מדוע אמר ישוע לאיש זה לספר לקרוביו כל מה שאירע לו?