שימחו ביהוה!
”שימחו באדון בכל עת; אומר שוב, שימחו!” (פיליפים ד׳:4).
1. מדוע אנו עשויים לתמוה לְמה התכוון פאולוס כשאמר שעל המשיחיים לשמוח בכל עת?
כיום, נראה שהסיבות לשמחה הן אך מעטות ונדירות ביותר. האנשים שהם עפר מן האדמה, לרבות משיחיים אמיתיים, נתקלים במצבים המסבים צער — אבטלה, בריאות לקויה, מות יקירים, בעיות הקשורות לאישיות האדם או התנגדות מצד בני־משפחה לא־מאמינים וידידים לשעבר. אם כן, כיצד עלינו להבין את עצתו של פאולוס ”שימחו... בכל עת”? לנוכח הנסיבות הקשות והלא נעימות שעימן על כולנו להתמודד, האם כלל אפשרי הדבר? דיון בהקשר המילים האלה יסייע לנו להבהיר את העניין.
לשמוח — מדוע וכיצד?
2, 3. מדוע השמחה כה חשובה, כשם שניתן להבין מהמקרים של ישוע ושל עם־ישראל הקדום?
2 ”שימחו באדון בכל עת; אומר שוב, שימחו!” יתכן שהדבר מזכיר לנו את המילים שיועדו לבני־ישראל לפני כ־400,2 שנה: ”חדוות יהוה היא מעוזכם” (נחמיה ח׳:10). שמחה מעניקה כוח ודומה למעוז שבו אנו יכולים לחסות לקבלת נחמה והגנה. השמחה שימשה ככלי־עזר להחזיק מעמד גם לאדם המושלם ישוע. ”בעד השמחה הערוכה לפניו סבל את הצלב [עמוד ההוקעה, ע״ח] ובז לחרפה, וישב לימין כסא האלהים” (עברים י״ב:2). ללא ספק, היכולת לשמוח לנוכח קשיים הינה חיונית לישועתנו.
3 קודם כניסתו לארץ המובטחת, נצטווה עם־ישראל: ”ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה אלוהיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך”. שירות חסר־שמחה המוגש ליהוה עלול היה להוביל לתוצאות חמורות. ”ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד הישמדך... תחת אשר לא עבדת את יהוה אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל” (דברים כ״ו:11; כ״ח:45–47).
4. מה עלול לגרוע משמחתנו?
4 אם כן, חיוני שהשארית המשוחה בת־זמננו ובנות־לוויתה, ’הצאן האחרות’, תשמחנה! (יוחנן י׳:16) בחוזרו על עצתו, ”אומר שוב”, הדגיש פאולוס את חשיבות השמחה בגין כל הטוב שיהוה עשה למעננו. האם אנו מגלים אותה? או שמא אנו כה טרודים בשגרת חיינו היומיומית, עד כי אנו שוכחים לעתים את הסיבות הרבות שיש לנו לשמוח? האם הבעיות כה מצטברות, עד כי הן מסתירות מעינינו את המלכות ואת ברכותיה? האם אנו מתירים לדברים אחרים — אי־ציות לחוקי אלהים, התעלמות מעקרונות אלוהיים או הזנחת חובות משיחיות — לגזול מאיתנו את חדוותנו?
5. מדוע אדם שגישתו אינה מאוזנת מתקשה לשמוח?
5 ”נועם התנהגותכם יוודע נא לכל אדם. האדון קרוב” (פיליפים ד׳:5). אדם שהתנהגותו אינה משקפת נועם או מתינות הוא חסר איזון. הוא עלול שלא לדאוג לבריאותו כראוי, בהעמידו את עצמו בלחצים ובמתחים מיותרים. אפשר שלא למד להכיר במגבלותיו ולחיות בתואם עימן. יתכן שהציב לעצמו יעדים קשים מדי להשגה, ומנסה להשיגם בכל מחיר. או אולי הוא משתמש במגבלותיו כאמתלה להאט את הקצב או להיות נרפה יותר. עקב היעדר איזון וגישה חסרת היגיון, הוא מתקשה לשמוח.
6. (א) מה רצוי שאחינו המשיחיים יבחינו בנו, אך מה דרוש כדי שיוכלו לעשות כן? (ב) כיצד מסייעים לנו דברי פאולוס בקורינתים ב׳. א׳:24 וברומים י״ד:4 לגלות גישה מאוזנת?
6 גם אם המתנגדים רואים בנו אנשים קיצוניים, חשוב שאחינו המשיחיים יוכלו תמיד להבחין בגישתנו המתונה. והם אכן יעשו כן אם נגלה איזון ולא נצפה לשלימות מעצמנו ומאחרים. מעל לכל, עלינו להימנע מלהעמיס על שכמי אחרים משאות כבדים, שהם מעבר לדרישות דבר־אלהים. השליח פאולוס אמר: ”לא שאדונים אנו על אמונתכם, אלא פועלים אנו איתכם למען שמחתכם” (קורינתים ב׳. א׳:24). כפרושי לשעבר, פאולוס ידע היטב שהכללים הנוקשים אשר נקבעו ונכפו על־ידי בעלי הסמכות מדכאים את השמחה, בעוד שהצעות מועילות מטעם עמיתים לאמונה מגבירים אותה. העובדה כי ”האדון קרוב” יש בה כדי להזכיר לאדם בעל גישה מאוזנת, שאל לנו ’לשפוט את עבדו של אחר. הרי בעיני אדוניו הוא עומד או נופל’ (רומים י״ד:4).
7, 8. מדוע על המשיחיים לצפות לבעיות, אך כיצד יכולים הם להמשיך לשמוח חרף קיומן?
7 ”אל תדאגו לשום דבר, כי אם בכל דבר הציגו משאלותיכם לאלהים בתפילה ובתחנונים ובהודיה” (פיליפים ד׳:6). כיום, אנו מתנסים ב”זמנים קשים”, אלה שעל אודותיהם כתב פאולוס (טימותיאוס ב׳. ג׳:1–5). אם כן, על המשיחיים לצפות לכך שתתעוררנה בעיות. דברי פאולוס ”שימחו... בכל עת” אינם מוציאים מכלל אפשרות שמשיחי נאמן עלול מדי פעם להיתקף דיכדוך או רפיון־ידיים. במקרה של פאולוס עצמו, הוא הודה באופן מציאותי: ”נלחצים אנחנו מכל עבר, אך איננו רצוצים; נבוכים, אך לא נואשים; נרדפים, אך לא נטושים; מושלכים ארצה, אך לא נשמדים” (קורינתים ב׳. ד׳:8, 9). אולם, חדוות המשיחי מקלה על תקופות זמניות של חרדה וצער ולבסוף אף מתגברת עליהן. היא מעניקה את העוז הדרוש כדי להמשיך להתקדם, מבלי לשכוח לעולם את הסיבות הרבות לשמחה.
8 כאשר מתעוררות בעיות, יהא טיבן אשר יהא, המשיחי השמח פונה בענווה אל יהוה בתפילה ומתחנן לעזרתו. הוא לעולם לא נכנע לחרדה קיצונית. לאחר שעשה את כל שביכולתו לעשות בגדר ההיגיון לפתרון הבעיה, הוא משאיר את התוצאות בידי יהוה בתואם עם ההזמנה: ”השלך על יהוה יהבך והוא יכלכלך”. בינתיים, המשיחי ממשיך להודות ליהוה על כל טובו (תהלים נ״ה:23; ראה גם מתי ו׳:25–34).
9. כיצד מקנה ידיעת האמת שלוות־נפש, ואיזו השפעה טובה יש לכך על המשיחי?
9 ”ושלום אלהים הנשגב מכל שכל ינצור את לבבכם ואת מחשבותיכם במשיח ישוע” (פיליפים ד׳:7). ידע של האמת המקראית משחרר את מחשבות המשיחי מן הכזב ומסייע לו לפתח דפוסי־מחשבה בריאים (טימותיאוס ב׳. א׳:13). כך הוא זוכה לעזרה להימנע מהתנהגות פסולה או בלתי נבונה, העלולה לסכן את יחסי־השלום שלו עם אחרים. במקום להיות מתוסכל עקב רשע ועוולה, הוא שם את מבטחו ביהוה, שיפתור את בעיות האנושות באמצעות המלכות. שלוות־נפש זו נוצרת את לבו, את טוהר מניעיו, ומכוונת את מחשבתו בדרך של צדקה. מניעים טהורים ומחשבה נכונה מספקים אף הם אין־ספור סיבות לשמחה, חרף בעיות ולחצים הנגרמים על־ידי העולם, השרוי בתוהו ובוהו.
10. רק באמצעות שיחה או חשיבה על אילו דברים, ניתן להתנסות בשמחה אמיתית?
10 ”סוף דבר, אחיי, כל אשר אמת, כל מה שנכבד, כל דבר ישר, טהור, מלא נועם, כל אשר שימעו טוב, כל מעשה נעלה, וכל דבר הראוי לשבח — באלה יהגה לבבכם” (פיליפים ד׳:8). משיחי אינו מוצא כל הנאה בחשיבה או בשיחה על דברים רעים. הדבר פוסל כמובן חלק ניכר מן הבידור שהעולם מספק. איש אינו יכול לשמור על שמחה משיחית אם הוא ממלא את שכלו ואת לבו בשקרים, בשיחת סכלות או התלוצצות ובדברים פסולים, לא־מוסריים, לא־טהורים, מלאי־שנאה ומאוסים. כשם שנאמר בבירור, איש אינו יכול למצוא שמחה אמיתית במלאו את שכלו ואת לבו בזוהמה. מה מעודד לדעת, שבעולמו המושחת של השטן יש למשיחיים דברים טובים כה רבים להרהר ולדון בהם!
אין־ספור סיבות לשמחה
11. (א) לְמה אל לנו להתייחס כאל דבר מובן מאליו ומדוע? (ב) כיצד השפיע כינוס בינלאומי על אחד הנוכחים ואשתו?
11 בדברנו על סיבות לשמחה, בל נשכח את אגודת־האחים הבינלאומית שלנו (פטרוס א׳. ב׳:17). בעוד שקבוצות לאומיות ואתניות מגלות שנאה עזה זו כלפי זו, משרתי אלהים מתקרבים זה לזה תוך אהבה. העדות לאחדותם ניכרת במיוחד בכינוסים בינלאומיים. בכינוס שנערך בשנת 1993 בקייב שבאוקראינה, כתב אחד הנוכחים מארצות־הברית: ”דמעות השמחה, העיניים הבורקות, הזרם הבלתי פוסק של חיבוקים כגון אלה הנהוגים אצל בני־משפחה, ודרישות־השלום הנשלחות מקצה אחד של האיצטדיון למשנהו על־ידי קבוצות המנפנפות במטריות צבעוניות ובמטפחות, היוו עדות ברורה לאחדות תיאוקרטית. לבנו מתמלא גאווה לנוכח הישגיו הפלאיים של יהוה באגודת־האחים הכלל־עולמית. הדבר נגע עמוקות ללב אשתי וללבי, והוסיף מימד חדש לאמונתנו”.
12. כיצד מתגשם לנגד עינינו הכתוב בישעיהו ס׳: 22?
12 מה מחזק אמונה הוא עבור משיחיים כיום לראות את נבואות המקרא מתגשמות לנגד עיניהם! חשוב, למשל, על המילים שבישעיהו ס׳:22: ”הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני יהוה בעיתה אחישנה”. בעת הולדת המלכות בשנת 1914, רק 100,5 איש –”קטון” –השתתפו בפעילות ההטפה. אך, במהלך חמש השנים האחרונות, ממדיה של אגודת־האחים חובקת־העולם גדלים בקצב ממוצע של 628,5 עדי־יהוה חדשים הנטבלים מדי שבוע! ב־1993, הושג שיא של 889,709,4 מבשרים פעילים. רק שווה בנפשך! משמע הדבר ש”הקטון” של שנת 1914, עומד, פשוטו כמשמעו, להיות ”לאלף”!
13. (א) מה מתרחש מאז 1914? (ב) כיצד מיישמים עדי־יהוה את העיקרון שבדברי פאולוס בקורינתים ב׳. ט׳:7?
13 מאז 1914, יצא המלך המשיח ’לרדות בקרב אויביו’. בשלטונו תומכים חסידיו עלי־אדמות, המנדבים זמן, כוח וממון כדי להוציא אל הפועל את פעילות ההטפה חובקת־העולם ואת תוכנית הבנייה הבינלאומית (תהלים ק״י:2, 3). עדי־יהוה שמחים על הכספים שנתרמים להשלמת פעילויות אלה, אף־על־פי שלעתים נדירות מאוד מוזכר הכסף באסיפותיהם.a (השווה דברי־הימים א׳. כ״ט:9.) אין צורך לדרבן את המשיחיים האמיתיים לתת; הם רואים בכך זכות לתמוך במלכם כפי שידם משגת, כל אחד ”כפי שידבנו לבו יתן, לא מתוך צער או הכרח” (קורינתים ב׳. ט׳:7).
14. מאז 1919, איזה מצב התפתח בקרב משרתי אלהים, דבר המספק איזו סיבה לשמחה?
14 השיקום שנחזה מראש של עבודת־אלהים האמיתית בקרב משרתי אלהים, הביא לבריאת גן־עדן רוחני. מאז 1919, הרחיב הוא בהדרגה את גבולותיו (תהלים י״ד:7; ישעיהו נ״ב:9, 10). באיזו תוצאה? משיחיים אמיתיים חשים ”ששון ושמחה” (ישעיהו נ״א:11). הפרי הטוב הנובע מכך, מהווה עדות להישגים שאליהם יכולה רוח־קודשו של אלהים להגיע באמצעות בני־האדם הלא־מושלמים. כל הכבוד והתפארת נזקפים לזכות יהוה, אך היש זכות נעלה מאשר ’לעבוד יחד עם אלהים’? (קורינתים א׳. ג׳:9) בכוחו של יהוה כדי לגרום, במקרה הצורך, לאבנים לזעוק את מסר האמת. אך, הוא ראה לנכון שלא להשתמש בשיטה זו, אלא להניע יצורים בעלי נכונות שנבראו מעפר, להוציא אל הפועל את רצונו (לוקס י״ט:40).
15. (א) אחר אילו מאורעות עולם אנו עוקבים בעניין? (ב) לאיזה מאורע אנו מצפים בשמחה?
15 מלאי־יראה, משרתי יהוה צופים עתה במאורעות העולם, בעוד הללו קשורים לנבואות מקראיות בולטות. האומות משתדלות מאוד — אך לשווא — להשיג שלום בר־קיימא. ההתרחשויות מאלצות אותם לגייס לעזרתן את אירגון האומות המאוחדות באזורים בעולם, המהווים מוקדי בעיה (ההתגלות י״ג:15–17). בינתיים, משרתי אלהים כבר נושאים את עיניהם בצפייה דרוכה לאחד מן המאורעות המשמחים ביותר שיתרחשו אי־פעם, מאורע ההולך וקרב בצעדי ענק. ”נגילה ונשמחה וניתן לו כבוד, כי באה חתונת השה ואשתו הכינה עצמה” (ההתגלות י״ט:7).
הטפה — מעמסה או שמחה?
16. הבא דוגמה כיצד אי־יישום הדברים שלמדנו עלול לגזול משמחתו של המשיחי.
16 ”הדברים אשר למדתם וקבלתם ושמעתם ממני, ואשר ראיתם בי — אותם עשו; ואלוהי השלום יהיה עימכם” (פיליפים ד׳:9). ביישמם את שלמדו, המשיחיים יכולים לצפות לזכות לברכת אלהים. אחד הדברים החשובים ביותר שלמדו הינו חיוניותה של הכרזת הבשורה הטובה לאחרים. אכן, מי יוכל ליהנות משלוות־נפש או לשמוח אם לא יחלוק מידע עם אנשים ישרי־לב, אשר עצם חייהם תלויים בכך שישמעוהו? (יחזקאל ג׳:17–21; קורינתים א׳. ט׳:16; טימותיאוס א׳. ד׳:16).
17. מדוע על פעילות ההטפה שלנו תמיד להוות עבורנו מקור שמחה?
17 מה רבה השמחה למצוא אנשים דמויי־כבש הנכונים ללמוד על אודות יהוה! למעשה, אלה המשרתים מתוך המניע הנכון, תמיד ימצאו בשירות למען המלכות מקור שמחה. הסיבה העיקרית לכך היא שלהיות עד של יהוה משמעו להלל את שמו ולתמוך בעמדתו כשליט הריבון (דברי־הימים א׳. ט״ז:31). האדם המכיר בעובדה זו ישמח אפילו אם בחוסר תבונה ידחו האנשים את הבשורה הטובה שבפיו. הוא יודע כי הטפה ללא־מאמינים תבוא יום אחד אל קיצה; בעוד שתהילת שמו של יהוה תימשך לעד.
18. מה מניע את המשיחי לעשות את רצון יהוה?
18 דת האמת מניעה את אלה המחזיקים בה לעשות את הדברים שיהוה דורש, לא משום שהם חייבים לעשות כן אלא משום שזהו חפצם (תהלים מ׳:9; יוחנן ד׳:34). רבים מתקשים להבין זאת. גברת אחת אמרה פעם לעדה שביקרה אצלה: ”את יודעת, אני חייבת לשבח אותך. אני בטוחה שלעולם לא הייתי הולכת מבית לבית לבשר על הדת שלי כשם שאת עושה”. כשחיוך על פניה, השיבה העדה: ”אני יכולה להבין כיצד את חשה. לפני שנעשיתי לאחת מעדי־יהוה, לא היית יכולה להכריח אותי ללכת לאחרים ולשוחח על דת. אך עתה, אני רוצה לעשות כן”. האשה חשבה לרגע ואז הסיקה: ”ללא ספק הדת שלך יכולה להציע משהו שאין בדת שלי. אולי עליי לחקור אותה”.
19. מדוע עתה היא העת לשמוח יותר מאי־פעם?
19 הפסוק השנתי לשנת 1994, התלוי במקום בולט באולמי־המלכות שלנו, מזכיר לנו כל העת: ”בטח אל יהוה בכל לבך” (משלי ג׳:5). היכולה להיות סיבה טובה יותר לשמחה מאשר העובדה שביכולתנו לשים את מבטחנו ביהוה, מעוזנו ומחסנו? תהלים ס״ד:11 מסביר: ”ישמח צדיק ביהוה וחסה בו”. אין זו העת להסס או לאבד תקווה. כל חודש שחולף מקרב אותנו אל המציאות, שאליה משרתי יהוה ציפו בדריכות מאז ימי הבל. עתה היא העת לבטוח ביהוה בכל לבנו, ביודענו שמעולם לא היו לנו סיבות כה רבות לשמחה!
(מקור המאמר: 1994/9/1)
[הערת שוליים]
a בכינוסים ואחת לחודש בקהילות, מקריאים הודעה קצרה המפרטת את סכום התרומות שנתקבלו וכן את ההוצאות שהיו. לעתים נשלחים מכתבים המדווחים על השימוש שנעשה בתרומות אלה. כך, הכל מעודכנים במצב הכספי של פעילותם חובקת־העולם של עדי־יהוה.
כיצד היית משיב?
◻ על־פי דברי נחמיה ח׳:10, מדוע עלינו לשמוח?
◻ כיצד מצביע הכתוב בדברים כ״ו:11 ו־כ״ח:45–47 על חשיבות השמחה?
◻ כיצד יכול לעזור לנו הכתוב בפיליפים ד׳:4–9 לשמוח בכל עת?
◻ איזו סיבה לשמחה מספק לנו הפסוק השנתי ל־1994?
[תמונה בעמוד 25]
עדי־יהוה מרוסיה ומגרמניה שמחים להיות חלק מאגודת־אחים בינלאומית
[תמונה בעמוד 26]
שיתוף האחרים באמת מהווה סיבה לשמחה